נפוליאון מחדש את המלחמות באירופה

למרות הסכמי השלום שחתמה צרפת עם מדינות אירופה, היא עדיין נחשבה בעיניהן כמקור של סכנה. המדינות המלוכניות ראו אותה כמדינה מהפכנית וחששו שהיא עלולה להתסיס את הכוחות המבקשים להפיל את משטריהם. המעצמות הגדולות של אותה תקופה - בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה - יצאו למלחמות נגדה, ובמהלך המלחמות הללו הוקמה אימפריה צרפתית באירופה (מפה: קיסרות נפוליאון בשיאה). נפוליאון ניהל את מלחמותיו באירופה בדרכים שונות; נוסף על הקרבות שערך, הוא הטיל מצור כלכלי על אנגליה וחתם הסכם עם רוסיה לחלק את אירופה ביניהן (1807) כך חשב לבטל את איום המלחמה מצד רוסיה. על ניצחונותיו הגדולים של נפוליאון העיבה מפלתו לפני הצי האנגלי; שוב היה זה האדמירל נלסון שהשמיד את הצי הצרפתי בקרב טרפלגר (אוקטובר- 1805) ליד החופים בדרום ספרד. תוצאות הקרב הבטיחו את עליונותה של בריטניה בים.

באזורים שכבש הקים נפוליאון מדינות חסות, שהיו כפופות ישירות לצרפת. בראש כמה מהן המליך את בני משפחתו גם אם לא התאימו למלא את התפקיד. מדינות החסות היו חייבות לשלוח חיילים לצבא הצרפתי ולשלם מסים גבוהים כדי לממן את אחזקתו. במדינות הללו בוטלו המעמדות המסורתיים, ניטל מעמדה המיוחד של הכנסייה, חוברו חוקות על-פי תפיסת המהפכה, והונהג קוד החוקים הנפוליאוני.

תנועות לאומיות דורשות עצמאות

בתחילה נהנה נפוליאון מתמיכה ניכרת של אוכלוסיית העמים הכבושים, בעיקר של המשכילים, שחונכו על ברכי תרבות ההשכלה והעריצו את צרפת המהפכנית. הם ראו את נפוליאון כמי ששחרר את ארצותיהם מכבלי השלטון הישן של המלכים האבסולוטיים. ואולם, תוך זמן קצר נהפכה התמיכה בנפוליאון להתנגדות עזה לכיבוש הצרפתי. צרפת לא התחשבה באופי הלאומי או בתרבות הלאומית של העמים הכבושים. למרות העקרונות המוצהרים של המהפכה הצרפתית, שבשמם שלט נפוליאון, הוא לא אפשר שלטון עצמי ובחירות חופשיות בשטחים שכבש. על רקע זה החלו להתגבש תנועות לאומיות ברחבי אירופה: בגרמניה, באיטליה, בספרד ועוד, והן דרשו עצמאות ושחרור מוחלט מן הכיבוש הנפוליאוני.

נפוליאון נוחל תבוסה ברוסיה

ביוני 1812 תקף נפוליאון את רוסיה. כנראה הוא ביקש להחליש את המעצמה היריבה הגדולה האחרונה שנותרה לו ביבשת, בעיקר בעקבות כריתת חוזה בין רוסיה לאנגליה, וחידוש קשרי המסחר ביניהן. לפני שפנה לאנגליה, שהמשיכה במאבקה נגדו, החליט נפוליאון לפלוש לרוסיה.

בראש צבא גדול פלש נפוליאון לרוסיה בקיץ, ובתחילה השיג ניצחונות גדולים: חלק ניכר מהצבא הרוסי הושמד, וכעבור חודשיים עמד נפוליאון בשערי מוסקבה, שכבר ננטשה על ידי תושביה. הרוסים נקטו מדיניות שכונתה "אדמה חרוכה" בעת נסיגתם הם הציתו מבנים, שדות ויבולים, כדי למנוע אספקה מן הצבא הכובש וכך, ככל שהתקדם הצבא הצרפתי בכיבושיו, הלכו והתארכו קווי האספקה של פריטי ציוד ומזון. לנוכח החורף הרוסי המתקרב, החליט נפוליאון לסגת מערבה.

בנסיגה הממושכת דרך שדותיה וכפריה השרופים של רוסיה לכיוון מרכז אירופה, סבלו החיילים ומתו בהמוניהם מן הקור הנורא, מרעב וממחלות, בהיעדר מדים מתאימים לחורף, מזון ותרופות. פרשים קוזקים היו תוקפים אותם בחטף וחוזרים ונעלמים. הצבא המפואר הפך לאספסוף כושל. מ-400 אלף החיילים שיצאו לכבוש את רוסיה בקיץ, חזרו לגרמניה בין 30 אלף ל-50 אלף בלבד. נפוליאון שוב נטש את צבאו המתפורר ומיהר לפריס כדי לארגן כוחות חדשים.

קואליציה של מדינות מנחילה תבוסה לנפוליאון

בינתיים התקדם הצבא הרוסי לכיוון גרמניה, ובדרכו כרת בריתות לשיתוף פעולה עם פרוסיה ועם שוודיה. בקיץ 1813 הביסה אנגליה את כוחותיה של צרפת בספרד והחלה להתקדם צפונה אל תוך צרפת עצמה. באותו זמן הצטרפה אוסטריה לברית נגד נפוליאון, ומדינות חסות רבות שקיבלו מענקים כספיים מאנגליה, פרשו מן הקיסרות הנפוליאנית והצטרפו לכוחות הלוחמים נגד הקיסר. הקואליציה של המדינות נגד צרפת הלכה והתעצמה. לקראת סוף אותה שנה חצו צבאות הקואליציה את נהר הריין והחלו לנוע לעבר צפון צרפת. ב-31 במארס 1814 נכנסו כוחות הקואליציה לפריס, ונפוליאון נאלץ לוותר על כסאו. לואי ה-18 צאצאו של לואי ה-16, הושב לכס המלוכה בצרפת.

נפוליאון מנסה לחזור לשלטון

נפוליאון הסכים לתנאי פרישתו מהשלטון: ניתנה לו ריבונות על האי הזעיר אלבה שבים התיכון, והוענקה לו קצבה שנתית מטעם המלוכה הצרפתית והזכות לשמור על התואר "קיסר" (אפריל 1814). קצת פחות משנה לאחר שהגיע לאלבה חזר נפוליאון לצרפת. בראש צבא של כ-150 אלף לוחמים (מארס 1815) הוא התקדם צפונה לעבר פריס והכריז על כוונתו להפיל את לואי ה-18. תקוותו היחידה של הקיסר הייתה להשיג ניצחון מוחץ, שיוכיח למדינות אירופה כי הוא בלתי מנוצח ויחזיר לו את תהילתו האבודה.

התנגשות מכרעת נערכה בווטרלו שבבלגיה (18 ביוני 1815). בקרב שנערך שם הושמדה יותר ממחצית צבאו של נפוליאון, והקיסר הסגיר את עצמו לבריטים. הללו העבירוהו לאי סנט הלנה שבדרום האוקיינוס האטלנטי, שם נפטר לאחר כמה שנים (1821). אחרי התמוטטות שלטונו של נפוליאון התכנסו מדינות אירופה לוועידה בווינה (1815), שנועדה לפתור את הבעיות של אירופה שהתעוררו בעקבות תבוסתו.

דמותו של נפוליאון כמפקד וכמנהיג

במהלך מלחמותיו של נפוליאון נהרגו כשני מיליון אנשים, ורבים שבו מהן נכים. עם נצחונותיו עלתה צרפת לגדולה ועם תבוסתו ירדה לשפל. הוא אמנם מיתן את המהפכה בצרפת, אבל הפיץ את רעיונותיה באזורים שכבש. המשטר שהנהיג בארצות הכבושות גרם להתעוררות הרגש הלאומי בקרב עמיהן. מכל הסיבות הללו נחשב נפוליאון עד היום לגיבור גדול בצרפת ולאחד המצביאים והמנהיגים הגדולים בהיסטוריה. מה היה סוד מנהיגותו וכוחו של נפוליאון?

נפוליאון היה איש נמוך קומה ולא נאה במיוחד. מספרים שכמעט לא נזקק לשינה ושניחן בזיכרון יוצא דופן ובכושר עבודה לא רגיל. הוא היה אדם משכיל, ושלט בנושאים מן ההיסטוריה והמשפט. הוא נודע כנואם מעולה, בעל כושר ניתוח מהיר של מצבים ובעיות מורכבות, ואיש מנהל מעולה. אבל בצד כל התכונות הללו היה נפוליאון גם יהיר ומהיר לכעוס. הוא לא היסס להקריב צבאות שלמים למען מטרותיו והאמין כי נועד לכונן באירופה סדר חדש. עם תבוסתו נחתמה תקופה בתולדות צרפת ובתולדות אירופה.

קראו עוד:

נפוליאון בונפרט - קיסר הצרפתים : מפקד צבא נעשה שליט צרפת
נפוליאון בונפרט - קיסר הצרפתים : נפוליאון המדינאי
נפוליאון בונפרט - קיסר הצרפתים : מלחמות נפוליאון (פריט זה)