| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חלוקתו של הגליל לשתי חטיבות גיאוגרפיות עיקריות, עליון ותחתון, אינה חלוקה מודרנית. היא מופיעה לראשונה בספר יהודית, לאחר מכן אצל יוסף בן מתתיהו וגם במשנה. לחלוקה זו המתבססת על הבדלים גיאוגרפיים, ובעיקר טופוגרפיים, הייתה גם השפעה רבה על התפתחות היישוב במהלך ההיסטוריה. העובדה כי התנאים בגליל התחתון נוחים יותר, כלומר מעבר נוח, שפע אדמה פורייה ומעיינות, הייתה הגורם לכך כי באזור זה היו היישובים רבים יותר וגדולים יותר.
כמה מן האתרים החשובים ביותר במחקר הפרה-היסטורי של ארץ-ישראל והמזרח הקדום שוכנים בגליל: מערות נחל עמוד, בהן נתגלו שרידי האדם הקדומים ביותר הידועים כיום בארץ-ישראל כ-140,000 שנה לפי זמננו; מערת אל-קפזה, שבה נתגלו שרידי אדם מגילאים של 100,000-85,000 שנה לפני זמננו ומערות יונים. מלבד מכלולי המערות נתגלו בגליל אתרים נוספים של יישובי האדם הקדמון, והחשוב שבהם נתגלה בעמק החולה ליד מעיינות עינן.
ב-1995 התגלתה סמוך לכפר פקיעין אחת התגליות החשובות של מחקר תקופה זו. בתוך מערת נטיפים טבעית התגלו מאות כלי חרס מסוגים שונים וגלוסקמאות ששימשו ברובם לקבורה ולטקסי פולחן מתים. חלק מהגלוסקמאות היו מעוטרות בדמויות אדם מפוסלות בטין. טיפוסים רבים של כלי חרס שהתגלו במערה היו בלתי ידועים במחקר הארכיאולוגי. מלבד ממצא ייחודי זה, אותרו בגליל עוד מספר אתרי יישוב מהתקופה.
בתקופה זו שהיא ראשית תופעת העיור בארץ-ישראל, תופס גם הגליל את מקומו. רוב התילים המוכרים בגליל, החלו את קיומם בתקופה זו, וכמה מהם היו ערים גדולות ובצורות כדוגמת תל בית ירח שעל שפת הכנרת. העיר השתרעה על שטח של כ-200 דונם והוקפה חומת לבנים עבה. מבנה גדול (40X30 מ') יחיד במינו נחשף בצפון התל ובו עשרה תאים עגולים המחולקים על-ידי ארבע מחיצות. החוקרים מניחים כי המדובר באסם ציבורי. כלי חרס מטיפוס מיוחד, ממורקים היטב באדום ושחור, נתגלו כאן לראשונה וכונו "כלי בית ירח". מאוחר יותר נתגלו במקומות רבים בארץ ובייחוד בצפון, ומקורם כנראה היה באנטוליה. במגידו נחשפו שרידים של מתקנים פולחניים הכוללים במה עגולה ומקדשים סביב לה. עשרות תילים וכפרים מתקופה זו נסקרו בחלקי הגליל השונים.
לאחר משבר יישובי בסוף התקופה הקודמת וראשית תקופה זו ברחבי ארץ-ישראל, מתחדש היישוב בעוצמה רבה. בתקופה זו מוקמת בצפון הגליל העיר הכנענית הגדולה ביותר בארץ-ישראל ואחת הגדולות במזרח הקדום, הלא היא חצור שבעמק החולה. אל התל הגבוה מהתקופה הקודמת, נצמדה מצפון עיר תחתית שגודלה כ-700 דונם. על התל שכנו כנראה ארמון המלך ובנייני ציבור אחרים. בעיר התחתית נחשפו בתים פרטיים, שערים, מתקני מים ומקדשים. העיר הוקפה במערכת של סוללות עפר עצומות, שהיוו את ביצוריה. שיטה זו של סוללות עפר, שנשפכו משני צידי "גרעין" בנוי אבן או לבנים, מאפיינת את התקופה הכנענית התיכונה. עיר גדולה נוספת בת כ-200 דונם שהוקפה בסוללות עפר היא דן בצפון עמק החולה. בסוללה המזרחית התגלתה תגלית מרשימה וייחודית: שער בנוי לבנים שהשתמר בשלמותו והוא בן כ-3,800 שנים! השער בנוי משלוש קשתות עשויות לבנים, שעליהן היה ודאי גג של קורות עץ וטין. בין הקשתות היו חדרי משמר. בגליל המערבי הוקמה בתקופה זו עיר "סוללות" בת כ-320 דונם, ליד המעיינות הגדולים של כברי. בחפירות באתר זה נתגלה ארמון המושל, שהוא הגדול והמפואר שהתגלה מסוגו בארץ-ישראל מתקופה זו. במספר חדרים התגלו רצפות טיח המעוטרות בתמשיחי "פרסקו" ובהם פרחים, ציפורים ואולי אף בני אדם. סגנון עיטור זה מקורו כפי הנראה באי כרתים. עיר גדולה זו ניטשה בסוף התקופה ולא חזרה מעולם לגודלה זה. עיר חשובה נוספת שחלקים מועטים ממנה נחפרו, וביניהם גם שער, היא עכו ששכנה על גדות הנעמן במקום הידוע כיום בשם תל נפוליון או תל פוחאר. בדרום הגליל התחתון הייתה מגידו העיר המרכזית החשובה ביותר, ובה המשיך לתפקד ולהתפתח אזור המקדשים. על שפת הים של נהריה נחפר מקדש מתקופה זו, ובו נמצא מגוון חפצי פולחן וביניהם דפוס לצלמיות ברונזה של אלה בעלת שלוש קרניים.
תקופה זו מתאפיינת מצד אחד בקשרים בינלאומיים מפותחים הבאים לידי ביטוי בהופעתם בארץ של כלי חרס וחפצים ממצרים, סוריה ויוון ובהופעתם של כלים ארץ-ישראליים באזורים אלו, ומן הצד השני בהידלדלותה של אוכלוסיית ארץ-ישראל וצמצום מספר הערים וגודלן. בגליל ממשיכה חצור להיות העיר הגדולה והחשובה ביותר. המקדשים בעיר התחתית גדלים ומתפתחים, ומהם נחשפו שניים: מקדש האסטלות (מצבות פולחניות) ומקדש האורתוסטטים (אבני ריבוד הניצבות לאורך הקירות). במקדשים אלו נחשפו ממצאים המעידים מעט על אופיו של הפולחן הכנעני כפי שהוא משתקף גם במקרא. בעיר העליונה הולך ונחשף משנת 1993 ארמון השליטים הכנעניים. בתל דן לא נחשפה עדיין העיר הכנענית הידועה בשמה המקראי ליש, אך קבר מפואר, כנראה של משפחת אצילים, שנחפר אל תוך סוללת העפר של התקופה הקודמת, שייך לתקופת הברונזה המאוחרת. בקבר נמצאו תכשיטי זהב ועצם וכלי חרס רבים וביניהם אגרטל גדול מעוטר בציורי מרכבות שמקורו במיקני שביוון, כמו גם כלי חרס נוספים שמקורם משם ואשר הונחו בקבר. שתי ערים אלו חרבו בשריפה בסוף התקופה. מגידו המשיכה להיות העיר המרכזית במהלך תקופה זו למרות הקרב הכבד שהתרחש למרגלותיה, אשר הונהג על-ידי פרעה תחותימס השלישי. בעיר נחשפו ארמון ומקדש, ונמצא אוצר שנהבים מרשים ומיוחד המעיד על העושר האמנותי של האוכלוסייה וההנהגה הכנענית בעיר. ממצאים מצריים, כמו בסיס פסל ועליו כתובת הרוגליפית, מצביעים על היות העיר מעוז שלטון מצרי ועל קיומה של תרבות כנענית תחת השפעה מצרית. לעומת שתי הערים האחרונות, לא חרבה מגידו בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, אלא המשיכה את קיומה אל תוך תקופת הברזל.
ראשיתה של תקופה זו מתאפיינת בהתיישבות מחודשת על חורבנן של ערים כנעניות ובכפרים קטנים ברחבי האזור. רוב החוקרים רואים בהתיישבות זו את התנחלותם של שבטי הצפון במאות 12-10 לפסה"נ. על חורבנן של חצור ודן הוקם יישוב דל של בתים פשוטים ובורות אחסון חפורים, ובהם כלי חרס וקנקני אגירה, שניתן לראות בהם גם המשך מסורות מן התקופה הקודמת וגם מסורת חדשה. אחד האתרים המעניינים שנחפרו מתקופה זו הוא המצודה בראש הר אדיר בגליל העליון המרכזי על גבול הלבנון. זו מצודה רבועה, שגודלה כ-50X50 מ', מוקפת בחומת סוגרים. ממצא כלי החרס מצביע על קשר אל המרחב הפיניקי. באחד החדרים נמצא מקוש עשוי ברזל המכיל גם פחמן, שהופך אותו למעשה לכלי הפלדה הקדום ביותר שנמצא בארץ! לא מן הנמנע כי מצודה זו שייכת לתחומה של העיר הגדולה צור וכי היא יצרה את החיץ הראשון בין התחום הפיניקי לתחום הישראלי. אתר פיניקי מעניין נוסף נחשף בראש-זית, גבעה נישאת במורדות ההרים בגוש שגב. במקום נחשפה מצודה פיניקית מן המאה ה-10 לפסה"נ, אשר הוקמה מעל שכבת יישוב מן המאה ה-11 לפסה"נ. לדעת החופר, יש לזהות את המקום עם כבול של תקופת המקרא. פרשת "ארץ כבול" הנזכרת בספר מלכים א' ובדברי הימים א, מספרת על מסירת אזור הגליל המערבי על-ידי שלמה המלך לחירם מלך צור. יתכן כי ניתן לראות בשלב של הכפר את השלב הישראלי, ואת המצודה כשלב השליטה הפיניקי. ממצאים פיניקיים נוספים נמצאו בחפירות תל כיסון שבעמק עכו, בתל עכו ובקברים שנחפרו ליד תל יסעור וסביב אכזיב. בימי שלמה המלך (מאה 10 לפסה"נ) ולאחריו, היוו מגידו וחצור בירות מחוזיות, כנזכר בספר מלכים א'. העדות הארכיאולוגית לכך היא מבני ציבור גדולים, ביצורים מסיביים ושער הזהה כמעט לחלוטין בשתי הערים. עם פילוג הממלכה היה הגליל כולו בתחום ממלכת ישראל, וירבעם בן נבט הקים בדן את המרכז הפולחני של צפון הממלכה, מרכז שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות. בחלקו הגבוה של התל התגלתה במה גדולה, שאליה עולים במדרגות. בחזית הבמה ניצב היה מזבח עולות גדול וסביבו מתקנים פולחניים נוספים. ממערב נחשפו מספר חדרים ובהם חפצי פולחן רבים. החופר מזהה חדרים אלו כלשכות המקדש. ניתן לזהות מכלול זה כ"בית הבמות" שבנה ירבעם, מקום בו ניצב היה גם עגל הזהב. כתובת דו לשונית, יוונית וארמית, מן התקופה ההלניסטית, שנתגלתה בשטח המתחם המקודש, מוקדשת "לאל אשר בדן" ומזהה בכך את שמו העתיק של המקום. ערי הגליל חרבו במסעו של המלך האשורי תגלת פלאסר השלישי, חורבן שכלל גם הגליה מסיבית של תושבי הגליל. המחקר הארכיאולוגי לא הצליח לאתר את מיקומה של שארית הפליטה שנותרה.
בתקופה זו עולה חשיבותה של העיר עכו, הנקראת כעת פתולמאיס, כעיר המרכזית באזור. בין השרידים שנחשפו מתקופה זו, ניתן למנות חומות אבן עבות, ניקבה חצובה להובלת מים ממעיינות כברי, שרידי מקדש ובו כתובת יוונית, בתים פרטיים מעוטרים בפרסקאות ופסל שיש של כהן, שהוא הקדום יותר מבין פסלי השיש שנמצאו בארץ. סביב שטחה החקלאי של עכו נסקרו ונחפרו מספר מצודות ששמרו על המבואות ועל העורף החקלאי של העיר: הר עצמון, מצודת תפן, מצודת הר סנה ומצודת ראס כלבאן. במצוק הצפוני של נחל כזיב נתגלה תבליט של אל בגודל של למעלה מגודל אדם, והוא מיוחד לתקופה ההלניסטית. בסוף המאה ה-ב' לפסה"נ נכבש הגליל על-ידי מלכי בית חשמונאי והחלה בו התיישבות יהודית מואצת יחד עם חבירה אל שארית הפליטה.
בראשית התקופה התנהלו בגליל מאבקים בין תומכי בית חשמונאי לבין הורדוס, שמונה על-ידי אביו כשליט האזור. ממאבק זה שרדה כפי הנראה מערכת מצור שכללה קיר דייק ומחנות סביב מצודה, שבה התבצרו כנראה תומכי מתתיהו אנטיגונוס בפסגת קרן נפתלי שבגליל העליון המזרחי. שרידים חשובים שרדו במספר אתרים בגליל מימי המרד הגדול. יוסף בן מתתיהו מונה להיות מפקד הגליל עם פרוץ המרד. הוא הכין את האזור על-ידי הקמת 18 יישובים מבוצרים ברחבי הגליל, בהם הכין מים, מזון ונשק לצורך הלחימה. כמה מן האתרים הללו נסקרו, ונמצאו בהם עדויות לפעילות ביצור והגנה: יודפת, באר שבע הגלילית, הר ניתאי, צלמון, מרות וגוש חלב. הצבא הרומי, בפיקודם של אספאסיאנוס וטיטוס בנו, כלל כ-40 אלף חיילים שכבשו את הגליל תוך כחודשיים. שתי בירות הגליל, ציפורי וטבריה, נכנעו ללא קרב. בארבעה אתרים התחוללו קרבות: יודפת, יפה (יפיע), הר תבור ומגדל, וכל שאר היישובים נכנעו כנראה ללא קרב. בחפירות יודפת נתגלו שרידיה של עיירה יהודית מבוצרת ובה בתים פרטיים, מקוואות ומערך חומה. במדרון הצפוני נתגלו שרידי סוללת המצור הרומית וחפצי מלחמה רבים, כמו ראשי חיצים של קשתות, ראשי חיצים של קטפולטות ואבני בליסטרה. העיר נהרסה לחלוטין, חלקים ממנה הועלו באש, והיא לא נושבה שנית. לתקופה זו, ואולי אף לאותם אירועים, ניתן לקשור את הממצא הייחודי של סירת הדיג העתיקה, שנחשפה בחוף מגדל שבכנרת ואשר כונתה "הסירה של ישו". על סמך צורת הבנייה של לוחות העץ וממצא כלי חרס וראשי חיצים, יתכן כי סירת דייגים עתיקה זו טבעה במהלך קרב הדמים שהתרחש במקום במהלך המרד הגדול בשנת 67 לסה"נ. היישוב היהודי המשיך את קיומו בגליל לאחר אירועי המרד הגדול, תוך התאוששות איטית שהיוותה את הבסיס לקליטת פליטי יהודה לאחר המרד השני - מרד בר כוכבא. במאה השלישית החלו להופיע בגליל בתי-הכנסת המפוארים, שכנראה קדמו להם בתי-כנסת פשוטים וצנועים, שאין מהם ממצאים ברורים. בתי-הכנסת המפוארים מצטיינים בחזיתות אבן גזית מקושטות הפונות דרומה לכיוון ירושלים, ובמערך פנימי של עמודים בצורת ח שנשאו עליהם יציעים בקומה השנייה. בחלקו הפנימי של קיר הפתחים, לצד הפתח הראשי, ניצב היה ארון הקודש. בתי-הכנסת שנחפרו בגליל מתקופה זו הם: ברעם, מירון, גוש חלב, נברתין, חורבת עמודים, כפר נחום וכורזין. האדריכלות והעיטור האדריכלי של בתי-הכנסת, להוציא סמלים יהודיים אופייניים, שאולים היו ממבני הציבור של העולם הפגאני, שסבב את היישוב היהודי בגליל. המקדש הרומי השלם והמפואר ביותר נחשף בקדש שבגליל עליון. למקדש חזית מפוארת ומקושטת בבניית גזית בת שלושה פתחים הפונה מזרחה. בחפירה נמצאו מספר כתובות יווניות המרמזות על קשר אל העיר צור, שזה גבול הטריטוריה הדרומי שלה. המקדש היה כפי הנראה מוקדש לבעל שמין (המופע המזרחי של זאוס) או לאפולו. חפירות נרחבות ובעלות עניין וממצא רב נערכו בטבריה ובציפורי. בטבריה נחשפו שער העיר, הרחוב הראשי (הקארדו), תיאטרון ומבנים נוספים מן התקופה הרומית. בציפורי נחשפו תיאטרון, בית מידות שריצפת הטרקליניום שלו מעוטרת בפסיפס הנושא תיאורים מחיי דיוניסוס אל היין, רחובה הראשי של העיר ורחובות הצולבים לו ומבנים אחרים שלחלקם יש מקוואות טהרה. אין ספק, כי גולת הכותרת של החפירות הארכיאולוגיות בצפון הארץ היא בית שאן. בכעשר שנות חפירה נחשפו חלקים נרחבים מהמרכז הציבורי של העיר, שהייתה אחת הגדולות והחשובות בארץ. רחובות, עמודים, מקדש, נימפאון, גשר, אודיאון, תיאטרון ואמפיתיאטרון הם רק חלק ממכלול המבנים המרשים שהתגלה בעיר. ממצאים רבים נוספים הכוללים מזבחות, כתובות ופסלים, הם עדות לחיים הסואנים בעיר. במערב הגליל התחתון חשף המחקר הארכיאולוגי את בית הקברות הציבורי הגדול של בית שערים, מקום שהיווה מוקד משיכה לנקברים מארץ-ישראל ומהגולה. מאות קברים, סרקופגים מעוטרים וכתובות קבורה בשפות רבות שופכים אור בלתי רגיל על העולם היהודי ואמונותיו המגוונות.
בתקופה זו הופכת האימפריה הרומית להיות נוצרית, וארץ-ישראל משנה את מעמדה מפרובינציה נידחת ומרדנית לארץ הקודש. הגליל הוא אחד המוקדים החשובים של הצליינות הנוצרית, וקמים בו כמה מאתרי הקודש הנוצריים החשובים כמו: נצרת, הר תבור (נס ההשתנות של ישו), כפר נחום, טבחה (נס הלחם והדגים), כורסי (נס החזירים), נין (נס החייאת בן האלמנה), כפר קנה (נס הפיכת המים ליין) ועוד. בעקבות זיהוים של מקומות קדושים אלו ועם התפתחות היישוב הנוצרי, הוקמו בגליל עשרות כנסיות ביישובים נוצריים, ולעתים נדירות גם ביישובים יהודיים. במקומות רבים הוקמו מנזרים, ולעתים היו גם קבוצות של נזירים מתבודדים. ניסיונות החדירה הנוצרית לריכוזי האוכלוסייה היהודית באים לידי ביטוי בולט בהקמת כנסיות בערי הגליל ציפורי וטבריה במהלך המאה הששית - שיא התפתחותה של ארץ-ישראל תחת השלטון הביזנטי. מבין הכנסיות הגדולות או החשובות שנחפרו בגליל ניתן לציין את הבאות: שבי ציון, נהריה, סוכמתה, חורבת כניסה בכרמיאל, טבחה, נצרת, כפר קמא והר ברניקי בטבריה, את המנזר הגדול וכנסייתו בכורסי ואת הכנסייה המתומנת שהוקמה מעל ביתו המסורתי של שמעון פטרוס בכפר נחום. למרות החוק האוסר על הקמת בתי-כנסת חדשים, שנחקק על-ידי הקיסרים הנוצריים, המשיך היישוב היהודי בהקמה ובשיפוץ של בתי-כנסת. בתקופה זו נבנו בתי-הכנסת בבית אלפא ובמרות, ושופץ בית הכנסת של נברתין. רוב בתי-הכנסת בגליל המשיכו לתפקד, אך החל תהליך של הצטמצמות ונטישה של יישובים יהודיים, כנראה בעקבות הלחץ הנוצרי. ב-1994 נחשפו שרידיו של בית-כנסת קטן בעל רצפת פסיפס מעוטרת בגלגל מזלות בציפורי. ממצא ארכיאולוגי מעניין ומיוחד נחשף בחורבת עבש שבצומת חניתה. זהו בית מלאכה של נפח מן התקופה הביזנטית, ונמצאו בו יותר מ-20 כלי ברזל ובהם כלי עבודתו של הנפח, הכוללים: סדנים, מקבות, אזמלים ומלקחיים וכן מוצרים שהוא ייצר, כמו קרדומות, מקושים ומעדרי דו-שן. ממצא מעניין אחר שנתגלה ליד הכפר פסוטה, הוא חותם לחם קודש עשוי אבן ומעוטר בצלבים ובכתובת ברכה לישו. העיר הגדולה ביותר באזור הייתה בית שאן, שהמשיכה בצמיחתה והוקפה חומה. מבני הציבור שינו את חזותם והותאמו לרוח התקופה, כשבעיקר הוסרו מהם הפסלים שקישטו את העיר. גם הערים טבריה וחמת הוקפו בחומה בתקופה זו. בטבריה עלתה החומה והקיפה גם את המנזר בהר ברניקי.
עם הכיבוש הערבי וההתנתקות מן האימפריה הביזנטית ומדרכי המסחר הבינלאומיות החלה הידרדרות כלכלית בארץ-ישראל. את הסימנים הברורים ביותר ניתן לראות בתוצאות החפירה בבית שאן עד הריסתה ברעידת האדמה במאה ה-8 לסה"נ. אופיה הקלאסי של העיר הלך והשתנה עת מבני ציבור איבדו את חשיבותם והבנייה הפרטית פשטה אל תוך הרחובות והכיכרות, כבשני יוצרים נבנו סביב התיאטרון ובמקומות אחרים בלב העיר. אחד האתרים המרשימים מתקופת שלטון בית אומיה הוא ארמון החורף שהוקם על שפת הכנרת (כיום על-יד אכסניית הנוער כרי דשא). מבנה מפואר זה הבנוי סביב חצר מרכזית עוטר בעיטור אדריכלי ובפסיפסים מרהיבים. העיר טבריה הפכה להיות בירת המחוז ואף היישוב היהודי בה זכה לפריחה. בית-הכנסת הגדול ביותר שנחשף בסדרת המבנים בחומת טבריה הוא מן התקופה הזו. בחוף הגליל המערבי הייתה עכו העיר הגדולה והחשובה, ועל-פי המקורות ההיסטוריים הוקם בה נמל מודרני וגדול.
השלטון הצלבני שהקים בגליל נסיכות עצמאית, השאיר את רישומו בעזרת עשרות מצודות, מצדים ומבני חוות ברחבי האזור. המצודה הגדולה ביותר הייתה בצפת, ממנה שרדו רק חלקים מועטים. מצודות גדולות נוספות היו במונפורט, מעיליא, ג'דין, הונין, כוכב הירדן ועוד. במאה ה-13 הייתה עכו בירת הממלכה הצלבנית המצומצמת והפכה לעיר גדולה ובנויה היטב ובעלת נמל גדול, ששרידיה הולכים ונחשפים בשנים האחרונות. שרידים צלבניים הכוללים גם כנסייה נחשפו גם בטבריה.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
