עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הדפיס ועד תל אביב פתקאות כסף כדי להתגבר על המחסור במטבעות קטנים. לאחר מחצית השנה גזרו הטורקים מוות על מחזיקיהן

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פקד משבר כלכלי ומוניטרי קשה את ארץ ישראל. המסחר נפגע, נוצרה אבטלה ואינפלציה חריפה הביאה לעלייה קיצונית במחירי המוצרים. מרדכי בן הלל הכהן (1936-1856), שחי באותה עת בתל אביב, תיאר את פרוץ המשבר ביומנו בי"ח במנחם אב תרע"ד (10 באוגוסט 1914)::

אך שבוע עבר מיום שהכרזת המלחמה באירופה, וכבר תקף המשבר את ישובינו פה, העורק הכספי שלנו, האפ"ק, חדל לעבוד [את בנק אנגלו-פלשתינה הזינו בעיקר כספי התרומות שהגיעו מארצות שהוגדרו כאויבות לגרמניה וכספי החלוקה שהגיעו מרוסיה]. ואנחנו, כל אנשי הישוב היהודי בארץ, התלוי ומחובר אל האפ"ק, נבוכים אנו כולנו (מלחמת העמים [יומן] מהדורה מצולמת בצירוף מבוא והערות מאת שמעון רובינשטיין, יד יצחק בן צבי, תשמ"א).

ועד תל אביב עמד על הסכנה החמורה שעלולה למוטט את המערכת הכלכלית היישובית ונקט שורה של צעדים להגנתה. מונה "ועד להקלת המשבר" שכלל נציגים מן היישוב היהודי ומן היישוב הערבי ביפו; אגודת הסוחרים בראשות מאיר דיזנגוף דאגה לשמירה על ערך המחאות בנק אפ"ק אף שלא היה להן כיסוי; "קופת הזהב" נועדה למנוע מהסוהרים היהודים למשוך את זהבם מבנק אפ"ק ולגרום על ידי כך להתערערות מצבו הפיננסי; "קופת מלווה" הוקמה להלוואות קטנות וועדה מיוחדת גייסה כספים בארץ ובחו"ל.

מטבעות הנייר

מרדכי בן הלל, שהתנסה קודם עלייתו בטיפול במצוקה עקב הפרעות ברוסיה, תרם מניסיונו למצב. בשל המחסור החמור במטבעות שהקשה על רכישת אוכל נפש, קיבל ועד תל אביב באוגוסט 1914 את הצעתו להדפיס פתקאות קטנות שיוכלו לשמש לרכישת צורכי אוכל וכל מכולת, כמפורט ביומנו של בן הלל בכ"ה מנחם אב תרע"ד (17 באוגוסט 1914):

עבדתי הצעה לועד תל-אביב, שהוא יוציא מטבעות נייר של כסף קטן. את השיקים של האפ"ק אינם מחליפים בשוק המטבעות קטנות אלא בניכוי אחוז ידוע, וכדי לחוס על ממונו של הצבור הצעתי שהועד יוציא כסף קטן בפרנק ובחצי פרנק וגם בבישליק וחצי בישליק ויפרוט הוא את השיקים לציבור. ואולם הועד מפחד מפני הרשות שמא תאמר שהועד בתל-אביב יוצר לו סימני כסף לעצמו. בשביל זה רשמתי על הפתקאות נוסחא כזו שלפיה אין הפתקא כסף - מטבע, אלא על הפתקאות כתובה פקודה לחנויות לתת סחורה על סכום פרנק אחד או בישליק אחד, ובאופן כזה כמדומני אין חשש לאיסור.

הפתקאות, שכונו סימני ממון, יצאו בארבע "מהדורות" תוך חודשיים ושוויין היה פרנק אחד או בישליק אחד, החל מהמהדורה השלישית הוטבעה עליהן חותמת גומי. תחילה פקפקו הסוחרים באמצעי המימון החדשים, אולם שינו את יחסם לאחר שוועד תל אביב התחייב למימוש הפתקאות ובנק אפ"ק התחייב לשלם תמורתן עם חלוף המשבר. השימוש בפתקאות ככסף קטן רווח גם בקרב האוכלוסייה הערבית, למרות דבקותה ב"כסף קשה", ואפילו בעלי תפקידים בממשל הטורקי השתמשו בהן, כפי שכתב מרדכי בן הלל: "עתה רבו הדרישות מצד הקהל לפתקאות הועד, ובעיני ראיתי אופיציר טורקי שנכנס לחנות אחת ושלם מחיר הסחורה אשר קנה בפתקאות תל אביב".

המחסור בכסף הקטן הביא גם בעלי חנויות מכולת בעיר להנפיק פתקאות משלהם, ופעולה זו ערערה את אמינות פתקי הוועד:

מלבד השיקים הרשומים שהוציא האפ"ק ומלבד הפתקאות הקטנות שועד תל אביב פורט בהם השיקים, נמצאו גם חנונים אחרים, שמוציאים על אחריות עצמם פתקאות והם נותנים את הפתקאות שלהם בתור פרט או עודף לקוניהם. חנונים כאלה ישנם אחדים, ובשוק מתהלכות פתקאות שונות, שגורמות לא להקל את המשבר כי אם להחמירו, כי מי יוכל לתת אמון בפתקאות של אדם מן השוק, מוכר ירקות, או מוכר חלב, ועל ידי אלה סובלות הפרסטיג'ה של כל הפתקאות בכלל, וגם כסף הנייר בשיקים של אפ"ק או בפתקאות של ועד תל-אביב שערכו בטוח ומובטח בכסף יסוד. לכן נקראו היום החנונים האלה לועד אגודת הסוחרים ואסרו עליהם להוסיף להוציא פתקאות והטילו עליהם לפדות את הנמצאים בשוק מכבר (מרדכי בן הלל, י"ט באלול תרע"ד, 10 בספטמבר 1914).

עם כניסת טורקיה למלחמה בתחילת נובמבר 1914, היא ראתה את אנגליה כארץ אויב, ושלטונותיה הורו על סגירת כל סניפי בנק אפ"ק בממלכה. קציני הצבא הטורקים תרו אחר כספים ואחר המחאות של בנק אפ"ק בבתי העסקנים היהודים בתל אביב, ופקדו גם את ביתו של בן הלל בט"ז במרחשוון תרע"ה (5 בנובמבר 1914):

בצהרים לערך חדרו אל ביתי הקימקם ומפקד הג'נדרמים ועוד שני אופיצירים וגם מר דיזנגוף עמהם. על יד הפתחים של הבית ואצל השערים התיצבו חילים מזוינים. אני נמצאתי בחדר עבודתי. נכנסו ודרשו מיד את הכסף המזומן. הוצאתי את הארנק ומסרתי לקימקם. בארנק היה כשמונים פרנק זהב וכסף. את הארנק עם הנמצא בו השיב לי מיד ואמר כי לא לסכומים כאלה הוא נושא את נפשו, הוא מחפש סכומים גדולים "תן בעצמך כל הנמצא ולא נצטרך לחפש"-אמר לי - איפה המה השיקים?

המחזיק בהן מות יומת

בכ"ז בטבת תרע"ה (13 בינואר 1915) כלתה הרעה גם אל פתקאות הנייר, השלטונות פנו לציבור, אסרו על השימוש בהן ואף איימו בעונש מוות על המפר את הוראתם:

אסור להשתמש בכסף פרטי
נוסח הפקודה שיצאה ממפקד הפרקה הרביעית ושנמסרה על ידי המותצרפיה הירושלמית לפרסום:
נודע לנו כי היהודים מוציאים תוים (בולים) ושוברים בשביל לקבץ נדבות ומשתמשים בהם באיזה מקומות ביניהם לבין עצמם. ובהיות כי הדבר הזה נוגע להממשלה, צריכים למסור את התוים והשוברים האלה במשך חמשה-עשר יום מעת פרסום הודעה זו, ואחרי עבור הזמן הקבוע, אם ימצא אצל מי שהוא תוים ושוברים כאלה, והיה נחשב כפוגע בחוקי הממשלה ומות יומת.

מאיר דיזנגוף, שהה באותה עת עם מגורשי תל אביב בפתה תקווה, וכפי שהעיד יעקב שלוש, ששהה עמו, התירו רבני פתח תקווה לדיזנגוף לנסוע ליפו בשבת ולהתראות עם המושל הטורקי "משום פיקוח נפש". בזיכרונותיו מתאר דיזנגוף את הפגישה בינו לבין הקימקם בהא-א-דין, השליט הצבאי ביפו:

ה"כסף" שהוציא ועד תל-אביב נמצא והקימקם בהא-א-דין הזמינני לבוא לפניו. באתי והנה הוא מראה לי את כל מיני הפתקאות שהדפסנו ועליהן חתומים אנשים מחברי הועד (ר' אברהם לב ובצלאל יפה ז"ל) והתחיל חוקרני: "מי הם האנשים האלה שחתמו על הכסף הזה?" ומיד עניתי לו, שאין להתחשב עם החתימות של האנשים הללו, הואיל וכל זה נעשה בשם ועד תל-אביב ובהחלטתו, ובתור יושב-ראש הועד הנני לוקח את כל האחריות עלי. מיד קרא בהא-א-דין לפרוקורור [=תובע] ויצו עליו למסור אותי למשפט צבאי.

בעקבות הוראת השלטונות פרסם ועד תל אביב בכ"ז בטבת תרע"ה את ההודעה הבאה:

על יסוד הכרוז מטעם הממשלה ע"ד האסור על נירות כסף להתהלך בשוק, מודיע בזה ועד תל אביב לכל אלה שיש בידם פתקאות תל אביב על צרכי אכל על סכומים של פרנק אחד, בישליק אחד, חצי בישליק, רבע בישליק ושתי עשיריות שעליהם להביא את כל הפתקאות האלה אל הועד במשך עשרה ימים מהיום, כי הועד מוכרח למסור אותן להממשלה. מי שלא יביא את הפתקאות הנ"ל מוכרה למסור אותם להממשלה. מי שלא יביא את הפתקאות הנ"ל אל הועד במשך הזמן הנ"ל, אין הועד מקבל עליו שום אחריות אם אח"כ אי אפשר יהיה להחליף אותן ואם הממשלה תענוש את מי שתמצא אותן בידו.
ועד תל אביב

כך הקיץ הקץ על פתקאות הכסף - אמצעי תשלום לא חוקי שהומצא לשעת הדחק. בתקופה הקצרה שבה פעלו הפתקאות בשוק (אוגוסט 1914-ינואר 1915) הן הצליחו לייצבו ולהרגיעו עד יעבור זעם ועד שזרמו לארץ כספי הסיוע האמריקניים.