ההתיישבות החדשה של היהודים בגליל בסוף המאה ה-19 התבססה על יישוב יהודי, שהתקיים וצמח במה שמכונה היום "היישוב הישן". קבוצות של יהודים הגיעו בתקופות שונות מן המאה ה-16 לגליל. צאצאיהם היו מאורגנים באותה עת בקהילות לפי מוצא בצפת, עכו, טבריה ובכפרים שונים כגון פקיעין, כפר יאסיף ועוד.

ראשוני המתיישבים היהודים היו בני היישוב הישן, שהחליטו על שבירת דפוסי תורתם ויציאה לחיי עבודה, והם התירו לעצמם הרחבת מעגל הפרנסה ממנו חיו באופן מסורתי יהודי א"י. בני היישוב הישן התיישבו בגיא אוני, בג'רמק, בבני יהודה, במשמר הירדן ובמקומות אחרים. התיישבות זו לא עלתה יפה, משום שכל התיישבות זקוקה לגיבוי שיוכל לתת לה הון ראשוני, אמצעי ייצור, בינוי בסיסי, שיוכל להעמיד לרשות המתיישבים הגנה משפטית-פוליטית. לבני היישוב הישן לא הייתה מערכת כזו. עם בוא העולים ארצה בתקופת העלייה הראשונה מ-1881, הם מצאו עצמם במצב חדש. הם היגרו ארצה כקבוצות מאורגנות, והיו מוכנים למהפכה בחייהם, לבנות למשפחתם אורח חיים של עבודה, שותפות הכרחית בשירותים ובתרבות, ומערכת מנהיגה בעלת גיבוי חברתי ודתי. אלא שכל זה לא הספיק. תנאי ההתיישבות במקומות כמו ראש פנה, יסוד המעלה, משמר הירדן, אותם הם ייסדו או אליהם הצטרפו, היו קשים מנשוא.

הברון רוטשילד נכנס לפעולה להבטיח את קיומם של היישובים במסגרת ניסיונו המיוחד ליצור בארץ התיישבות יהודית. הוא החליף את שיטת הקהילה לשיטה של פיקוח והתיישבות מאוד סמכותית. הוא דאג גם למשק וגם לחברה. פקידיו היו אנשים בעלי כוח, והם נשענו לא במעט על השפעתו הפוליטית של הברון על השלטונות. המושבות שהתקיימו היו ברובן מושבות שבהן הייתה לברון ולפקידיו סמכות כמעט בלתי מוגבלת.

ב-1896 נוצרה המושבה הצפונית בארץ, מטולה, שבאה לפתור את הבעיה שהטרידה את כל ההתיישבות היהודית בארץ: שאלת הפועל היהודי שהיה נטול קרקע ואמצעי ייצור. פועלים שנדדו ממקום למקום ונידחו בכל מקום. אלו חיפשו פתרון להתיישב. הברון לא הצליח במאמציו לבנות במקביל התיישבות יהודית ברמת הגולן. למרות קניית האדמות (כ-80,000 דונם) ולמרות הקמת המושבות - הניסיונות קרסו עקב התנגדות השלטונות. הכוח הפוליטי שלו לא הספיק על מנת להכריע כי התיישבות זו תישאר. גירושם של מתיישבי הגולן העיק מאוד על ההתיישבות. המגורשים ישבו וחיכו למוצא. בראשית המאה ה-20 העביר הברון רוטשילד את מפעלו ההתיישבותי לחברה יהודית מפריס "יק"א", והם פעלו בשיתוף כשהברון שימש כיו"ר החברה המשותפת. בשנים ההן כבר היו בנים בוגרים להתיישבות, והיה צורך במציאת מקור של עבודה ופרנסה ומוצא מפני אי יכולתם להשתלב בהתיישבות הקיימת.

השילוב בין יציאתו הפורמלית של רוטשילד מההתיישבות להעברת הסמכויות לחברת יק"א להתיישבות היהודית, הוליד שיטה חדשה, המבוססת על אריסות ועבודת פלחה. כאן הגליל היה בירת הניסיון. המשתתפים בו היו בני המושבות הוותיקות, מפוני הגולן, פועלים נודדים וגרים שעלו ארצה. בראשית המאה נוצרו המושבות הגליליות בגליל התחתון, מושבות קטנות ועניות (יבנאל, כפר-תבור, מנחמיה, סג'רה וכו'). מאבקי יוקרה בתוך יק"א ויחסה הפטרנטיסטי למתיישבים יצרו בעיות רבות. אולם הפקיד האזורי חיים קלווריסקי היה איש בעל מעוף גדול וציוני. יק"א עסקה בניתוח רציונלי של המשק העברי, ניתוח שהביא למסקנות עגומות, אפילו לארגון ירידה מן הארץ. קלווריסקי עסק בפנטזיות התיישבותיות, שתבעו תביעות כמעט בלתי אפשריות מן המתיישבים. בסופו של דבר הודח קלווריסקי מהגליל התחתון והיה לפקיד יק"א בגליל העליון בתקוות שוא ששם לא ישתולל...

ב-1904 החל להגיע גל חדש של עולים ארצה. העולים החדשים, פועלי העלייה השנייה, שהיוו חלק קטן מכלל העולים, היו פועלים נודדים. בשנת 1907 פרץ משבר חברתי קשה בתוכם, הם הגיעו למסקנה שהמטלה גדולה עליהם. יאוש גדול נפל על הציבור הצעיר, והחלה תנועה קטנה ומבטיחה של פועלים לעבר הגליל "הגלילה". התקווה הייתה שעבודת החריש והקציר, השטחים הנרחבים, עבודה לא בהמון עם איכרים צעירים ביחס, יבטיחו השראה וסיפוק לפועלים הצעירים. הגליל הבטיח מימוש של חלומות, עברית חדשה במבטא מיוחד במינו, מבטא גלילי מקומי, ונוף עוצר נשימה. קבוצות ויחידים עלו הגלילה והחלו להיות פעילים. בשנים הללו החלה ההסתדרות הציונית להיות פעילה בהתיישבות הגלילית. עמק הירדן הפך להיות הזירה לניסיון לבניית התיישבות חדשה. כך נולדו חוות, אחוזות ואח"כ קבוצות, הגרעין לקיבוצים בעתיד. התפישה הדמוקרטית של ההתיישבות הציונית התנגשה עם תפישות מסורתיות של התיישבות, גם עם ידע מצטבר בענייני חקלאות, בענייני הפוליטיקה המקומית של האימפריה הטורקית, בענייני גיוס כספים. בתחילה פעלו שתי שפות ההתיישבות במקביל ותוך שיתוף פעולה הדוק. לאט לאט נחשפו ההבדלים ביניהן. לשפה של ההתיישבות הציונית הייתה השפעה גדלה והולכת למרות היקפה הקטן ביחס. גם צורת ההתיישבות המסורתית לא יכולה הייתה להתעלם מהרוחות החדשות וניתן למתיישביה להיות מעורבים בתכנון ובאחריות.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לעולם השליו יחסית שצמח בקושי רב בגליל. התוצאות של המלחמה לא נודעו מיד, אך המכשולים הלכו ונערמו: גיוס של רבים לצבא, ההגליה של אזרחי חוץ ובהם אזרחי רוסיה ועולי צפון אפריקה שנחשבו לאזרחי צרפת, עבודות הדחק, הפלישה הרבתי של ארבה שהחריב חלקים נרחבים של החקלאות, תנאי התברואה הקשים. כל אלה הפילו רבים. גם העזרה שהושטה על-ידי ארה"ב כל זמן שהייתה ניטרלית במלחמה, לא יכלה להציל. בעצם ימי המלחמה דאג קלווריסקי להקים יישובים חדשים באצבע הגליל באדמות שננטשו על-ידי מתיישביהם היהודים. הוא עשה זאת באמונה שהתיישבות ומשא ומתן עם השכנים לשלום הם עניין אחד. לקראת סוף המלחמה, עקב תחושת הטורקים כי בקרב היהודים יש פעילות עוינת, גלו אנשי תל-אביב, פתח-תקווה ויישובים אחרים הגלילה. מחנות של גולים הוקמו בכל הגליל. המתיישבים ארגנו מפעלי עזרה הדדית, אך הסבל והרעב היו קשים מנשוא. רק בואו של הצבא הבריטי לגליל סימן סופה של תקופה וראשית של תקופה חדשה. בזמן ההוא נקראה התקופה תקופת הגאולה.

במלחמת העולם הראשונה נוהלו דיונים קדחתניים על חלוקת המזרח התיכון לאחר המלחמה. האימפריה הטורקית הנופלת הייתה ערש צמיחתן של תנועות לאומיות חזקות. ההסכמים בין המעצמות לבין הלאומים היו סותרים ומורכבים. כשבאו לבצעם מצאו את הסתירות כולן. כתוצאה מהניצחון ומהצורך להגשים את כל ההסכמות, היו אירועים קשים בגליל. למרות הציפיות לגאולה מצב הביטחון התערער. במסגרת זו אירעו מאורעות תל-חי, וההתיישבות היהודית באצבע הגליל גלתה ופונתה. אחרי החזרה לנקודות ובינוין מחדש חלה עצירה בבניין אצבע הגליל. מרכז הבנייה של ההתיישבות היהודית עבר לעמק יזרעאל. אנשי ההתיישבות הגלילית, אנשי דגניה וכפר גלעדי, אנשי כנרת ואיילת השחר, היו למדריכיה ומשתתפיה של ההתיישבות החדשה. תהליך הבנייה של ההתיישבות החדשה היה תהליך של שינוי פני החקלאות הגלילית. החקלאות שגובשה על שטחים רחבים ובלתי מושקים עברה להיות חקלאות מושבית התובעת שטח קטן ואינטנסיביות רבה ומסוגלת לקלוט יותר אנשים. היחידות הישנות החלו להתחלק אחרת. בשיטה זו הוקם המשק המשפחתי השיתופי. בצד הקיבוץ והקבוצה נולד מושב העובדים. כיוון שתקופה זו הצטיינה במעוף רב ובתקווה גדולה, היא גם לוותה בתכנון. הגליל היה למקום בו מנסים צורות חיים חדשות. בו נוסה הקיבוץ האזורי הגדול בנוסח עין חרוד, הקיבוץ הארצי של קבוצות קטנות וגדולות בעיר ובכפר שהיה לגדוד העבודה, פותחו גם הקבוצות הקטנות שכבר גיבשו את עצמן בעלייה השנייה בנוסח של דגניה, כנרת וכפר גלעדי, וקבוצות אינטימיות בהן התרחשו הניסיונות האכסטטיים לבניין שיתוף בינאנושי על בסיס של פריצת גבולות בין בני האדם.

ניסיונות אלו התגלמו במקומות שונים בגליל. הם נתקלו בבעיה הקלאסית של יישוב הארץ על-ידי הציונות. הציונות הייתה גם כלי וגם מטרה. היא נבחנה ביצירת הכלים שיוכלו לשאת על גבם האוטופי את ההגירה היהודית הגדולה. ההנחה הייתה שרק מהפכה אישית עמוקה, רק ניסיון חברתי יוצא מגדר הרגיל, יוכלו ליצור כלים מספיק חזקים כדי לקלוט את העם הנתון בסכנה. הבעייה הייתה שכאשר נראתה הסכנה רחוקה, לא הוכנו הכלים, וכשהמצב החריף והיהודים נאלצו לעקור מביתם, היה חשש כי הדבר הראשון שיישבר, הוא הכלים לקליטתם שהחלו לצמוח.

ב-1924 החלו לעלות ארצה העולים הראשונים, שהגיעו כמהגרים של ממש. בפולין היה משבר כלכלי, ושערי ארה"ב נסגרו יחסית. בואם של יהודים כמהגרים עם כסף, אף-על-פי שרבים היגרו כי נדחקו מבחינה כלכלית, יצר מציאות שסתרה את הכלים שהוכנו. היה ניסיון לבנות עיר עברית מתוכננת היטב (עפולה) על-ידי חברה להתיישבות אמריקנית. הניסיון ביטא את הירידה מפסגת החלומות החברתיים לדרגה של שפיות ופעל על-פי הסוציולוגיה האמיתית של העם היהודי, שברובו הגדול הרי הוא עם עירוני. עפולה ולבטיה ביטאו את הסתירה בין החלום והתכנון לבין המציאות של העולים, סתירה שהביאה למצבי משבר. אך גם משבר עפולה לא נמנע. חלק מחולמי ההתיישבות התייאשו ממנה, חלק ניסו לתקן את החללים שנתהוו. גדוד העבודה היה צריך לעמוד מול פילוג פוליטי בתוכו. ברוב יאוש ניסתה קבוצה אחת לבצע את הניסיון בדרום רוסיה הסובייטית, בהקמת התיישבות יהודית שיתופית שם (רבים מארגוני הצדקה היהודית שוכנעו באותה עת לתמוך באופן מאסיבי בניסיון זה). המשבר בשנים 1929-1927 הביא למשבר עמוק במצב ההתיישבות, נעצרה התנופה ורבים היו ההולכים.

בראשית שנות ה-30 החלה ההתיישבות היהודית בגליל להתקרב לנקודת זינוק חדשה. נקודה זו לא נראתה ברגע הראשון בגלל האירועים הקשים שתקפו את היישוב ואת העם היהודי (עליית הנאצים לשלטון). ב-1936 החלה תקופה חדשה: המשטר הנאצי, ההתעוררות הלאומנית במזרח התיכון, האירועים בא"י. בתקופה זו התקיים שיתוף פעולה בין היישוב היהודי המאורגן לבין השלטונות הבריטים. אמנם היה זה הרבה פחות ממה שציפו היהודים, אך הספיק כדי לעורר פעלתנות רבה. הדיונים הקדחתניים בדבר פתרון מדיני הביאו לדחיפות רבה בהעלאת יישובים על קרקעות שנקנו. היה צריך ליצור עובדות שנראה שישפיעו על התהליך המדיני. יישובים יהודיים אלו החלו לקום בכל הגליל. גם באצבע הגליל בה נרדמה ההתיישבות, החלה התעוררות חדשה. לא תמיד ההתיישבות היהודית הייתה מתואמת היטב עם פעילות של הצבא הבריטי. עם התקרב מלחמת העולם השנייה התרופף שיתוף הפעולה, והממסד הבריטי החל לפגוע קשה ביכולת של היישובים הצעירים לצמוח ולגדול. בכל זאת יישובים אלו גדלו באופן דרמטי. במצב הנתון שהתהווה עם הגולה עקב המלחמה, נושאי היזמות הגדולה היו קבוצות שכבר היו בארץ אך לא נמצא להן מקום, ובני הארץ שהחלו להיות מבוני ההתיישבות העובדת. בימים ההם גדל מאוד היקף ההתיישבות בגליל. אזורים חדשים כמו עמק בית שאן, הרי מנשה ויישובים במקומות מיוחדים כמו חניתה, מצודות אוסישקין באצבע הגליל, נוסף על ההתיישבות באזורים המקובלים עד אז.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלה ההתיישבות בגליל משני אירועים קשים: רצח העתודה של ההתיישבות באירופה (עשרות אלפים הכינו עצמם לעלות ארצה ולהיות מעורבים במעשה ההתיישבות). ההורים של המתיישבים ובני משפחותיהם נרצחו אף הם והטילו את המתיישבים ליתמות משותפת קשה. חלק ניכר מהמתיישבים יצאו למלחמה הן בשורות הצבא הבריטי והן ביחידות הפלמ"ח שהתארגנו במיוחד בגליל גם בתקופה שהפלמ"ח פעל בשיתוף פעולה עם הבריטים וגם אחרי שהבריטים הטילו אותו למחתרת. בוגרי הפלמ"ח ששהו בהתיישבות העובדת היו בין המייסדים של נקודות התיישבות גליליות חדשות כמו בית קשת, עמיעד וכו'. עם השיבה ממלחמת העולם השנייה שולבו חייליה במעשה ההתיישבות.

מלחמת העצמאות הייתה זעזוע גדול בגליל. הרס וחורבן, מוות, גלות. כמה יישובים נשרפו ונהרסו, ממרביתם פונו הילדים, והחברה התפצלה בין לוחמים לבין אלו שגלו עם הילדים למקום מבטחים. רבים מן המתיישבים נפלו ונפגעו, הן מאלו שהגנו על מקום יישובם והן מאלו שהתגייסו לצבא. ההרס והגלות של כפרים ערביים שלמים גם הם הותירו צלקת עמוקה.

אחרי מלחמת העצמאות היה נדמה כי גל חדש של התיישבות יסמן את העתיד. בשלוש השנים הראשונות למדינה הוקמו עשרות רבות של יישובים, חלקם יישובים של העלייה הגדולה שבאה ארצה לאחר קום המדינה. עולים אלו נשלחו בקבוצות ובמשפחות לכל האזורים בגליל. הם בנו מחדש את ביתם באדמות נטושות ובאדמת המדינה שלא הייתה מיושבת. הייתה זו התיישבות מתוכננת, אך בתנאים כלכליים קשים מאוד. הוקמו מחנות מעבר "מעברות", גרו בפחונים, באוהלים, בצריפים במרכזים שונים, בכפרים שננטשו, ביישובים שהוקמו במגבלות הזמן והאמצעים של התקופה. לא מעט מהמתיישבים הללו עזבו מאוחר יותר את מקומותיהם ועברו למרכז הארץ, אולם היו שנאחזו במקום וצירפו אליהם מתיישבים שעלו ארצה בשנים מאוחרות יותר. התיישבות זו באה גלים גלים, בין השנים 1960-1949. בחלקה הייתה להתיישבות כפרית ובחלקה נקלטה בעיירות פיתוח שונות.

היה זרם שני של מתיישבים ושל יישובים שהוקמו בעיקר על-ידי בוגרי תנועות נוער ישראליות, אנשי הפלמ"ח ועולים צעירים מן המערב. עשרות קיבוצים הוקמו בשלוש השנים לאחר הקמת המדינה בגליל. אולם רוב המתיישבים עזב אותם. בחלקה הייתה זו תגובה של חיילים ששבו ממלחמה קשה. חלקם הלכו ללימודים גבוהים ולשרת בשירות המדינה, וחלקם שבו לביתם בעיר. התרוקנות היישובים, המתח הפוליטי הגדול והמשבר החברתי הולידו את הפילוג הפוליטי הטראגי, שהתחולל בראשית שנות ה-50 בקיבוץ המאוחד. לשנים רבות נזקקו הקיבוצים על מנת להתגבר על המשבר הכבד. בשנים הללו התחוללה מהפכה בהתיישבות הגלילית. הקיבוצים עברו תהליך דרמתי של תיעוש. המושבים עברו תהליך של פיתוח לחקלאות. מלחמת ששת הימים מצאה את ההתיישבות הגלילית במצב של התאוששות. לאחר המלחמה החל תהליך של התיישבות באזור הקרוב, שהיה במשך שנים רבות האיום הגדול: החלה ההתיישבות ברמת הגולן. היה נדמה, כי ההתיישבות בגליל מתחילה שלב חדש.

תהליך מעניין התרחש במושבות הקטנות בגליל. בסוף שנות ה-50 היה נראה כי הן נרדמות והולכות וכי הולך ואובד הסיכוי לשרידותן. בשנות ה-70 החל תהליך של הפיכתן לגרעין עירוני, לפרבר המשלב שיכון של זוגות צעירים עם חקלאות קטנה והולכת. הצד האורבני התפתח והלך, והממשלות השקיעו בכך מאמצים רבים.

בשנות ה-80 הוחלט לחדש את תנופת ההתיישבות היהודית בגליל. אך הייתה עמימות גדולה לגבי הכוונה. היה ברור כי התיישבות חקלאית לא תוכל לצמוח בקטעי קרקע כל-כך מוגבלים. המשא ומתן לרכישת אדמות היה קשה מתמיד. הוחלט אז להקים כפרים תעשייתיים ומצפים. הדבר היחיד שהיה ברור אז הוא שכפרים אלו לא יחיו על חקלאות, אך "התעשייה" נראית כפנטזיה רחוקה. רוב היישובים הללו הפכו בסופו של דבר ליישובים קהילתיים. ברובם פרברים למרכזי תעשייה גדולים באזורים עירוניים, מקום מגורים, אך לא מקומות עבודה. רק ליחידים מתוך הקהילות הללו יש גם ענפי ייצור.

נפילתה הדרמתית של החקלאות הישראלית באמצע שנות ה-80 והמשבר הגדול של המשק היצרני, העמידו את היישובים היהודיים בגליל במשברים גדולים. רבות מהתעשיות באזורים העירוניים קרסו יחד עם החקלאות. הייתה הגירה המונית מעיירות הפיתוח אל המרכזים העירוניים. הגירה זו נבלמה רק עם בוא העלייה הגדולה מרוסיה ומאתיופיה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. במושבים רבים זנחו משפחות את החקלאות ועברו לענפי חוץ רבים. בתים שהתרוקנו ובתים שנבנו בתוך המושבים היו לבסיס לחיי פרבר. בקיבוצים התחולל משבר כלכלי ומוראלי קשה. הניסיון להתארגן בתוך אי הוודאות תלוי גם באמצעים הננקטים על-ידי המדינה שלה ההתיישבות. חילוקי הדעות בתוך ההתיישבות על תפקידיה לא התמעטו. ניצחונה הגדול של ההתיישבות הוא בהעמדת החברה בפני אתגרים חדשים: ישראל הפכה ממדינה דלילת אוכלוסייה לאחת המדינות הצפופות בעולם המערבי. שאלות שהיו גנוזות בחלומות ההתיישבות על מוסר ויחסי אנוש, על הסתפקות במועט ואחריות כוללת, הופכות להיות לא רק שאלות של שרידות והגנה, כי אם שאלות של אקולוגיה חברתית, של תרבות קהילתית מול אפשרות של היווצרות תרבות אטומיסטית מתפוררת. שאלות של מקום הופכות להיות שאלות של זהות והתאמה לנסיבות חדשות. הכפר אינו רק מקום של ייצור, אלא מקום של בילוי וריאה ירוקה לעיר הגדולה.

ההתיישבות בארץ הייתה תמיד ברית בין חלום חברתי ונושאיו האנושיים לבין חברה הזקוקה לחלום זה ומוכנה להקדיש לכך מאמצים. היא הייתה ברית המבוססת על התכוונות של יחידים וקהילות לשאת על עצמם מחויבויות של ביטחון, של עמידה בתנאים מיוחדים, של יצירה תרבותית קהילתית, של דאגה לאורח חיים המשולב בטבע הפכפך ובתנאים היסטוריים שבירים. החברה והמדינה יצרו את התנאים לכך שהתיישבות זו שאינה התיישבות מכורח-צו או מאובדן חירות, לא תיפול קורבן למצבים ביטחוניים יוצאי דופן ולתנאי שוק עוינים. הגליל כמקום שבו התעצבה ברית זו ועמדה במבחנים קשים, נראה כמקום שעדיין לא הגיע אל מחוז חפצו. שורשיו המיוחדים, הקשיים הגדולים שעמדו בפניו בעבר, רומזים לפרשות דרכים דרמטיות שעליו עוד לעבור.

כאן תמה התבוננותו של ההיסטוריון ומתחילים דאגתו וחלומותיו של המתיישב. הקורא מתבקש כל העת להתייחס לעובדות, לתהליכים ולפרשנויות שהצגתי, כנובעות מרצון עז להגיע לאובייקטיביות ולאי קריאת העבר בעיניים של ימינו. אך כל זה לא על מנת לברוח מהמבחנים שלדעתי עוד עלינו לעבור. הנוף בגליל פורש לפנינו בעיות אדם, חברה ונפש, המסורים לדיאלוג נמשך כאן ועכשיו.