הרב הראשי לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

יליד ליטא, תרכ"ה. מגיל צעיר נודע באהבתו לארץ-ישראל. למד בישיבת וולוז'ין. שימש רב העיר זיימל ורב העיר בויסק. בתרס"ד הגיע ליפו, והיה לרב העיר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ להישאר בשוויץ, ומשם פעל לארגון סיוע כלכלי ליהודי ארץ-ישראל. בתרע"ט שב לירושלים והיה לרב העיר. בשנת תרפ"א הקים את הרבנות הראשית לארץ-ישראל ועמד בראשה עז יום מותו. בתרפ"ד הקים בירושלים את הישיבה המרכזית העולמית "מרכז הרב". נפטר בשנת תרצ"ה. מספריו: "עולת ראי"ה", "אגרות הראי"ה", "אורות", "אורות הקודש", "הלכה ברורה", "שו"ת משפט כהן" ועוד.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב יעקב מאיר זצ"ל

יליד ירושלים, תרט"ז. היה תלמידו של הרב המקובל, הרב אהרון עזריאל זצ"ל. ממייסדי חברת "ביקור חולים", ממקימי אגודת "התאחדות" ביפו וממייסדי חברת "שפה ברורה", אליה הצטרף, לימים, אליעזר בן-יהודה. פעל להקמת שכונות יהודיות בירושלים החדשה, ויזם את הקמתה של "שכונת הבוכרים". בשנת תרס"ו נבחר ל"ראשון לציון", אך מינויו בוטל עקב התנגדות חוגים מסוימים בירושלים. בתרס"ז הוזמן לכהן כרב ראשי בקהילת סלוניקי. בתרע"ט שב לארץ-ישראל. עם יסוד הרבנות הראשית בתרפ"א נבחר לרב הראשי לישראל ול"ראשון לציון". נפטר בתרצ"ט.

הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל

יליד פולין, תרמ"ט. סיים תואר שני במתמטיקה ובלשונות שמיות באוניברסיטת לונדון ובסורבון בפאריס, כיהן כרב ראשי של הערים בלפאסט ודאבלין שבאירלנד, ובתרפ"ה היה לרבה הראשי של אירלנד. בשנת תרצ"ז עלה לישראל, לאחר שנבחר לרב הראשי של ארץ-ישראל. היה ממקימי "ועד הישיבות". פעל לשיפור עבודת בתי-הדין הרבניים. בתקופת השואה פעל להצלת יהודים, ולאחריה פעל להשבת ילדים יהודים, שהוסתרו במנזרים ובמוסדות נוצריים. פעל רבות להתרת עגונות השואה. "דברי יצחק", "תורת האהל", "שו"ת היכל יצחק", "תחוקה לישראל על-פי התורה" נמנים עם ספריו החשובים. נפטר בתשי"ט.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל

יליד ירושלים, תר"מ. עמד בראש ישיבת "תפארת ירושלים" ותלמוד תורה הספרדי. הקים את "בית חינוך ליתומים" של העדה הספרדית ואת ישיבת "מחזיקי התורה". בשנת תרע"א התמנה לרב של קהילת יפו, לצדו של הראי"ה קוק. במלחמת העלם הראשונה הגן באומץ על קהילתו בפני השליטים הטורקיים. בתרפ"א התמנה לרב הראשי של סלוניקי, ופעל רבות למען העלייה לארץ-ישראל. בתרפ"ג היה לרבה הראשי של תל-אביב. ממייסדי הסתדרות ה"מזרחי" וממנהיגיה הרוחניים. בתרצ"ט התמנה לרב הראשי בישראל, ה"ראשון לציון". פעל לשחרורם של מנהיגי האומה לאחר מאסרם ב"שבת השחורה", תש"ו. חיבורו העיקרי - "שו"ת משפטי עוזיאל", וכן "מכמני עוזיאל", "הגיוני עוזיאל" ועוד. נפטר בתשי"ג.

הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל

יליד ליטא, תרמ"ו. בגיל 14 נמנה עם חברי הגרעין המייסד של ישיבת "ענף עץ החיים" בעיירה מלץ. הוסמך לרבנות בישיבת וולוז'ין. התקבל כרב בעיר וישנובה, בה הקים ישיבה. שימש כרב בערים נוספות בליטא, וכרב העיר ליברפול באנגליה, שם הקים רשת לחינוך דתי תורני. בתש"ו התמנה לרב הראשי של תל-אביב-יפו, בה הקים, עם רבה הספרדי, את בית-הדין המיוחד לעגונות. בתשכ"ד נבחר לרב הראשי לישראל. נודע כדרשן וכנואם מעולה. ספרו "שו"ת שבט מיהודה". נפטר בתשל"ו.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב יצחק ניסים

יליד בגדאד, תרנ"ו, שם נחשב לאחד מגדולי הרבנים. עמד בקשר מכתבים עם גדולי הרבנים בארץ-ישראל ובאירופה, ובראשם בעל ה"חפץ חיים". בשנת תרס"ו עלה לארץ-ישראל. בחיבורו העיקרי "יין הטוב" עשרות שאלות ותשובות בהלכה, שהופנו אליו מכל רחבי העולם. בתשט"ו נבחר לרב הראשי לישראל והוכתר כ"ראשון לציון", תפקיד בו כיהן עד שנת תשל"ג. בתשכ"ד סירב להיפגש עם האפיפיור, שהגיע לביקור קצר בארץ, מכיוון שלא הסכים לפוגשו בירושלים. שאף להגיע להידברות בין כל חלקי העם, והצליח להקים גשר בין אנשי דת, מדע, רבנים ואישי ציבור. נפטר בשנת תשמ"א.

הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל

יליד פולין, תרע"ח. בתרפ"ה עלה לישראל. למד בישיבת "עץ חיים" ובישיבת "חברון" בירושלים. בגיל 17 הוציא לאור את ספרו הראשון "נזר הקודש". על ספרו "תוספת טהרה" קיבל את פרס הרב קוק. בת"ש יזם וארגן את המפעל להוצאה חדשה של תלמוד ירושלמי. בד בבד עם לימודיו בישיבה, הצטרף לארגון ה"הגנה", ובמלחמת העצמאות לחם בחזית דרום ירושלים. עם כינון צבא ההגנה לישראל התמנה לרב הראשי לצה"ל, תפקיד בו כיהן כ-24 שנים. בצה"ל עיצב את אורח החיים ההלכתי-תחוקתי של הצבא. פעל רבות להתרת עגונות חללי מלחמות ישראל ולחיפוש אחר עצמות הנופלים. במלחמת ששת הימים היה עם ראשוני משחררי הר הבית והכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה. בשנת תשכ"ח נבחר לרב הראשי של העיר תל-אביב-יפו, ובתשל"ג נבחר לרב הראשי לישראל ולנשיא בית-הדין הרבני הגדול, תפקיד בו כיהן עד שנת תשמ"ג. בין ספריו: "תורת המועדים", "משיב מלחמה", "תורת השבת והמועד", "מועדי ישראל", "הר הבית", "תורת המדינה" ועוד. נפטר בשנת תשנ"ה.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף

נולד בבגדאד, תרפ"א. בן ארבע עלה לישראל. בגיל 17 חיבר קונטרס ראשון מספרו "יביע אומר". למד בישיבת "פורת יוסף", והוסמך לרבנות בגיל 20. בשנת תש"ה נתמנה כחבר בית-הדין לעדת הספרדים בירושלים. שנתיים לאחר מכן התמנה לאב בית-הדין ולסגן הרב הראשי במצרים. לימד בישיבות בקהיר. בשנת תש"י שב לישראל, ונבחר לדיין בבית-הדין הרבני בפתח-תקוה. בשנת תשי"ח התמנה לחבר בית-הדין האזורי בירושלים ולר"מ בבית המדרש הגבוה לרבנות ולדיינות שליד ישיבת "פורת יוסף". בשנת תשכ"ט נבחר לרב הראשי של תל-אביב-יפו. בין השנים תשל"ג-תשמ"ג כיהן כרב הראשי לישראל וה"ראשון לציון". בין ספריו: "חזון עובדיה", "יביע אומר", "יחווה דעת", "לווית חן", "טהרת הבית".

הרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא

נולד בירושלים בתרע"ג, דור שישי בעיר. למד בישיבות "עץ חיים", "חברון" ו"מרכז הרב". כיהן כדיין בבית-הדין הרבני בירושלים, שימש כחבר בבית-הדין הרבני הגדול במשך עשרות שנים. בתש"ם נבחר למועצת הרבנות הראשית. במשך כ-30 שנה היה חבר בהנהגת ישיבת "מרכז הרב". בשנת תשמ"ב התמנה לראש הישיבה, ובתשמ"ג-תשנ"ג כיהן כרב הראשי לישראל. פרסם מאמרים רבים בנושאים תורניים, ביניהם: "יחס ההלכה לחוקי המדינה", "יחס היהדות למערכת השפיטה", "עם ישראל וארץ-ישראל". פסקי-הדין שחיבר ידועים במקוריותם. תלמידיו הוציאו לאור את ספרו "מנחת אברהם".

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו

נולד בירושלים, תרפ"ט, בן לרב הגאון חכם סלמן אליהו זצ"ל, מגדולי המקובלים בירושלים. הצטיין בלימודיו בבית-המדרש לרבנים ודיינים של הרב יצחק נסים זצ"ל. שימש כדיין בביה"ד הרבני בבאר-שבע, עבר לביה"ד האזורי בירושלים ובהמשך היה לחבר ביה"ד הרבני הגדול. בתשמ"ג-תשנ"ג כיהן כרב הראשי לישראל ול"ראשון לציון". נשא הרצאות רבות גם בפני בני מושבים, קיבוצים ובתי-ספר לא דתיים, על מנת לקרב רחוקים לתורה ולמצוות. ביקר בקהילות יהודיות בתפוצות, הדריך את ראשיהן במלחמה בהתבוללות וקרא ליהודי הגולה לעלות לישראל. בפסקי-הדין שחיבר, שם את הדגש על הצורך לשמור על נצחיות התורה ולתקן תקנות בהתאם לצורכי הדור. רבים מהם התפרסמו בספרי שאלות ותשובות. מספריו: "דרכי טהרה", "ספר הלכה" - על הלכות יום יום.

הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו

יליד פולין, תרצ"ז, נצר למשפחת רבנים ידועים באירופה. אביו, הגאון הרב משה חיים לאו זצוק"ל, היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. את השואה, בה נספו הוריו, עבר בגטו פיוטרקוב, במחנה עבודה ובמחנה הריכוז בוכנוואלד. הגיע לישראל במסגרת עליית הנוער. למד בישיבת "קול תורה" בירושלים, בישיבת "כנסת חזקיהו" שבזכרון-יעקב ובישיבת פוניבז'. שימש רב בבתי-הכנסת "אור תורה" ו"תפארת צבי" בתל-אביב. עסק בחינוך ובהוראה בעיר, והפך למרצה מבוקש בארץ ובעולם. בשנת תשל"א נבחר לרב אזורי בצפון תל-אביב. בתשל"ט נבחר לרבה הראשי של נתניה, בה הקים את ישיבת "אהל משה" ע"ש אביו, פתח שלוחה של "מכון ירושלים" ופרס רשת מועדונים תורניים לנוער ולגמלאים. בתשמ"ח נבחר לרבה הראשי של תל-אביב-יפו, ובתשנ"ג נבחר לרב הראשי לישראל. חיבר את הספר "יחל ישראל" - מאמרים בהלכה ובאקטואליה.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל הרב אליהו בקשי דורון

יליד ירושלים, תש"א. למד בישיבה התיכונית "ישיבת הדרום" ברחובות ובישיבת "חברון" בירושלים, בכולל אברכים של מוסד הרב קוק ובכולל אברכים "קול יעקב". שימש רב השכונות רמת-יוסף ורמת-הנשיא בבת-ים. הקים כולל אברכים בשכונת התקווה בתל-אביב ובית-מדרש גבוה בבת-ים. בתשל"ב נבחר לרבה הראשי של בת-ים, ובמשך 18 שנה שימש רבה הראשי של חיפה. הקים בחיפה מרכז תורני וכולל "מורשה". בשנת תשנ"ג נבחר ל"ראשון לציון", הרב הראשי לישראל. עומד בראש כולל אברכים "בניין אב" בירושלים. משמש כנשיאם של ועד העדה הספרדית, ארגוני חסד וקרנות צדקה. חבר בארגון ידידי בתי-החולים רמב"ם ורוטשילד ובהנהלת קרן לב"י. ספריו, המקיפים מגוון נושאים הלכתיים ברפואה, בכלכלה, במשפט ובמדעי המדינה, זיכו אותו בפרסים רבים. ספרו "בניין אב" מקיף תשובות לבעיות הלכתיות ובירורים בנושאים אקטואליים, באורי סוגיות וחידושי תורה.

הרב הראשי לישראל, הרב יונה יחיאל מצגר

יליד חיפה, תשי"ג. למד בישיבת "פרחי אהרן" בקרית שמואל ובישיבה הגבוהה "כרם ביבנה". נחשב כתלמידו המובהק של ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל. במסגרת שירותו הצבאי כחייל ישיבת-הסדר, שירת כלוחם קרבי וסיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. למד בכולל בישיבת "כרם ביבנה", וסיים בהצלחה רבה לימודי רבנות ודיינות. נבחר לכהן כרבה של צפון תל-אביב וכרב בית-הכנסת "תפארת צבי". הוציא לאור סדרת ספרי שו"ת "מים ההלכה", ושו"ת נוסף "סופה במדבר" העוסק בפתרון שאלות הלכתיות שהתעוררו במהלך המלחמה. ספריו "במעגלי החיים" זכו פעמיים בפרס זהב ובפרס פלטינה מאת נשיא המדינה. שימש חבר במועצת "יד ושם", בארגון "רוטרי", בארגון "בני ברית", ב"מועצה לשלום הילד", בהנהלת תנועת "עמ"י" ובהנהלת "קו לחיים". נבחר לחבר מועצת הרה"ר לישראל, ובחודש ניסן התשס"ג נבחר לרבה האשכנזי הראשי של ישראל ולנשיא מועצת הרבנות הראשית.

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב שלמה משה עמאר

יליד קזבלנקה, תש"ח. עלה ארצה בתשכ"ב. למד במוסדות "תפארת ציון" בבני ברק ובישיבת שלומי. שירת בצה"ל במחלקה לזיהוי חללים. בתש"ל מונה לרב ולמנהל מחלקת הכשרות בנהריה. הוסמך כשוחט ובודק, כרב מושב וכרב עיר. הקדיש זמן רב לטיפול בבעיות הפרט. סיים לימודי דיינות ומונה כדיין בביה"ד הרבני האזורי בבאר-שבע ובפתח-תקוה.

בתשס"ב מונה לרב הראשי לתל-אביב-יפו, ובתשס"ג נבחר לראשון לציון ולרב הראשי של ישראל. חלק ניכר מפסיקותיו ראו אור ב-6 ספרים, 4 מתוכם הנם סדרה של ספרי שאלות ותשובות - "שמע שלמה" המקיפה אלפי סוגיות הלכתיות, ושני ספרי "כרם שלמה" המכילים קובצי שאלות ותשובות רבניות בענייני מצוות התלויות בארץ והלכות כלליות הנוגעות להתיישבות החקלאית.