החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הבורגנים

המושג "בורגני" ציין, כאמור, בממלכת ירושלים את כל המתיישבים הנוצרים הקאתולים הלא-אצילים. בני סטאטוס זה בממלכת ירושלים התגוררו, כמו שאר הפרנקים, בעיקר בערים. אולם מה שקבע את הסטאטוס שלהם, בניגוד למי שנשאו את התואר "בורגנים" באירופה, היו לא עובדת ישיבתם בעיר והעיסוק במקצועות עירוניים כגון מסחר ותעשייה, אלא מוצאם האירופי והשתייכותם לכנסייה הקאתולית. בממלכת ירושלים עמדו בני מעמד הבורגנים חסרי ייחוס מתחת למעמד האצולה. אולם בזכות מוצאם נמנו גם הם עם שכבת השליטים שמעל להמוני האוכלוסיה המקומית הנכבשת.

הגרעין שממנו צמח מעמד הבורגנים הצלבני היה במחנות מסע-הצלב הראשון ובעליות שבאו בעקבותיו. אם צמח מעמד האצולה מתוך הפרשים או האבירים, היה מוצא הבורגנים מהמון פשוטי-העם, הלוחמים הרגלים שבמחנה, שהתיישבו בתום המסע בארץ. כמעט מלכתחילה נהגו הבורגנים לפי מערכת חוקים ומנהגים מיוחדת. מערכת זו, שהושפעה במהלך המאה השתים-עשרה מאוספי חוקים של הערים האירופיות ואף מן המשפט הרומי שזכה כאותה שעה לתחייה באיטליה ומצבר לאלפים, הגיעה לידי גיבוש ונוסחה בכתב לקראת אמצע המאה השלוש-עשרה בחיבור שהוא המקור העיקרי לחקר המעמד: "ספר האסיזות של בית-דין הבורגנים".

מעמד הבורגנים וחובותיהם

נכסים או סוגי הרכוש שהחזיקו הבורגנים בתוך העיר או בכפר היו טיפוס של רכוש ייחודי למעמדם - "חזקה בורגנית". חזקה מסוג זה בעיר היתה לרוב בית או חצר, ואולם "חזקה בורגנית" יכלה להיות כגון זו שהעניק לבורגני מעכו הארכיבישוף של נצרת (1255), חלקת אדמה של כ-700 דונם בציפורי ובית בנצרת עם כרמים ועצי זית שבסביבתו. "חזקות בורגנים" היו המונופולין של המעמד ולבני המעמדות האחרים לא ניתנה רשות להחזיק בהן; מאידך גיסא, לא היו הבורגנים רשאים להחזיק קרקע שהוגדרה בתור חזקה פיאודאלית, ובכך התייחדה לאצולה בלבד. רכוש הבורגנים לא התחייב אלא בתשלום מס סמלי. החזקות הוענקו לבעליהן באחזקה מתמדת ותורשתית ואלה יכלו להחכירן או למוכרן באורח חופשי.

פרט לתשלום סמלי על הרכוש לאדון העיר או לאדון הכפר חויבו הבורגנים, בתור פרנקים, בחובת שירות צבאי למלך כשהוכרז גיוס כללי בממלכה. כן התחייבו הערים בשירות צבאי, כלומר לספק לצבא המלך מספר מסוים של סרג'נטים, לוחמים, לרוב רגלים, ואולי גם פרשים שלא ממוצא אבירי. לפי רשימה שהשתמרה בחיבורו של ז'ן מאיבלין, חייבים היו בורגני ירושלים ועכו לספק 500 איש מכל עיר, שכם - 300, צור - 100, טבריה - 200, אשקלון - 150, ואילו קיסריה, ארסוף וחיפה - 25 לוחמים כל אחת. נוסף על הגדודים שהיה עליהם לשגר לצבא המלך בשעת חירום חויבו הבורגנים בחובת שירות צבאי לאדוניהם. הבורגנים לקחו אפוא חלק פעיל בהגנת הערים והכפרים שבהם התגוררו ; ובשעה שאבירי העיר יצאו לשירות במסעות, היוו הבורגנים את המיליציה העירונית. כך, למשל, בעת גיוס הצבא לקראת קרב חטין לא נותרו בערי הממלכה אלא בורגנים, וכשנמלט בלין מאיבלין מחטין והחל לארגן את הגנתה של ירושלים ולא מצא בעיר אלא שני אבירים, הוא גייס בני בורגנים ואף הסמיך מהם לאבירות.

נוסף על הגנת העיר, לקחו הבורגנים חלק פעיל במנהל המלכותי והסניורילי ואפילו בחיים הפוליטיים של הממלכה. המדובר בעיקר במעמד הפטריציט. מבחינה זו הרי ההתפתחות במעמד הבורגנות מקבילה לזו שבמעמד האצולה ; שניהם תחילתם הומוגנית למדי וסופם שעלתה מתוכם שכבה שריכזה בידיה נכסים והשפעה פוליטית. העלית הבורגנית לא עלתה בזכות הצלחה כלכלית אלא בשל חלקה במנהל המלכותי והסניורילי, לפי שהיא לא זכתה מעולם לעמדת מפתח בכלכלת הממלכה, משום שמקורות ההכנסה הטובים ביותר, בעיקר אלה שקשורים היו בסחר הבינלאומי הגדול, נמצאו בידי חברי הקומונות. העיסוק בענייני ניהול ושיפוט, והאחרון נעשה שלא על-מנת לקבל פרס, העמיד מעמד של יוריסטים בורגנים שהיו מופיעים בבתי-הדין הסניורילים ואף ב"בית-הדין העליון"; היו בהם שחדרו למנגנונים של המנהל המלכותי, הסניורילי והכנסייתי. בכל אחת מעריה הגדולות של הממלכה היו משפחות בורגנים שעלו לגדולה מקרב מעמדם, בשל שירותם בחצר האפטריארך בירושלים או הבישוף המקומי, אצל השליטים החילוניים בחצר המלך או אדוני הסניוריה. תעודת כניסה אחרת לשורות הפטריציט היתה לעתים דרך תפקיד המושבעים ב"בית-דין של הבורגנים". המושבעים נהנו ממעמד חברתי מיוחד ובמשך הזמן השתלטו על תפקיד זה משפחות מסוימות מקרב הבורגנות. כזו היתה משפחת הבריצי בירושלים במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה, ששימשה בפמליה המלכותית, בחצרו של האפטריארך וב"בית-דין הבורגנים" של העיר. בעת כניעת עכו בשנת 1187 מסר בן למשפחה זו את מפתחות העיר למוסלמים. במאה השלוש-עשרה שימשו בני המשפחה מושבעים ב"בית-דין הבורגנים" ואף במנהל הקומונה הוונציאנית בעכו. משפחה אחרת מבין משפחות הפטריציט של עכו היו הקונצ'ס, ששימשו מושבעים ב"בית-דין הבורגנים" של העיר כמאה שנה ברציפות.

ארגון השכבה

הבורגנות הצלבנית, שנאמדת בתקופת השיא של המדינה ב-100 אלף נפש, לערך (לעומת כ-20 אלף בני משפחות האצולה), מעולם לא גיבשה לעצמה ארגון כולל בממלכה. ארגונם נשאר מקומי ואף לא קוים מגע בין המרכזים השונים. הארגון המקומי התמקד ב"בתי-דין הבורגנים" שנמצאו בכל יישובי הפרנקים. על אף היעדרי של ארגון כולל כבר במאה השתים-עשרה, נהנתה השכבה מהשפעה פוליטית מסוימת והופיעה כגורם שהשתתפותו מקובלת ואף הכרחית באירועים חשובים, כגון הכתרתו של מלך. השפעתה הפוליטית גברה במאה השלוש-עשרה, עם עליית חשיבותם הפוליטית של גורמים לא-פיאודאליים בכלל בממלכה, כגון הקומונות האיטלקיות והמסדרים הצבאיים. הבורגנות עדיין לא יצרה "מעמד" של ממש השואף לייצוג, אולם גיבושה וכן המבנים הקורפוראטיביים שצמחו בתוכה הפכוה לגורם חשוב בממלכה. במהלך מלחמת פרידריך השני נגד האיבלינים התארגנו הבורגנים יחד עם אצולת הממלכה בארגון שהתקומם נגד הקיסר, "הקומונה של עכו", מעין אסיפת מעמדות של הממלכה. ה"קומונה" התפרקה עם חלוף הסכנה של ההוהנשטאופנים, אולם לשיתוף הפעולה הפוליטי בין האצולה לבין הבורגנות היתה השפעה על הרכב "בית-הדין העליון", שהיה אז מוסד השלטון החשוב במדינה ; ובמחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה השתתפו בורגני עכו בצורת ארגוני "אחוות" באסיפותיו, יחד עם נציגי המסדרים הצבאיים ונציגי הקומונות. ה"אחוות" נעשו יסוד חשוב בחייה הפוליטיים של המדינה עד כי כאשר הגיע הנרי מליזינין מלך קפריסין בשנת 1287 לעכו הוא בא -

כדי לתבוע את [כתר] ממלכת ירושלים מאנשי עכו ותושביה, מן הלגט [נציג האפיפיור שהיה גם האפטריארך של ירושלים] ומחברי המסדרים, מראש מסדר הטמפלרים, מן המסדר הטבטוני, מן ה"קונסול" [או המועצה] של פיזה, מן העוצר של ונציה, מן ה"אחוות" ומכל אנשי עכו שהיו שם.

לאחר שנשבע את שבועת ההכתרה קיבל המלך את שבועת הנאמנות של הוסלים "ולאחר-מכן את שבועותיהן של ה'אחוות' ושל כל האחרים שחייבים היו להישבע לו". זה קרה, כאמור, בשנת 1287, והיתה זו ההכתרה האחרונה של מלך צלבני על אדמת ארץ-ישראל.

כפרי הבורגנים

רוב הבורגנים היו יושבי ערים ועיירות ; אולם בתקופת הממלכה הראשונה ישבו קצתם גם בכפרים. היו אלה כפרים חדשים שאוכלוסייתם היתה פרנקית בלבד והם נוסדו כמפעלי קולוניזאציה והתיישבות חקלאית פרנקית. את עיקר הנטל של מפעל זה נטלו על עצמם מלכי ירושלים, הסניורים החילוניים וגם מוסדות כנסייה. כפר כזה היה, למשל, בית-גוברין. לאחר שהמקום בוצר (1136) נוסד כאן, ביוזמת מסדר ההוספיטלרים שהחזיק במבצר, יישוב פרנקי שמנה כעבור שנות דור, בתקופת כיבושה של אשקלון (1153), כ-32 משפחות שהן 150-100 נפשות. כל מתנחל קיבל 700 דונם קרקע, לערך, והתחייב בדמי חכירה נמוכים ביותר ; המתנחלים רשאים היו להעביר את נחלתם כרצונם, כנהוג ב"חזקה בורגנית". דוגמה אחרת היא אלבירה (מהומריה) שבקרבת ראמאללה, כפר ששייך היה לכנסיית הקבר. באמצע המאה השתים-עשרה ישבו בו כ-90 משפחות, במהלך הזמן היתוספו עוד 50 משפחות והאוכלוסיה הפרנקית הגיעה לכדי 500 נפש, לערך. עיקר עיסוקם של המתנחלים היה בחקלאות אבל בין המתנחלים בשני הכפרים, הן בבית-גוברין הן באלבירה, נמצאו בעלי-מלאכה, כגון חייט, נגר, נפח, רצען ובנאי.

משלחי- יד של הבורגנים

גם בין הבורגנים שהתגוררו בעיר היו בעלי אדמות בסביבות עירם או חוכרי קרקעות שמצאו את עיסוקם בתור איכרים בסביבה החקלאית. אלא שהכפרים הפרנקים, כמו גם חקלאים פרנקים, היו תמיד תופעה מצומצמת שנעלמה כמעט כליל עם נפילת הממלכה הראשונה (1187). אלה מבין הבורגנים הכפריים שלא נפלו בשבי האויב היו עתה לפליטים והצטופפו יחד עם שאר בני מעמדם בין חומות עכו או צור. כבר בתקופת הממלכה הראשונה התרכז עיקרה של האוכלוסיה הבורגנית של הממלכה בערים ובייחוד בירושלים, בעכו ובצור. עתה, כשנעלם למעשה הספר הצלבני, הצטופפו בורגני הממלכה כולם בערים ומצאו את פרנסתם במקצועות עירוניים מובהקים, ובעיקר קצבות, סנדלרות, חייטות, נגרות, נפחות, בישול שיכר, ספרות וחנוונות.

לחלקים נוספים של המאמר: