הפנתרים השחורים תנועת מחאה עדתית-רדיקלית שהוקמה בראשית שנות ה-70 ע"י צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האיסלאם, חלקם בעלי רקע פלילי, על רקע תחושות קיפוח עדתי.

הפנתרים השחורים אימצו את שמם מתנועת המחאה השחורה בארה"ב ודרשו פתרונות לבעיות החברתיות והזדמנויות שוות עבור אוכלוסיית המזרחיים בישראל. מבין החברים הבולטים בתנועה היו צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וימין סוויסה. רה"מ גולדה מאיר כינתה אותם "לא נחמדים".

לקראת הבחירות לכנסת ה-8 (1973) התאחדו הפנתרים השחורים עם העולם הזה-כוח חדש אשר הוסיף להם ממד אידאולוגי יוני בקשר לסכסוך הערבי-ישראלי. הרשימה הפוליטית החדשה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת, אך הצליחה להיבחר בבחירות להסתדרות הכללית ולמספר מועצות מקומיות. צ'ארלי ביטון הצליח להיבחר לכנסת לאחר שהצטרף לחד"ש והיה חבר בכנסות ה-12-9 מטעמה. סעדיה מרציאנו, נבחר לכנסת ה-9 כאחד מנציגי מחנה של"י. מרציאנו וימין סוויסה הצטרפו למפלגת העבודה ערב הבחירות לכנסת ה-11, אך למרות ששניהם ניסו להשתלב ברשימתה לכנסת מספר פעמים, נכשלו. לאחר שפרש מחד"ש בשלהי הכנסת ה-12, הקים צ'ארלי ביטון סיעה בכנסת בשם "הפנתרים השחורים".