האפיפיור קורא לאבירים לצאת למלחמה במזרח

מן המאה ה-10 לספירה נדדו שבטים טורקים- סלג'וקים ממרכז אסיה, וכבשו את פרס, סוריה, מצרים וארץ-ישראל. בשנת 1073 כבשו את ירושלים. הכובשים המוסלמים הִקשו על עולי רגל נוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם בעיר.

השבטים האלה איימו גם לכבוש את קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל, בירת ביזנטיון הנוצרית. לכן פנה קיסר ביזנטיון אל האפיפיור אוּרבַּן השני, וביקש ממנו לקרוא למאמינים הנוצרים לבוא להגנת הבירה. ואכן, בוועידת הכנסייה, שהתכנסה בעיר קלֶרמוֹן שבצרפת (1095), הודיע האפיפיור שהוא נענֶה לבקשת קיסר ביזנטיון. האפיפיור קרא לאבירים במערב, ובמיוחד בצרפת, לצאת למסע צבאי במטרה להציל את ירושלים ואת קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל מידי המוסלמים. כדי לשכנע אותם הוא הזכיר בנאומו את הסכנה הנשקפת לבירת ביזנטיון מצד המוסלמים, והוסיף ותיאר גם את סבל הנוצרים בירושלים, שכבר נמצאים תחת שלטון המוסלמים. האפיפיור קרא לאבירים לשחרר מידי המוסלמים את הקבר הקדוש, קבר ישו בירושלים.

האפיפיור נענָה לבקשת הסיוע של קיסר ביזנטיון לא רק ממניעים דתיים; היו לו עוד מטרות. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה, והאפיפיור האמין שמסע כזה יסייע לו לצבור כוח ולגבור על קיסר גרמניה. ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי.

המונים נענים לקריאת האפיפיור

להפתעת הכול, ובכלל זה האפיפיור עצמו, נענו במהרה לבקשתו לא רק הלוחמים האבירים שנקראו לצאת למסע, אלא גם המוני איכרים. לכן כּונה המסע הראשון גם "מסע הצלב של האיכרים" (1096). הם לקחו את משפחותיהם עמם, את חפציהם העמיסו על עגלות ויצאו למזרח, בלא כל ארגון וסדר. כאשר התקרבו לטירה או לעיר כלשהי, הם שאלו מתוך תקווה והתלהבות אם זוהי ירושלים, מאחר שלא ידעו היכן נמצאת ירושלים ואיך היא נראית.

במהלך המסע התקיימו ההמונים משוד ומגֶזֶל של תושבי היישובים שעברו בהם. כדי למנוע מעשים אלה, העדיפו התושבים לתת להם מזון ובלבד שימשיכו בדרכם.

קהילות יהודיות נחרבות בידי הצלבנים

בדרכם מצרפת מזרחה עברו הצלבנים בעמק הריין, דרך הערים שקהילות אשכנז שכנו בהן. תוך כדי המעבר הם פרעו ביהודים שבאותן הקהילות, בנימוק שהיהודים - כמו המוסלמים - הם כופרים וניסו בכוח החרב להופכם לנוצרים. בקהילות של ווֹרמס ומַיינץ קרעו הצלבנים ספרי תורה, שרפו בתי כנסת ודרשו מן היהודים לטבול לנצרות או למות. יהודים רבים סירבו, ובחרו למות על קידוש השם ולא להתנצר.

הקהילות בערים וורמס ומיינץ חרבו. לעומתן היו ערים אחרות, כדוגמת שפַּיֵיר, שבהן התערב הבישוף לטובת היהודים והגן עליהם, כפי שהתחייב בפְּריווילֶגיה שהעניק להם (עמ' 107). באותן הערים לא נפגעו היהודים. אירועים אלה נקראים בתולדות ישראל גזרות תתנ"ו - פרעות 1096. קינות רבות נכתבו בקהילות בעקבות פרעות שהתרחשו בתקופה זו וגם לאחריה.

סיבות כלכליות ודתיות מניעות את הצלבנים

רק מעטים מן היוצאים למסע הצלב הראשון הצליחו להגיע לקונסטנטינופול. רבים מתו בדרך ואחרים שבו על עקבותיהם. בינתיים התארגן באירופה מסע צלב של אבירים, ואליו נלווה שליח של האפיפיור.

מדוע נענו כה רבים לקריאת האפיפיור, איזה כוח דחף המונים להיפרד מבני משפחותיהם, לעזוב את האחוזות והכפרים ולצאת לדרך כה מסוכנת?

בין הצלבנים היו שראו במסע הצלב הזדמנות להגר מאירופה. באותה התקופה גדלה אוכלוסיית אירופה, ותושביה נזקקו לאזורי התיישבות חדשים שיספקו להם מקורות מִחיה נוספים. המעבר לאזור התיישבות חדש לא היה מעשה יוצא דופן באותם הימים. במאות ה-11 וה-12- התרחבו אזורי ההתיישבות באירופה גם לכיוון פּרוּסיה ופולין שבמזרח אירופה ולכיוון איסלנד שבצפון אירופה.

אבירים שיצאו למסעות הצלב במזרח קיוו להשיג אדמות, איכרים שאפו לזכות בחירות ובאדמות, וסוחרים היו מעוניינים למצוא במזרח שווקים לסחורותיהם ולהביא את סחורות המזרח לאירופה.

אך הגורם העיקרי שתרם להחלטתם של נוצרים לצאת למסע היה הקשר החזק שחשו למקומות המקודשים להם בארץ-ישראל. מסיפורי התנ"ך והברית החדשה, ששמע כל נוצרי בילדותו, הם ידעו על מקומות בארץ-ישראל הקשורים בחיי ישו, כמו בית לחם ונצרת. צַליָינים (עולי רגל) סיפרו על כנסיית הקבר הקדוש בירושלים ואף הביאו אתם מזכרות: כלים קטנים ובהם מֵי ירדן הקדושים לנוצרים וכן צלבים.

הנצרות אינה מחייבת את מאמיניה לבקר במקומות המקודשים לנוצרים, שלא כדת האיסלאם, המחייבת את המאמין לעלות למכה לפחות פעם בחייו (עמ' 23). על אף זאת, כאשר נודע שהמוסלמים מפריעים לעולי רגל נוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם, חשו רבים חובה וגם זכות לצאת למסע לגאולת הקבר הקדוש. הם ראו בכך מלחמת קודש בלא- מאמינים, בייחוד כאשר הובטח להם שבתמורה למסע יכופרו חטאיהם וחובותיהם יידחו עד שוּבם ממנו.

הצלבנים נתקלים בקשיים במסעם לירושלים

ההכנות ליציאה למסע היו ממושכות ורבות, הצלבנים היו זקוקים לכסף רב כדי למַמֵן את הוצאות הדרך, והאבירים שביניהם היו צריכים לממן גם סוס וכלי נשק; קסדה, חרבות ומָגִנים. לכן בעלי האדמות שביניהם מכרו חלק מאדמותיהם או החכירו אותן, וחסרי הרכוש עבדו וחסכו כסף כדי להשתתף במסע.

במהלך המסע נתקלו הצלבנים בקשיים רבים: ליוצאים לדרך לא היו מפות שיסייעו להם למצוא את דרכם לעתים נאלצו לשלם למורה דרך מקומי כדי שיוביל אותם. מפעם לפעם תקפו אותם שודדים, וכדי להתגונן מפניהם התקבצו הצלבנים חבורות- חבורות וסייעו אלה לאלה. אחרים הצטרפו לאבירים חזקים, וכך זכו לביטחון במסעם בדרכים. לא אחת מתו הסוסים מרעב או מקשיי המסע בדרכים משובשות, והאבירים המשיכו את המסע ברגל.

המסע לירושלים ארך זמן רב. לדוגמה: מסע מניקֵיאה לאנטיוכיה, מרחק של כ-720 ק"מ נמשך כארבעה חודשים. גם ההפלגה בים הייתה מסוכנת: אוניות תעו וטבעו וצלבנים רבים שלא היו רגילים לטלטולי המסע בים, חלו ומתו.

ככל שהתרחקו הצלבנים מבתיהם, הכביד עליהם המחסור במזון; הם התקשו להשיג מזון ומים נקיים לשתייה, ואכלו בעיקר לחם יבש ובשר מומלח (המלחת הבשר הייתה שיטה לשמר אותו). בשני המסעות הראשונים מתו יותר צלבנים ברעב מאשר בקרבות. צלבנים עניים וחסרי כסף גנבו כדי להתקיים והטילו פחד על התושבים במקומות שהגיעו אליהם. אפילו קיסר ביזנטיון, שביקש עזרה מן האפיפיור, זירז את הצלבנים לעזוב את ממלכתו.

הצלבנים מטילים מצור על ירושלים

התקדמותם של הצלבנים לעבר ירושלים במסע הצלב הראשון נמשכה כשלוש שנים. על אף המסע הממושך ועל אף הקשיים הרבים, הצליחו הצלבנים לכבוש אזורים נרחבים במזרח מידי המוסלמים. חלקם נשארו בהם והקימו נסיכויות, ואחרים המשיכו להתקדם לעבר ירושלים.

בהגיעם לירושלים התקשו הצלבנים לפרוץ את חומות העיר. המצור הוטל על ירושלים בקיץ, והאקלים החם של הקיץ במזרח הכביד על בני אירופה. על כך נוסף מחסור במים, והצלבנים נאלצו ללקק טל, לשתות מי בורות או לקנות מים. מחיר המים הלך והֶאֱמיר, שכן מקורות המים היו מעטים והביקוש להם רב.

בעת המצור על ירושלים קראו מנהיגי הצלבנים ליום צום, הקיפו בתהלוכה את חומות העיר וקיוו לנס נפילת החומות, כפי שנפלו חומות יריחו לפני בני ישראל. אבל הנס לא קרה, והצלבנים המשיכו בהכנותיהם למלחמה. הם תכננו לבנות מגדלי מצור ניידים שיסייעו להם להתקרב אל החומה ולהשליך אש ואבנים כבדות אל תוך העיר. ואולם, המוסלמים גָדעו את העצים שבקרבת ירושלים, והצלבנים לא יכלו להשיג עצים לבניית מגדלי העץ לכן הם פירקו את הספינות שעגנו בנמל יפו, והעבירו לירושלים את התרָנים, את לוחות העץ ואת חבלי הספינות, ובעזרתם הצליחו לבנות שני מגדלים. הצרים גם השתמשו באֵיל-ברזל כדי להבקיע את החומות, ובכלי ירייה שהשליכו אבנים אל החומות ואל העיר. המוסלמים מצִדם השיבו להם בהשלכת אבנים כבדות ובהטלת אש יוונית.

ירושלים נכבשת

לאחר מצור של כחמישה שבועות הצליחו הצלבנים לכבוש את ירושלים (1099) הם טבחו במוסלמים וביהודים תושבי העיר ואסרו עליהם לגור בה. רחבת הר הבית נהפכה למקום מקודש לנוצרים בלבד, והמבנים המקודשים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אלאקצא – היו לכנסיות.

עם כיבוש ירושלים הסתיים מסע הצלב הראשון. אחרי כ-400 שנות שלטון מוסלמי עברה ירושלים לידי הנוצרים. הם הקימו ממלכה צלבנית והפכו את ירושלים לבירתה (מפה: ממלכת ירושלים הצלבנית). הממלכה התקיימה כ-90 שנה (1178-1099).

קראו עוד:

מסעות הצלב - עימות בין מוסלמים לנוצרים בארץ ישראל
הצלבנים יוצאים לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים (פריט זה)
הצלבנים מקימים ממלכה בארץ-ישראל
ממלכת ירושלים הצלבנית נכנעת למוסלמים