| מאגר מידע |
עם מעמד הכובשים הפרנקים נמנו גם אנשי הכמורה והנזורה, חברי הכנסייה הלאטינית. בתקופת הכיבוש הראשונה בוטלה ההיירארכיה הכנסייתית היוונית-האורתודוקסית הקיימת בארץ והכמורה שלה נכפפה למרות ההיירארכיה הלאטינית הצלבנית החדשה. במקביל למנהל החילוני נוצר ארגון כנסייתי חדש, שתאם את צורכי הכובשים הפרנקים ושיקף את התמורה שחלה מבחינה דתית ואף פוליטית בארץ. בראש ההיירארכיה הכנסייתית עמד האפטריארך של ירושלים, תואר כבוד שנוצר במאה החמישית והתקיים בידי הכנסייה היוונית-האורתודוקסית, הן בתקופת ביזנטיון הן בשלטון האסלאם. המדינה כולה חולקה מחדש למחוזות כנסייתיים ובראשם אנשי הכנסייה הלאטינית. היו אלה הבישופות של ירושלים שבראשה עמד האפטריארך וארבע הארכיבישופויות של קיסריה, נצרת, צור ופטרה. בתחום ירושלים נמצאו כפופים ישירות לאפטריארך הבישופים של לוד, בית-לחם וחברון. הארכיבישופות של קיסריה, שנוסדה בשנת 1101, כללה את שטח החוף ובתוכו את עתלית וחיפה וכמו כן את שומרון (סבסטיה), שהיתה מושב של בישוף. הארכיבישופות של נצרת כללה את בית-שאן, הר תבור ואת הבישופות של טבריה ; ואילו לארכיבישוף של העיר צור כפופים היו הבישופים של בירות, צידון, באניאס ועכו. מבנה מנהלי זה של הכנסייה הקביל אפוא כמעט לזה של המדינה. שטחי האפטריארך מזכירים בגבולותיהם את הדומנה המלכותית ; הארכיבישופות של פטרה את הסניוריה של עבר-הירדן המזרחי; ואילו הארכיבישופות של נצרת – את נסיכות הגליל. ארכיבישופות זו תפסה את מקומה של בית-שאן (סקיתופוליס) שבתקופה הצלבנית לא היתה אלא יישוב חסר חשיבות. הארכיבישופות של צור פרשה את סמכותה על שטחי הסניוריות של צידון, בירות וצור וגם על השטחים הצפוניים של נסיכות הגליל.
מסתבר שהצלבנים הודרכו בהקמת מרכזי המנהל הכנסייתי יותר על-ידי מעמדן הדתי של הערים ופחות על-ידי מעמדן כריכוזי אוכלוסיה. כתוצאה מכך היתה בית-לחם (1100) למושב בישוף ואילו נצרת היתה למושב ארכיבישוף. חברון, שהיתה בתקופה הצלבנית למוקד עלייה לרגל לשלוש הדתות - הנצרות, היהדות והאסלאם - הועלתה בשנת 1168 למעמד של מושב בישוף הכפוף ישירות לאפטריארך של ירושלים. באותה תקופה עצמה הוחלט על יצירת ארכיבישופות רביעית של הממלכה בתחומיה של "ערביה סקונדה", לא ברבת-עמון שהיתה בעבר מקום מושב בישוף אלא באלכרך, שזוהתה עם פטרה העתיקה ; מדיניות זו באה לידי ביטוי גם בשמות שנתנו הצלבנים לכמה מן הבישופויות שלהם ; בישופות לוד-רמלה קיבלה את השם "גיאורגיוס הקדוש" : שומרון (סבסטיה) - "יוחנן הקדוש" ; ואילו חברון - "אברהם הקדוש". לעומת זאת, העיר הגדולה ביותר בממלכה, עכו, היתה עד שנת 1263 מושב בישוף בלבד הכפוף לארכיבישוף של צור. מצב זה מוזר היה, לפי שלאחר כינון הממלכה השנייה היתה עכו למושבו של אפטריארך ירושלים הגולה מעירו. בשל הסכסוכים שהתגלו בין בישוף העיר לבין האפטריארך, החליט בשנת 1263 האפיפיור על מיזוג שני התפקידים. מבנה המנהל הכנסייתי הצלבני שמר במידה רבה על זה של קודמו היווני-האורתודוקסי. הצלבנים חידשו כמעט את כל הפרובינציות. אמנם הדיוקזות הפרנקיות, שלוש-עשרה במספר, היו מעטות בהשוואה למאה ושתיים הדיוקזות האורתודוקסיות הקודמות; אולם לפי מושגים אירופים היה זה מספר ניכר; באנגליה, למשל, היו באותה התקופה שש-עשרה דיוקזות בלבד. לעומת זאת היתה הכנסייה הלאטינית עירונית באופיה, בהשוואה לקודמתה האורתודוקסית. בשל העובדה שעיקר היישוב הפרנקי הלאטיני התרכז בערים ואילו למסדרים הצבאיים ולקומונות היתה כמורה משלהם והם הופקעו מן התלות בהיירארכיה המקומית, הרי שתפקידיה הדתיים של הכמורה הלאטינית לא חרגו בדרך-כלל מחוץ לתחום הערים. היקפן הטריטוריאלי המצומצם הביא לכך שהדיוקזות של הממלכה לא זכו בדרך-כלל (פרט לערים הגדולות, כגון עכו) לתת-חלוקה לרבעים או לפרוכיות, ולכן גם אנשי הכמורה הכפופים לבישופים מעטים היו יחסית במספרם.
לכנסייה הלאטינית השתייכו גם חברים של מסדרי נזירים שחיו על-פי תקנונים משלהם. בארץ התקיימו לפני הכיבוש הצלבני סניפים של מסדרים נזיריים לאטיניים, אולם אלה היו מעטים למדי ועיקרם - שני מנזרים בנדיקטיניים בירושלים. הכיבוש הביא בעקבותיו לייסוד המוני כמעט של מנזרים לאטיניים ברחבי הארץ. במאה השתים-עשרה היה הרוב המכריע ביניהם בנדיקטיני אולם היו גם פרמונסטרטנזים. באותה התקופה נוסדה בארץ גם אגודה נזירית חדשה, היחידה שנוצרה בעיקרה בארץ-ישראל הצלבנית – אגודת הכרמליתים, שזכתה בתחילת המאה השלוש-עשרה להכרה אפיפיורית בתור מסדר נזירי. הכרמליתים, ששכנו במהלך התקופה הצלבנית בהר הכרמל ובעכו, זכו במהרה לסניפים בכל אירופה והיו לאחד המסדרים הנזיריים החשובים והעשירים במערב. במאה השלוש-עשרה נוספו המנזרים של שני מסדרים חדשים (שנוסדו במאה זו באירופה), הפראנציסקאנים והדומיניקנים. במאה השתים-עשרה הוקמו רוב המנזרים הלאטיניים בירושלים ובסביבותיה, ואלה המשיכו להתקיים בחלקם גם בימי האיובים ובוודאי שרובם חודשו עם חידוש שלטון הצלבנים בעיר (1244-1229). לעומת זאת, בתקופת הממלכה השנייה היתה עכו למרכז הגדול של המוסדות הנזיריים. העיר היתה למושבם ולמרכז פעילותם של הבנדיקטינים, הדומיניקנים, הפראנציסקאנים, ה"קלריסות" (נזירות של מסדר קלרה הקדושה המסועף למסדר הפראנציסקאני) ואגודת הנזירות של "מרים המגדלית" שפעלו בקרב אוכלוסיית הזונות של עכו. נוסף על כך נמצאו כאן גם מטותיהם של המסדרים הצבאיים הגדולים והקטנים. אלה נעלמו כולם כשנסתם הגולל על עכו הצלבנית בשנת 1291. אחד מרושמי "תולדות נפילתה של עכו" ציין כי כמרים ונזירים לקחו חלק פעיל בקרב על העיר וכמאתיים מהם זרקו את עצמם על האויב, מצוידים בנשק לא אחר מאשר הצלב.
עיקר הכנסותיה של הכנסייה בא לה מנכסי דלא-ניידי שברשותה. בחלקן היו הקרקעות של הכנסייה מה שירשה מן הבישופויות האורתודוקסיות ובחלקן - הענקות אדוני הארץ. מלכי ירושלים העניקו לכנסייה רכוש קרקעי רב, הן כפרי הן עירוני. כך, למשל, מסר גוטפריד מבויון לידי כנסיית הקבר, בין השאר, עשרים ואחד כפרים ליד ירושלים. הודות לנדיבות לב זו היו כנסיית הקבר וכן כנסיות אחרות, כגון "מקדש האדון" וגם הבישופויות (בעיקר בית-לחם ונצרת), לבעלות קרקע לא רק בממלכה אלא גם באירופה. לכנסיית הקבר היו במאה השתים-עשרה כשישים כנסיות באירופה, רובן באפוליה. מקור הכנסה חשוב אחר היו המעשרות. להלכה חויבו בתשלום המעשר כל הנוצרים הלאטינים שבממלכה. אולם בניגוד לאירופה, הוטלה החובה לא על מעבדי הקרקע אלא על האדונים הסניורילים, בעלי הקרקע. אלה גובים היו חלק מן הסכום ממי שהחזיקו מהם קרקעות. הסדר זה הבטיח לכנסייה הלאטינית הכנסה כספית, לא ישירה, מן הקבוצות הרחבות של הנוצרים הלא-לאטינים ואפילו מן המוסלמים, לפי שחישוב סכום המעשר שבו נתחייב האדון נעשה על-פי כל הכנסותיו, כולל המסים השונים שגבה מצמיתיו. לו היתה הממלכה מאמצת את שיטת גביית המעשר האירופית, לא ניתן היה להכליל להלכה את כל הלא-לאטינים בין משלמי המעשר. שלא כמו באירופה בת התקופה, לא הועבר המעשר ישירות לכנסיות המקומיות אלא למרכז המנהל הכנסייתי שבחצר האפטריארך. ושם חילקוהו בין המחוזות הכנסייתיים. לשני מקורות הכנסה עיקריים אלה, נכסי דלא-ניידי ומעשרות, אפשר להוסיף הכנסות שחשיבותן משנית, כגון מענקי נדבה מידי צליינים, צוואות, תשלומים על שירותים שונים כגון טבילה, נישואין וקבורה, ומונופולים שונים, כגון על התנורים לאפיית לחם שממנו נהנתה כנסיית הקבר בירושלים. אם כי היתה הכנסייה מבעלי הקרקעות הגדולים שבממלכה, הרי חקיקה שאסרה העברת פיאודה לרשותה הביאה לידי כך שלא השתלבה כמעט במסגרת הפיאודאלית. רק הבישוף של רמלה וארכיבישוף נצרת מכל רבי הכנסייה היו וסלים של הכתר, ובתור שכאלה התחייבו בשירות אבירים שהיו חייבים להעמיד מרכושם לרשות הכתר (הבישוף של רמלה, עשרה אבירים ; והארכיבישוף של נצרת, שישה אבירים). לעומת זאת, חייב היה האפטריארך של ירושלים לספק חיילים רגלים בלבד, התחייבות שנתחייבו בה הכנסייה והבורגנות כאחד, על בסיס הנכסים שהחזיקו בממלכה ולא על בסיס מערכת היחסים הפיאודאלית. מכסות חיילים שאותם הצטרכה הכנסייה להעמיד לרשות הכתר ניכרות היו. ראש המנזר של "מקדש האדון" בירושלים (מנזר שקיים היה בהר-הבית ולא נשאר ממנו זכר) חייב היה, למשל, בחמישים סרג'נטים, הבישוף של בית-לחם - במאתיים, ואילו הבישוף של עכו במאה וחמישים סרג'נטים.
בדרך-כלל היתה סמכותם של הארכיבישופים והבישופים מוגבלת לכמורה שבמחוזות הכנסייתיים. יוצאים מכלל זה היו הסניוריות הכנסייתיות. סניוריה כזו נוצרה ברובע האפטריארך בירושלים על בסיס הענקתו של גוטפריד מבויון לאפטריארך של ירושלים, הענקה של שליש העיר יפו ורבע העיר ירושלים. לרובע שבירושלים היה מנהל אפטריארכלי משלו ואף סמכות שיפוט על תושבי הרובע. סניוריות כנסייתיות אחרות היו לוד (שהתבטלה מהר) ונצרת, ובתחומי אלה היו סמכויותיהם של הבישופים כשל אדונים פיאודאלים אחרים. כמו בכל מדינות העולם הנוצרי היתה לכנסייה הלאטינית הסמכות לשפוט את כמריה וגם סמכות שיפוט על הלאטינים החילונים בדיני אישות, כגון נישואין וירושות אולם גם מינות וכישוף, כלומר בעניינים שנגדו את עיקרי האמונה.
למרות סמכויותיה אלה והרכוש שהחזיקה הכנסייה הן בארץ הן באירופה חסרה היתה אותה ההשפעה הפוליטית העצומה שממנה נהנו הכנסיות האירופיות בנות התקופה. במהלך המאה השתים-עשרה לא נטלה הכנסייה תפקיד כלשהו בחייה הפוליטיים של הממלכה וראש הכנסייה, האפטריארך של ירושלים, שהיה מתמנה על-ידי המלך היה כפוף לו למעשה. המצב החל משתנה במאה השלוש-עשרה, כאשר נחלש מוסד המלוכה. אז הלך והתחזק מעמד האפטריארך, בעיקר משום שתפקידים שבדרך הטבע היו צריכים להתבצע על-ידי המלך נמסרו עתה לידי ראש הכנסייה. מאמצע המאה השלוש-עשרה השתתפו האפטריארך וכמוהו גם בישופים אחרים באופן סדיר למדי באסיפותיו של "בית-הדין העליון" לצדם של גורמים לא פיאודאליים אחרים. מעמדו של האפטריארך הגיע לשיאו בשנותיה האחרונות של הממלכה (1291-1288), כשהיה למעשה לראש המדינה ומי שישב ראש במועצת המלחמה שהכינה את הגנת המעוזים האחרונים של הממלכה נגד קלאון. לחלקים נוספים של המאמר:
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
