החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : המוסלמים

המוסלמים, רוב רובה של אוכלוסיית הארץ, היו בעיקרם חקלאים המורגלים בשליטים זרים הבאים והולכים. האדונים הפרנקים לא היו רעים מקודמיהם ויש גם עדויות כגון זו של הנוסע המוסלמי אבן ג'ביר שעבר בשנת 1184 את הדרך שבין דמשק לבין עכו, כי בני דתו בגליל חשבו את הפרנקים אדונים נוחים יותר מן האדונים המוסלמים. לעדותו של אבן ג'ביר מצטרפת זו של מוסלמי בן אצילים מסוריה, אסאמה אבן מנקד, שסיפר כי הפרנקים הוותיקים בארץ, בניגוד לאלה שבאו זה מחדש, התייחסו למוסלמים בנימוס ובהבנה ואף התחשבו בצורכיהם הדתיים. אולם הדוגמאות שהביא על יחסי ידידות ורעות בין מוסלמים ובין הפרנקים מתייחסים כולם לבני מעמד האדונים בשתי החברות, המוסלמית והפרנקית, בעלי תחביבים משותפים בלוחמה ובציד. ואמנם הכישורים של המוסלמים ובעיקר בתחומי הלחימה והרפואה הפכו אותם למבוקשים על-ידי האצולה הצלבנית הגבוהה, כולל משפחת המלוכה. ויליאם מצור סיפר על מוסלמי שהמלך בלדוין הראשון (1118-1100) הטביל ואף העניק לו את שמו, בלדוין ; המלך נתן בבלדוין זה אמון כה רב עד שהפכו למעין חדרן שלו; אלא שמאוחר יותר ניסה האיש להרעיל את אדונו המלך - והוא נתלה. אמלריך, המלך החמישי של ירושלים (1174-1162) והשני שנולד במזרח (הראשון היה בלדוין השלישי), מינה מוסלמי לרופאו האישי, רופא אשר המליץ עליו הח'ליפה של מצרים. הוא בחר בבן הרופא בתור מורה לרכיבה של בנו, מי שעתיד היה להיות לבלדוין הרביעי מלך ירושלים (1185-1174); מורו האחר של בלדוין לא היה אלא וילים מצור. חצרנים מוסלמים אלה, שהעניקו את שירותם למלכים הצלבנים בירושלים, נשארו בקשר הדוק עם צלאח אלדין ובני-חוגו. כאשר כבש הסולטאן את ירושלים המשיכו לחיות בעיר תחת חסותו.

מוסלמים בחקיקה הצלבנית

להוציא יחסי רעות שבאקראי בצמרת, היו היחסים בין הפרנקים והמוסלמים בדרך-כלל אלה של כובשים ונכבשים. לא היו הגבלות על היחסים שבין הפרנקים לבין הנוצרים-המזרחים, אך על-פי תקנות שהתקינה מועצת המדינה בשכם בשנת 1120 נאסר על הפרנקים מגע מיני עם המוסלמים ; מי שיחזיק אשה מוסלמית בתור פילגש, נאמר באחת התקנות, יסורס ואפו ייקטע. פולק משרטר סיפר אמנם על נישואי תערובת בין הפרנקים והמוסלמים, אולם המדובר היה בנשים מוסלמיות שהתנצרו. החקיקה הצלבנית ניסתה בדרך-כלל לשמור על ההפרדה בין הכובשים והנכבשים בכלל, וכל שכן בין הפרנקים לבין המוסלמים. בהתאם לרוח זו פסקה מועצת המדינה בשכם שכל מוסלמי שילבש בגדי פרנקים יימסר לשבט ולחסד למלכות. היה זה איסור חד-צדדי שכוונתו מניעת כל אפשרות של התערבות בני המקום בשכבה הפרנקית השלטת. אולם אף שלא הוטל איסור הלבוש המזרחי על הפרנקים, אלה לא נטו לאמץ לעצמם מאופנת המזרח ; הכפיה של טנקרד המופיעה על אחת ממטבעותיו אינה מצביעה בהכרח על כך שאופנת הכפיות התפשטה בקרב האצולה הצלבנית.

החקיקה הצלבנית ניסתה גם להגביל את אפשרות התנצרותם של המוסלמים במדינה. עם זאת, המרות דת מאסלאם לנצרות היו נדירות פחות מאשר הניחו החוקרים. היו גם מקרים הפוכים, של המרת דת מנצרות לאסלאם. אסאמה אבן מנקד סיפר על פרנקי בשם ראול שנפל במחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה בשבי, התאסלם ונשא לו לאשה בת למשפחה מוסלמית אדוקה שילדה לו שני בנים. כעבור כמה שנים נמלט האיש עם משפחתו לפמיה שבנסיכות אנטיוכיה וחזר לחיק הנצרות עם בניו.

מבחינת מעמדם אפשר לחלק את המוסלמים לשלוש קטיגוריות: עבדים, צמיתים ותושבי הערים. העבדים היו הנחותים ביותר במעמדם. הכיבוש הצלבני הביא לשיעבוד של מספר רב של מוסלמים, כולם שבויי מלחמה. תושבי קיסריה, למשל, נטבחו רובם (1101) אולם חלקם - בעיקר הנשים - נלקח בשבי ונמכר לעבדים; פולק משרטר סיפר על שפחות מוסלמיות שנידונו לכלות את שארית חייהן בהפעלת אבן-ריחיים של טחנת-קמח. אולם שכבת העבדים לא התבססה על האוכלוסיה המקומית בלבד. עם תום תקופת כיבוש הארץ בא עיקרם מגדודי המוסלמים שפלשו לממלכה או התנגשו עם צבאותיה. לאלה נוספו עבדים שאותם היו מביאים הוונציאנים מקרים ומוכרים בשוקי עבדים, שהתקיימו בעריה הגדולות של הממלכה ; בעכו חויבו הוונציאנים לשלם ביזנטינוס אחד תמורת כל עבד שמכרו בשוק העיר. מספרי העבדים אינם ידועים, אולם אם נביא בחשבון שבמצודת צפת החזיק מסדר הטמפלרים במחצית הראשונה של המאה השלוש-עשרה 400 עבדים, ניכר היה מספרם למדי. ידועים גם מקרים שבהם הוענקו עבדים בתור מתנה, גם לכנסיות. בשנת 1164, למשל, הבטיח המלך אמלריך למסדר סן-לעזר עבד אחד מכל עשרה שבויים שיפלו לידיו, להוציא אבירים מוסלמים שאותם ישמור לעצמו לפדיון.

העבדים

היחסים בין העבד לאדוניו הוסדרו על-ידי החוק הצלבני, שדאג להבטיח ביטחון מסוים לעבד. המחוקק עשה לכך שעסקת קניית עבד לא תבוטל אם ייוודע לקונה שהעבד שרכש מצורע או חולה במחלת הנפילה. מועצת המדינה בשכם (1120) חקקה עונשים על אונס נשים מוסלמיות, כנראה כדי למנוע מן הפrנקים להתייחס לשבויות המוסלמיות כיחס המוסלמים לנשים הפרנקיות שנשבו והוחזקו בהרמונות אדוניהן. אולם עבד שרצח נוצרי נידון לתלייה, ואילו שפחה נידונה לשריפה. אם ברח העבד, הוכרזה בריחתו על-ידי כרוז העיר ; מעשה החבאת עבד נמלט נחשב לעבירה פלילית שעונשה תלייה. הסכמים להחזרת עבדים וצמיתים נמלטים נעשו גם בין הפרנקים לבין שכניהם המוסלמים, וברוב הסכמי שביתת הנשק, כגון זה שבין הפרנקים לבין קלאון משנת 1283, נכלל סעיף שחייב את שני הצדדים להחזיר את הבורחים, אלא אם כן המירו את דתם. על-פי החוק הצלבני יכלו העבדים להשתחרר משיעבודם על-ידי המרת דתם או על-ידי הליך משפטי שבו שחרר אדון פרנקי את עבדו, אם בנוכחות שלושה עדים, אם באמצעות כתב שחרור, אם בצוואה. עבד ששוחרר קיבל, על-פי מסורת המשפט הרומי, מעמד משפטי מיוחד של "משוחרר". השחרור לא היה בו כדי לנתק כליל את היחסים בין המשוחרר לבין אדוניו. החוק, דרך משל, קבע שאם המשוחרר ימות בלי להותיר אחריו צוואה יעבור רכושו לאדוניו או לילדי אדוניו.

הצמיתים

מעל לשכבת העבדים עמדה רוב אוכלוסייתה המוסלמית ואף רובה של אוכלוסייתה הכפרית של הארץ. מעמדה הוגדר במקורות המשפטיים במושג "צמיתים". יצירת מעמד משפטי זה והורדת האוכלוסיה המוסלמית הכפרית (להוציא מקרים מסוימים) למעמד נחות זה היו התוצאה המכרעת של הכיבוש הצלבני. כך, לפחות להלכה, הוחלף מעמד בעלי הקרקעות המוסלמי הקיים כולו בפרנקים. האחוזות המוסלמיות עתיקות הימים, שהיו מעין לטיפונדיה והשתייכו למדינה או אוחזקו בידי מגנטים מעטים או בידי מוסדות צדקה ודת מוסלמיים, עברו מן העולם. תהליך היווצרותן של האחוזות הגדולות כרוך היה בהכרח בשיעבוד האיכרים החופשיים, ולפיכך כבר לפני הכיבוש הצלבני לא נמצאה כמעט בארץ איכרות מוסלמית לא-תלויה מבחינה כלכלית. אולם אם בתקופה המוסלמית נמצאו האיכרים קשורים ביחסי תלות לבעלי הקרקעות, היה מעמדם המשפטי כשל אנשים חופשיים ולא חלו עליהם כל הגבלות תנועה ; הם נשפטו, ככל שאר חלקי האוכלוסיה, לפני בתי-דין של המדינה ונתונים היו למרות ישירה שלה. הכיבוש הצלבני ציין בתחום זה מהפך מוחלט - יצירת מעמד של צמיתים, כלומר צמודים לקרקע, חייבים בתשלום מסים ושירותים ונתונים לשיפוט בית-דינו של בעל האחוזה. הצמיתים חויבו בתשלום מס הגולגולת שהיה כאמור המשכו של הג'זיה, מס ששילמוהו בתקופה המוסלמית כל הלא-מוסלמים ובתקופה הצלבנית חויבו בו כל הלא-פרנקים. במס זה חויב כל זכר מעל גיל חמש-עשרה והוא שולם לבעל זכות שיפוט באיזור מושבו של הצמית. כך, למשל, גבו הוונציאנים בצור מס גולגולת מן היהודים והנוצרים-המזרחים, פריבילגיה שממנה נהנה בעל סמכויות השיפוט ביחס לצמיתים באחוזתו. נוסף על מס כללי זה שהוטל על הלא-פרנקים התחייבו הצמיתים במסי קרקע שהיו, אולי, המשך לח'ראג' המוסלמי שהוטל תחילה, כלומר במאה השביעית, על כל הלא-מוסלמים ומאוחר יותר על כל הקרקעות שהיו פעם לא-מוסלמיות. מס הקרקע הסתכם בשליש או ברבע היבולים ונגבה בתוצרת. למס זה נוספו תשלומים חקלאיים אחרים.

התשלומים שבהם חויב האיכר המוסלמי היו בדרך-כלל שווים או אף נמוכים מן התשלומים ששילם לבעלי הקרקע המוסלמים בסוריה השכנה. בהשוואה לאיכר האירופי בן התקופה נעדרו כמעט לחלוטין בממלכה הצלבנית שירותי העבודה, הכבדים שבחובות האיכר הצמית. שירותי הכפייה, עבודות אנגריה שכללו חובות חריש, זריעה וקציר ועוד חובות מחובות שונים שהסתכמו לעתים במחצית ימי השבוע, לא התקיימו בממלכה הצלבנית, משום שהצלבנים לא קיימו את האחוזות של התקופה המוסלמית ולא יצרו אחוזות משלהם ובתוכן קרקע שהאדון היה מנצלה במישרין תוך כדי שימוש בעבודות הכפייה של האיכרים. היעדר אדמת אדון יצר מצב מיוחד במינו שבו כל אדמת הכפר עובדה במישרין על-ידי האיכרים. לפיכך לא היה צורך בעבודות האנגריה, וכך היתה האוכלוסיה האיכרית הכבושה בארץ-ישראל, באורח פאראדוקסאלי, במצב טוב יותר לאין ערוך בהשוואה לאירופה. האיכר הארץ-ישראלי היה מעין חוכר שאינו חייב בעבודות כפייה משפילות אלא בתשלומים.

מצב עניינים זה מסביר במידת-מה את מיעוטן של מרידות האוכלוסיה המוסלמית המקומית נגד אדוניה הנוצרים. מרידת מוסלמים פרצה בשנת 1113 ; בעת פלישתם של צבאות דמשק ובעלי-בריתם לתחומי הממלכה הצלבנית, התמרדו איכרים בשומרון ושדדו את שכם. מרידות אחרות פרצו בשנים 1183-1182 וכן לאחר קרב חטין (1187), כאשר התקדמו צבאותיו של צלאח אלדין במסע ניצחון נגד ערי הצלבנים ומבצריהם. דרך אחרת שנקטו מוסלמי ארץ-ישראל נגד אדוניהם הפרנקים היתה הגירה. כך קרה באיזור שכם, בתגובה ליחסו הטיראני של האדון הפרנקי בלין מאיבלין אדון מג'דל יאבא, הוא מגדל-צדק, שהטיל על נתיניו מס גולגולת גבוה פי-ארבעה מזה שנהוג היה בשאר חלקי הארץ, עונשים גופניים וכן הגבלות על חופש הפולחן. תנועת ההגירה החלה בשנת 1156, נמשכה כעשרים שנה וכללה בין שורותיה את מוסלמי הכפרים שבסביבה ואף בשכם גופא.

תושבי הערים

שעה שהאוכלוסיה המוסלמית הכפרית הפכה לשכבת צמיתים, שונה היה מעמדם של המוסלמים תושבי הערים של הצלבנים. בערי פנים הארץ (להוציא ירושלים) נשארה אוכלוסיה זו בדרך-כלל במקומה אף בתקופת הכיבוש, משום שערי הפנים לא נכבשו בכוח אלא נכנעו ללא קרב ורובן היו ערי פרזות; לא כך היה בערי-החוף. עד לכיבושה של טריפולי מלווה היה כיבוש ערים אלה בטבח אוכלוסייתם המוסלמית. פה-ושם, כגון בירושלים (1099) ובעכו (1104), ניצלו גורמים מסוימים מתוך האוכלוסיה המוסלמית, כגון נושאי משרות גבוהות, הודות למפקדי החילות הצלבניים ששבום לשם קבלת דמי כופר בשחרורם. אולם בתקופה שבין כיבוש ירושלים וכיבוש טריפולי (1109-1099) נעלמה האוכלוסיה המוסלמית של ערי-החוף הצלבניות. חידוש היישוב המוסלמי העירוני היה תוצאה של השינוי שחל בשנת 1109, לערך, במדיניות הכובשים כלפי הנכבשים. הפרנקים גילו שהטבח רוקן את הערים שנפלו לידיהם מאוכלוסייתן ובכך מנע מהם רכוש והכנסה. לכן כאשר נכבשה בשנת 1110 צידון ניתנה לתושביה האפשרות לעזוב את העיר או להישאר בה. ואולם גם כאשר הותר למוסלמים להישאר, העדיפו רובם לעזוב ; כך אירע בארסוף (1101) ובטריפולי (1109). רק ברבע השני או אפילו ברבע השלישי של המאה השתים-עשרה החלו המוסלמים, כמו גם היהודים, לשוב ולהתיישב בערי-החוף. באופן כללי היה היישוב המוסלמי רב-ממדים יותר בערי פנים הארץ כגון טבריה, נצרת ובית-לחם מאשר בערי-החוף ולפי עדותו של מזכירו של צלאח אלדין, עמאד אלדין, הרי בערים מסוימות היו רוב באוכלוסיה. לעדות מוסלמית זו מצטרפת גם עדותו של ז'ק מויטרי, שציין כי בערים שמצפון לבירות הוא נזקק למתורגמן ערבי, שכן אוכלוסייתן לא הבינה עוד את הטפותיו בצרפתית.

מוסלמי הערים נחשבו תחילה לצמיתים. ואולם הלכה משפטית זו לא יכלה להתקיים במציאות האורבנית. חיי העיר, חיי מלאכה ומסחר, לא עלו בקנה אחד עם צמיתות. לפיכך הפכו תושביהן המוסלמים של הערים, כמו גם היהודים (אם לא היו נתונים למרות קומונלית), לאנשים שאין הגבלה על חופש תנועתם או על עיסוקיהם. ואולם עובדה זו לא הקנתה להם מעמד דומה לזה של הפרנקים. הם נשארו אזרחים מדרגה שנייה וחייבים היו בתשלום מס גולגולת כמו כל הלא-פרנקים וכן מס עירוני לאדוני העיר. אולם בניגוד לבני דתם הכפריים, לא היו צמודים לקרקע ובחלקם היו אף בעלי קרקע עירונית ובתים. עיסוקיהם הכלכליים לא היו ודאי שונים מאלה של הנוצרים-המזרחים: מלאכות, תיווך ומסחר זעיר בין הפלאחים ספקי התוצרת החקלאית לבין הפרנקים.

הבדווים

מי שנהנו ממעמד משפטי מיוחד בקרב האוכלוסיה המוסלמית היו שבטי הבדווים והתורכומנים, נוודים תורכים שחיו על עדריהם. הצליין האירופי לודולף מזונדהים, שביקר בארץ-ישראל זמן קצר לאחר תום שלטון הצלבנים (1350, לערך), תיאר אותם כמי שחיים בחבורות של מאות ואלפים, שוכנים באוהלי לבד או עור, מתקיימים על חלב גמליהם וצאנם ויודעים את המדבר כפי שאדם מכיר את ביתו. אוכלוסיה זו מצויה היתה בעיקר בשטח שבין עזה לבין מצרים בדרום, בשטחי עבר-הירדן במזרח ובסביבות הבאניאס בצפון. הכיבוש הצלבני של הארץ יצר גבולות חדשים ומוגדרים שחתכו את דרכי הנדירה המסורתיים. התוצאה היתה שהבדווים העדיפו לבוא לידי הסכם עם האדונים החדשים ולא לאבר את שטחי המרעה הפוריים שעברו עתה לידי הפרנקים. כך היו הבדווים שבתחומי הממלכה לרכוש המלך ומשלמים לו מס, כסף הגנה ודמי מרעה, לפי מספר האוהלים של שבטיהם. תמורת זאת, הורשו לרעות את עדריהם וזכו להגנתו המיוחדת של המלך. כתוצאה מכך נהנו הבדווים מסטאטוס משפטי מיוחד, זה של רכוש המלך ; כרכושו היו לקבוצת תושבים היחידה בממלכה שנחשבה למונופולין ממלכתי והיו נתונים – בניגוד לשאר הלא-פרנקים - לשיפוט מלכותי ולא זה של בעל הסניוריה שבתחומה נמצאו. הסדר זה היה בחינת פתרון סביר, שהרי בהיותם נוודים היה המלך הגורם היחיד, לפחות להלכה, שיכול היה להעניק להם הגנה בכל תחומי הממלכה. הסדר זה אף היה מקובל על מלכי ירושלים, לפי שבתור רכושם היו הבדווים חלק מהכנסת אוצר המלוכה. ידוע, דרך משל, כי בשנת 1119 שילמו שבטי הבדווים שרעו את עדריהם בשטחי המרעה הפוריים של דרום הירמוך כופר של 4,000 דינרי והב למלך. מכאן כעסו של בלדוין הרביעי, כאשר האציל הצלבני גי דה ליזינין ערך טבח בבדווים ליד אשקלון (1183).

יחסם של שבטי הבדווים כלפי האדונים הפרנקים של הארץ השתנה במסיבות הזמן והמקום. הבדווים, שהיו בדרך-כלל שונאי הפררנקים, היו מוכנים לעתים לשתף עמם פעולה. בדוויי עבר-הירדן, דרך משל, היו לבעלי-בריתו של אדון הסניוריה רנו משטיון ושירתוהו בתור מורי-דרך במסעו בים סוף ואף העמידו לרשותו רשת ריגול בחג'אז. זו אפשרה לו להתקיף אורחה שנעה ממכה בדרכה לדמשק, מעשה שהיה בחינת הפרת שביתת הנשק עם צלאח אלדין ושימש לי עילה להתקיף את הממלכה (1187). מאידך גיסא, הצטרפו הבדווים בשנים 1099, 1102, למשל, ואף בתקופת צלאח אלדין וביברס, ולצבאותיה של מצרים נגד הצלבנים. באשר למדיניות הפרנקים כלפי הבדווים, הרי אף היא הושפעה מצורכי השעה. כך, למשל, יצא בלדוין השלישי בשנת 1157 להתקיפם בסביבות באניאס ; הרועים נרצחו ואילו עדריהם הוחרמו. המלך, שסבל מגרעון מתמיד בקופתו, השתוקק כנראה לסוסי הבדווים. ואמנם סוסי ערב המופלאים שברשות הבדווים עוררו לא פעם את תאוותם של האבירים הפרנקים ועוררום להתקפות ביזה ושוד על שבטים אלה.

פולחן וחופש פולחן

המוסלמים, כמו שאר הלא-פרנקים, נהנו מחופש פולחן. עם זאת חלק ממסגדיהם ובעיקר באותם יישובים שבהם נוצר יישוב נוצרי או נעלם זה המוסלמי, נלקחו מהם והיו לכנסיות. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן כיפת הסלע שהפכה לכנסיית "מקדש האדון" ומסגד אלאקצא הוא "מקדש שלמה". בדומה לכך אירע למסגדי אשקלון, יפו וקיסריה. לעומת זאת, נשארו בעינם מסגדים כמו מסגד בצור שעל קיומו העיד אבן ג'ביר או המסגד בעכו ומסגדים קטנים בעיירות. במסגדים שהיו לכנסיות והגישה אליהן נאסרה, הצליחו המוסלמים לקיים תפילות יחיד. אסאמה אבן מנקד זכה לחסדם של הטמפלרים להיכנס לאלאקצא כל פעם שעלה לירושלים והעיד כי -

כאשר אני נכנס אל מסגד אלאקצא, היושבים בו, אנשי מסדר הטמפלרים שהם ידידי, מפנים לי את המסגד הקטן [שעשו לכנסייה]. כדי שאתפלל בו.

ואילו אבן ג'בר ציין לגבי עכו כי -

הפרנג'ים הפכו את מסגדיה לכנסיות ואת תאי הנזירים למקום הפעמונים. אללה השאיר במסגד הג'אמעי מקום צר שנשאר בידי המוסלמים בתור מסגד קטן, שבו מתאספים המוסלמים כדי לקיים את מצוות התפילה.

כן סיפר כי סמוך ל"עין-בקר" שבמזרח העיר,

ישנו מסגד אשר המחרב [כלומד שקע בקיר הפונה למכה] שלו נשאר עומד על תלו ואילו הפרנג'ים קבעו במזבחו מחרב משלהם, כך מוסלמים וכופרים [נוצרים] מתאספים בו יחדיו, זה פונה אל מקום תפילתו וזה אל מקום תפילתו.

לחלקים נוספים של המאמר: