בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, בעוד ארצות הברית פועלת לחיזוק המשטרים הדמוקרטיים במדינות אירופה ובעולם, התקיים בארצות הברית עצמה מאבק של השחורים להשגת זכות בסיסית - שוויון בין הגזעים.

הפליית שחורים הייתה נהוגה במדינות הדרום - ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים, צעירים שחורים לא התקבלו לאוניברסיטאות, הם ישבו בנפרד באוטובוסים, וכמו כן הופרדו בבתי קולנוע בתיאטרון, במסעדות, בבריכות רחצה ובכנסיות רבות.

צעד משמעותי לקראת שוויון בין הגזעים נעשה בדיון משפטי בבית המשפט העליון אודות הפרדת השחורים בבתי הספר. השופטים פסקו כי יש לבטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר במהירות (1955). בניגוד לפסיקת בית המשפט נתקל מיזוג התלמידים במדינות הדרום בהתנגדות קשה. ארגונים של לבנים נאבקו בניסיונות המיזוג. המון סטודנטים גירש מאוניברסיטת אלבמה את הסטודנטית השחורה הראשונה שנרשמה ללימודים (1956), לבנים מנעו באלימות את כניסתם של ילדים שחורים לבית הספר התיכון בליטל-רוק, ארקנסו, והנשיא שלח צבא למקום (1957). צבא גם נשלח להגנת סטודנט שחור שביקש ללמוד באוניברסיטת מיסיסיפי הלבנה (1962).

את מאבק השחורים הנהיג הכומר מרטין לותר קינג, שקרא לאנשיו להיאבק למען זכויותיהם תוך התנגדות בלתי אלימה. בשנות השישים נערכו צעדות והפגנות המוניות שקראו לשוויון מלא לשחורים. המצעד הגדול ביותר היה "המצעד על וושינגטון" ובו צעדו יחד כרבע מליון שחורים ולבנים (אוגוסט 1963). בהדרגה השיגו השחורים שוויון.

מרטין לותר קינג זכה על פעילותו בפרס נובל לשלום (1964). כארבע שנים לאחר מכן נרצח על ידי מתנקש (4 באפריל 1968).