ההתערבות הרומית בענייני הסלוקים

ההסכם שאליו הגיעו ליסיאס והיהודים נשמר בצורה שהיתה נוחה ליהודה המקבי, כל עוד המשיך שלטונם החלש של אנטיוכוס החמישי וליסיאס להתקיים באנטיוכיה. אך שלטון זה מעורער היה מבפנים וחלש כלפי חוץ. מעמדו של ליסיאס היה מפוקפק מלכתחילה, כיוון שלא הוא, אלא פיליפוס נתמנה על-ידי אנטיוכוס אפיפנס לפני מותו לעוצר של הממלכה. תסיסה התקיימה גם בחצר המלכות והיא התבטאה גם בהוצאתה להורג של אחות המלך המת והמלכה-האם של קפדוקיה, אנטיוכיס. מעשה זה גרם באופן טבעי להרעת היחסים בין ליסיאס ובנה של הנרצחת, אריארתס החמישי מלך קפדוקיה. תוצאות רציניות הרבה יותר היו להתערבות המחודשת של רומא בענייני הממלכה הסלוקית. מותו של המלך התקיף אנטיוכוס אפיפנס זימנה לסנאט הרומי את שעת-הכושר למצות את התנאים הקשים שהוטלו בשעתם על המלכות הסלוקית בחוזה השלום של אפמיאה, תנאים שהקפידו פחות על מיצויים בשנים הקודמות. משלחת של שלושה רומאים, בראשותו של גניאוס אוקטביוס, יצאה לסוריה והחלה להגשים את הוראות הסנאט הרומי. הם ציוו על שריפת אוניות-המלחמה הסלוקיות ועל הטלת מומים בפילי המלחמה. מעשים אלה היו התערבות גלויה בענייניה הפנימיים של מלכות בית סלוקוס ושיקפו את עומק ההשפלה שאליה הגיעה בהנהגתו של ליסיאס, שכן בצורה כה מעליבה ובלתי-מתחשבת לא העזו הרומאים לפעול בימי השליטים הקודמים. בתגובה על מעשי המשלחת נרצח ראשה בהתנקשותו של קנאי, בזמן שנמצא בגימנסיון העירוני של לאודיקי. מובן שליסיאס ניער חוצנו מן הרצח, אולם סכנה של תגובה רומית חמורה איימה אז על סוריה וערערה עוד יותר את מעמדם החלש ממילא של המלך-הנער ושל ליסיאס.

עליית דמטריוס

מצב עניינים זה הפיח תקוות בלב הנסיך בן העשרים ושלוש, דמטריוס, בנו של סלוקוס הרביעי, ששהה זה שנים רבות כבן-ערובה ברומא. בדין רשאי היה לראות את עצמו כבעל זכויות עדיפות לכס-המלכות על אלה של דודנו הצעיר ממנו, אנטיוכוס החמישי. הוא עשה נסיונות חוזרים ונישנים ליטול רשות מן הסנאט הרומי לעזוב את איטליה ולממש את זכויותיו בסוריה. לכאורה לא היתה הצדקה לכך שדמטריוס יהיה בן-ערובה לאנטיוכוס החמישי, אולם לא שיקולי חוק וצדק קבעו כאן אלא הצרכים המדיניים הריאליים של המדינה הרומית. נראה היה שרצוי לרומא המשך השלטון הרופף של המלך-הנער מאשר עלייתו על כס-המלוכה של עלם נמרץ מסוגו של דמטריוס. לכן נדחתה לפחות פעמיים פנייתו הרשמית של דמטריוס אל הסנאט הרומי, בפעם האחרונה לאחר רצח אוקטביוס.

כשנוכח דמטריוס לדעת שאפסו אמנם הסיכויים לקבל היתר רשמי מן הסנאט לעזוב את איטליה, החליט לא להשתהות יותר ונטל את גורלו בידיו. בכיוון זה עודד אותו גם ידידו ההיסטוריון פוליביוס, ויש מקום לשער שזה פעל כאן בהסכמה עם חוגים מסוימים שבקרב האריסטוקראטיה הרומית. הרבה השפיע עליו המידע שקיבל מידידים, שהגיעו מסוריה לרומא, ולפיו הובהר לו שרבים הסיכויים שיזכה לקבלת-פנים נלהבת. דמטריוס נמלט באונייה קרתגנית וירד בחוף טריפוליס שבפיניקיה (שנת 162 לפני-הספירה). הצבא עבר לצדו של דמטריוס, וליסיאס ואנטיוכוס הנער הוצאו להורג.

כשם שעלייתו של דמטריוס הראשון, התקיף והנמרץ, על כס-המלוכה באנטיוכיה לא תאמה את האינטרסים הרומיים, כפי שהובנו על רובו של הסנאט הרומי, הדבר נגד יותר את שאיפותיו של יהודה המקבי לקדם את עצמאותה של יהודה. במהרה התברר שקם עתה לבית סלוקוס מלך עז, שלא היה דוגמתו למן ימי אנטיוכוס אפיפנס בשיא גדולתו. אולם, גם תנופתו של דמטריוס הראשון ביהודה מוגבלת היתה בתנאים מדיניים ואיסטראטגיים, שלא על נקלה עלה בידיו להתגבר עליהם ולנצל עד תומם את הישגיו המרשימים הראשונים. עם זאת, רב היה השינוי שחל לרעת יהודה בהשוואה לימי ליסיאס. מלכתחילה פעל דמטריוס בהתאם למגמתו להחזיר את יהודה אל חיק הממלכה הסלוקית, ולא להסתפק רק בשלטון נומינאלי.

ההגבלות האמורות על חופש פעולתו של דמטריוס בהפעלת כל כוחותיו הצבאיים נגד יהודה מיד עם תחילת מלכותו כרוכות היו בהתמרדויות ובאי-הכרה בשלטונו בחלקים שונים של הממלכה הסלוקית. כך, למשל, ניתקה קומגנה, בהנהגתה של שליטה תלמי, את הקשרים עם הממלכה ; הוא הדין בארמניה. אך האיום העיקרי נבע מהתנהגותו של טימרכוס, סטרפ בבל, שהגיע אולי למעמד של נציב עליון בפחוות המזרחיות של הממלכה. הוא ואחיו הרקלאידס, שניהם בני העיר מילטוס שבאסיה הקטנה, נימנו בשעתם עם מקורביו של אנטיוכוס אפיפנס.

טימרכוס לא הכיר במלכותו של דמטריוס, והכריז על עצמו מלך, טבע מטבעות בתור "המלך הגדול טימרכוס" וזכה להכרה מצד רומא, הכרה שלא זכה לה דמטריוס עצמו בראשית ימי מלכותו. טימרכוס גייס צבא רב במדי, כרת ברית עם ארטקסיאס מלך ארמניה ועלה על זוגמה (Zeugma), עיר מפתח שעל הפרת. כך סיכן באופן חמור את כל שלטונו של דמטריוס.

רומא לא ניאותה כלל להכיר בשלטונו של דמטריוס ותמיכתה הגלויה באויביו השפיעה גם על מדינות אחרות שקיימו קשרים עם הממלכה הסלוקית. הדבר בלט במיוחד בקפדוקיה. לאריארתס מלך קפדוקיה היו כל הסיבות שלא להצטער על הדחת ליסיאס ונפילת משטרו. אף-על-פי-כן גם הוא שינה את יחסו אל דמטריוס לרעה בעקבות המדיניות הרומית כלפיו. לעומת זאת, דמטריוס רשאי היה לצפות בתחילה ליחס אוהד של תלמי פילומטור מלך מצרים, כיוון שרומא לא ראתה בעין יפה את חוזה חלוקת הממלכה שנחתם בינו לבין אחיו ותמכה בזה האחרון בשאיפתו לצרף אל תחומיו גם את האי קפריסין.

מדיניות דמטריוס ביהודה

מבחינת האינטנסיביות של ההתערבות מצד דמטריוס בענייני יהודה יש להבדיל בין שני שלבים : הראשון - עד להתגברותו על טימרכוס ; השני - לאחר נצחונו על טימרכוס בשנת 160 לפני-הספירה. אך כבר בשלב הראשון הפריש דמטריוס כוחות צבא ניכרים כדי לחזק את שלטונו ביהודה.

ליסיאס ביסס את ההסדר שנקבע ביהודה על הסכמה מתוך שתיקה עם יהודה המקבי שהאחרון לא יופרע במהלכיו וישמור על מעמדו תוך הכרה פורמאלית בשלטון הסלוקי העליון ובמסגרת ההסדר שנקבע ביניהם. דמטריוס, לעומת זאת, התכוון לנשל את יהודה המקבי מן המעמד הבלתי-חוקי שלקח לעצמו ולהשליט בפועל - ולא רק על הנייר – את אלקימוס הכוהן הגדול שהיה נאמן למלכות בכל לבו, ושכל מעמדו ביהודה היה תלוי בסיועה.

בואם של בקכידס ואלקימוס לירושלים

אלקימוס ובעלי-בריתו המתייוונים נקטו יוזמה והופיעו לפני דמטריוס זמן קצר לאחר השתלטותו על סוריה. אלקימוס הביא למלך זר זהב ושאר תשורות שתאמו הזדמנות זו והאשים את יהודה המקבי בכך שנישל אותם ממעמדם ופיזר לכל עבר את ידידי המלך. אלקימוס הודח למעשה מתפקידו ואין כל סיכוי, לדעתם, שהשלום יושב על כנו, כל עוד יהודה ואנשיו מלבים את אש המלחמה. המלך חייב אפוא להתערב התערבות צבאית ממשית ועליו לחסל אחת ולתמיד את יהודה וחבורתו. דמטריוס קיבל בכל לב השקפה זו. המשימה הוטלה על שכמו של המצביא בקכידס, שהכיר ללא ספק את השטח של ארץ-ישראל, לפי שלקח כבר חלק במלחמות נגד היהודים עוד בסוף ימי אנטיוכוס אפיפנס, ועתה היה כנראה מפקד הגיסות המלכותיים מעבר מזה של הפרת, בדומה לליסיאס בשעתו היו ידי דמטריוס כבולות על-ידי המלחמה בטימרכוס. אתו יחד נשלח ניקנור, כנראה אותו ניקנור בן פטרוקלוס "מפקד הפילים", שהיה בעל ניסיון מנהלי וצבאי ממושך בארץ-ישראל בימיו של אנטיוכוס אפיפנס ופיקד על מערכת אמאוס. הוא נתמנה עתה למושלה של יהודה (סטרטיגוס) והיה כפוף להוראותיו של בקכידס. המשימה המוצהרת היתה להשיב את אלקימוס על כנו. בקכידס ואלקימוס נתקבלו בירושלים ללא התנגדות רצינית בפועל. המוני החסידים, שהיו עמוד השדרה של ההתנגדות היהודית למלכות בשנים הקודמות, לא היו סבורים עוד שיש טעם לצאת בכוח הזרוע נגד בקכידס ואלקימוס ולהטיל על כף-המאזניים את כל עתידה של יהודה במאבק נגד כוחות צבאיים עדיפים, משום שלא חששו לחידושן של הגזירות על הדת ומשום שאלקימוס היה מבית כהונה לגיטימי.

לפני עלייתו של דמטריוס הראשון על כס-המלכות לא היססו לסייע ליהודה בנישולו של אלקימוס מן השימיש למעשה בכהונה הגדולה, לפי שלא ראו בכך סיכון רציני המלווה התמודדות עם כוחה העדיף של הממלכה. כיוון שכך, העדיפו ללא ספק את יהודה המקבי על אלקימוס שנטמא בזמן הגזירות. אולם עתה השתנה המצב מן הקצה אל הקצה והמשך התמיכה במדיניותו של יהודה המקבי פירושו היה מלחמת דמים בכל העוצמה הסלוקית. על כן ניאותו עתה החסידים לקבל עליהם למעשה את כהונתו הגדולה של אלקימוס, ואילו יהודה וגדודי נאמניו עזבו את ירושלים וקבעו את בסיסיהם בצפון, בעיקר בפלך גופנה. "כנסת סופרים" אף נועדה עם בקכידס ואלקימוס, כדי לדון במצב. כוונתם היתה ללא ספק ללבן את הסיכויים להסדר יציב שצריך היה להיות מסגרת לחיים יהודיים מלאים בכהונתו הגדולה של אלקימוס.

פעולות אלקימוס ביהודה

יש לשער שגם נתגלו למעשה קשיים רבים והבדלי השקפות בין הנהגת החסידים ובין אלקימוס. בין מתוך נקמנות על מעשים בעבר ובין מתוך רצון לחסל אויבים פוטנציאליים בעתיד, הוציא בקכידס שישים מן החסידים להורג בירושלים. בכך לא אמר די והוא נקט פעולות עונשין אחרות. הוא פנה מירושלים לבית-זית ושם הוצאו להורג יהודים רבים שהשתייכו בעבר למחנהו של יהודה המקבי וערקו אל מחנהו של אלקימוס. מעשי האכזריות האלה חיסלו את שארית הסיכויים לשיתוף-פעולה כן בין המוני היהודים ואלקימוס, שבהדרגה דחק את עצמו מבחינת היחסים עם האומה היהודית למעמדו של מנלאוס בשעתו. בקכידס, שחייב היה לסייע למלך במאבק עם טימרכוס וסבור היה שעשה די לחיזוק מעמדו של אלקימוס, עזב את יהודה. אלקימוס המשיך בפעולות הדיכוי והטיהור ברחבי יהודה. בינתיים הגביר גם יהודה המקבי את כוחו ושוב התלכדו סביבו המוני היהודים. השליטה בכפרים ובערי-השדה היתה בידי יהודה ושוב נתברר שאלקימוס לא יוכל להחזיק מעמד נגד יהודה, ממש כפי שהיה הדבר בימי ליסיאס ; לפיכך נאלץ לבקש סיוע מוגבר מדמטריוס.

התערבות ניקנור

המשימה להצילו הוטלה עתה על מושלה של יהודה, ניקנור. אמנם בתגרה שנערכה נחל ניקנור ניצחון כלשהו על אנשי יהודה בפיקודו של שמעון ; אולם לתגרה זו לא היה ערך מכריע, וניקנור, שהכיר היטב עוד קודם-לכן את הלוך-רוחם של היהודים וכשרונה של ההנהגה החשמונאית, נטה להגיע עמה לכלל פשרה - גם על חשבונו של אלקימוס. ניקנור שיגר משלחת אל יהודה המקבי, שבחלקה לפחות היתה מורכבת מיהודים (תאודוטוס, מתתיהו). תוך זמן קצר הגיע ניקנור לכלל יחסי הבנה עם יהודה, וכאילו נתחדשה האווירה של ימי ליסיאס. המפסיד העיקרי ממצב זה היה אלקימוס. הוא נאלץ לשוב ולתבוע את התערבותה הישירה של המלכות והאשים את ניקנור בכך שחתר לקראת מסירת הכהונה הגדולה לידיו של יהודה על-ידי נישולו של אלקימוס. דמטריוס ציווה על ניקנור לשנות את הקו שנקט ולבטל את יחסי ההתקרבות ליהודה. הדברים שוב הגיעו לכלל התנגשות מזוינת. בקרב שנערך ליד כפר שלמא, צפונה-מערבה לגבעון (אל-ג'יב), נחל ניקנור תבוסה, בהשאירו אחריו חללים רבים. הוא נסוג אל עבר החקרה שבירושלים, תוך איומים על האוכלוסין היהודים שבעיר שינקוט נגדם צעדים חמורים ביותר ותוך הטחת איומים כלפי המקדש. לשלב זה של המאורעות שייך גם נסיונו של ניקנור לאסור את אחד החברים של הגרוסיה היהודית, שנהנה מיוקרה רבה בקרב האומה (רזיס); כדי שלא ליפול בידי ניקנור העדיף האיש לאבד את עצמו לדעת.

קרב אדסה ונצחון יהודה

הכוח הצבאי שעמד כעת בפיקודו של ניקנור היה קטן מכדי להביא לידי הכרעה, ובחלקו היה מורכב מיהודים שעל נאמנותם לא יכול היה לגמרי לסמוך. לכן החיש הפיקוד הסלוקי תגבורות מאזורים אחרים. ניקנור יצא לקראת התגבורות בבית-חורון, כדי להעביר אותן בהצלחה בלי שיושמדו על-ידי התנגשות עם יהודה המקבי במעבר הקשה של בית-חורון. יהודה קבע את מחנהו באדסה (חירבת עדאסה), סמוך להתחברותה של הדרך מבית-חורון עם הדרך הראשית המובילה מירושלים צפונה. כך נמנע מצבא ניקנור להגיע לירושלים ללא קרב. יהודה נחל כאן בי"ג באדר של שנת 161 לפני-הספירה את אחד מנצחונותיו המזהירים ביותר, למעשה את נצחונו הגדול היחיד על הצבא הסלוקי מאז טיהור המקדש בסוף 164 לפני-הספירה. ניקנור נפל בראשיתו של הקרב, הצבא הסלוקי הובס ושרידיו הושמדו על-ידי המנצחים ועל-ידי תושבי הכפרים הסמוכים, תוך נסיונם להגיע לבסיס הסלוקי הקרוב ביותר, שנמצא בגזר. הניסיון להתחבר עם חיל-המצב שבחקרה נידון מלכתחילה לכשלון חרוץ.

מעניין לציין שהניצחון ליד אדסה הונצח, היחיד מכל נצחונותיו של יהודה המקבי בשדה המערכה הפתוח, במסורת הדורות. "יום ניקנור" נקבע כאחד הימים שאין להתענות בהם ובתור שכזה נזכר במשך דורות רבים :

בתלית עשר ביה [באדר] יום ניקנור. אמרו : ניקנור פולמרכוס של מלכי יוון היה והיה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית-המקדש ומחרף ומגדף : מתי תיפול בידי ואהרסנה ; וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו וחתכו את ראשו וקיצצו את איבריו ותלאום כנגד בית-המקדש. אמרו : פה שדיבר בגאווה ויד שהניפה כנגד בית-המקדש נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב.

פניית יהודה לרומא וכריתת הברית

עם הקרע הגלוי שהתהווה בין יהודה וניקנור כתוצאה מהתערבותו הישירה של המלך דמטריוס היה ברור ליהודה ותומכיו שאין מקום עוד לפשרה ביניהם ובין המלכות הסלוקית ושהדרך היחידה הפתוחה לפניהם היא הינתקות מוחלטת מן הממלכה וכינון עצמאותה של יהודה. הכתובת הטבעית לקבל סיוע והשראה לכך היתה הריפובליקה הרומית, שהטילה כל הזמן את צלה על המזרח הקרוב. בשנים שבין מלחמת מוקדון השלישית וחורבן קורינתוס וקרתגו גילתה רומא עניין רב והתערבה במה שנעשה בארצות המזרח הקרוב. היא לקחה חלק פעיל במאבק בין שני המלכים האחים בממלכה התלמית, תלמי פילומטור ותלמי אוורגטס. משלחות של סנאטורים רומים הופיעו מדי פעם בשנים אלה בארצות המזרח ויהודה המקבי נוכח לדעת בעניין שגילתה משלחת רומית בענייני יהודה כבר בשנת 164 לפני-הספירה ולסיוע שהציעה כבר אז ביחסים עם הממשל הסלוקי. ודאי שידע על פעילויות אחרות ועל משלחות רומיות בסוריה, כגון זו שבדקה וחקרה את מעשיו של אנטיוכיס אפיפנס בזיקה לחגיגות דפני וזו שבראשותו של אוקטביוס שיצאה לממלכתו של אנטיוכוס החמישי הנער וניצלה את חולשת השליטים כדי להוציא לפועל את ההגבלות של חוזה-השלום באפמיאה שהוטלו על הכוחות המזוינים של בית סלוקוס. לבסוף, לאחר הימלטותו של דמטריוס לסוריה שוב פעלה ביוון ובמזרח משלחת רומית שעליה היה גם להתמודד עם הבעיות שנבעו משובו של דמטריוס לממלכה הסלוקית. מעל לכל הזדקרה העובדה לעיני כל שדמטריוס עזב את רומא בלי ליטול רשות, שנישל והוציא להורג מלך מוכר על-ידי הרומאים ובעלי-בריתם, בלי שהוא-עצמו יוכר על-ידם בתור מלך חוקי; יתר על כן בעוד רומא מתחמקת מלהכיר במלכותו של דמטריוס, היא הכירה במלכותו של המורד טימרכוס.

יהודה המקבי היה רשאי אפוא לצפות להיענות אוהדת של הריפובליקה הרומית, בנסותו להינתק מממלכת בית סלוקוס, ובשנת 161 לפני-הספירה כבר נמצאו שני שליחיו, אופולמוס בן יוחנן ויסון בן אלעזר, ברומא, ונראה שהישגיהם מרשימים היו. שורה של מקורות מדברת על כריתת ברית בין רומא ליהודה. נוסח הברית, כפי שנשתמר בספר מקבים א ח, עבר כמה גלגולי תרגום (מלאטינית ליוונית, מיוונית לעברית ומעברית שוב ליוונית), ופה-ושם גם השתבשו הדברים במסורת של העברת כתבי-היד. אף-על-פי-כן אפשר גם כך לעמוד על הקווים העיקריים של חוזה-הברית ולחשוף את אופיו הכללי, וזה מתוך השוואה עם כמה חוזים אחרים שנכרתו באותם דורות בעיקר עם כמה ערים באיים הסמוכים לאסיה הקטנה ובאסיה הקטנה עצמה ושנשתמרו על כתובות יווניות. הדבר הבולט ביותר בחוזים אלה, כמו למשל בחוזה שנכרת בין הריפובליקה הרומית ובין האי הקטן אסטיפליאה (שנת 105 לפני-הספירה), הם תנאי השוויון הגמור שבין שני הצדדים (foedus aequum), רומא האדירה והאי הקטן שנמצא בתחום השפעתה. אותם תנאי שוויון מופיעים גם בחוזים אחרים שכרתה רומא במאה השנייה לפני-הספירה, בחוזה שבין רומא למתימנה, אחת הערים שבאי לסבוס, ובין רומא לעיר קיבירה.

אפשר להיווכח שגם חוזה-הברית שבין רומא ויהודה טבוע באותו חותם של ברית בין שווים ומכיל בדיוק אותם תנאים שבחוזים עם הערים היווניות במאה השנייה לפני-הספירה. גם במקבים א הובאו הסעיפים המופיעים בכתובות המכילות את החוזים היווניים :

ואם תקום מלחמה לרומא תחילה, או לכל בעלי-בריתה בכל ארץ שלטונה, יעזור לה עם היהודים, כאשר יצווה עליהם הזמן בלב שלם . . . אם לעם היהודים תקרה מלחמה תחילה, אז יעזרו הרומאים בכל מאודם, כאשר יצווה הזמן . . . ואם אחר הדברים האלה ירצו להוסיף או לגרוע יעשו אלה ואלה כרצונם ואשר יוסיפו או יגרעו יהיה קיים.

הועלתה הסברה, שקיבלוה חוקרים רבים, שהחוזה בין רומא ויהודה נוסח רק במסגרת של החלטת סנאט ולא הובא לאישורה של אסיפת-העם, כדרך שהדבר נעשה בחוזים עם הערים היווניות שנשתמרו על-גבי הכתובות. אולם סביר יותר להניח שגם החוזה היהודי-הרומי עבר את השלבים הרגילים, אלא שהדבר טושטש בתעודה כפי שהיא נמצאת בספר מקבים א, שהבליט את התוכן המהותי של התעודה בלי להקפיד במסירת השלבים הפורמאליים.

רומא כרתה ברית עם יהודה מתוך שיקוליה המדיניים וכדי להחליש את הממלכה הסלוקית. גם מבחינה פורמאלית היה מצבה נוח, שכן רומא עדיין לא הכירה במלכותו של דמטריוס הראשון, שליט שחיסל את המלך המוכר בידי הרומאים, את אנטיוכוס החמישי. כשם שרומא הכירה בטימרכוס המורד בדמטריוס בתור מלך חוקי באיזור שלטונו, כן הכירה במורדים היהודים בתור גוף עצמאי ביחס לממלכה הסלוקית. מכיוון שהוחלט לחזק את עמידתם של היהודים, הרי שהדרך הטבעית להתקשרות עם יהודה היתה באמצעות ברית בין שווים, הצורה המקובלת ביותר באותם דורות להתקשרויות בין רומא ומדינות ידידותיות. מבחינה מדינית וצבאית ודאי שיהודה לא היתה חשובה פחות מקיבירה, ממתימנה או מאסטיפליאה. הברית נכרתה באופן רשמי בין רומא לאומה היהודית. קרוב לוודאי שבחוזה-הברית המקורי לא הוזכר כלל מעמדו של יהודה המקבי, ויהיה אשר יהיה התואר הרשמי שנטל לעצמו באותו זמן. מתקבל על הדעת שהגוף הרשמי היהודי שניהל את המשא-ומתן עם רומא היה מועצת הזקנים, הגרוסיה. יש להעמיד על כך שבתקופה מאוחרת יותר, בימי יוחנן הורקנוס, הובלט בהחלטות הסנאט עם היהודים ולא אישיותו של הכוהן והאתנרך.

שמירת הברית אחרי מות יהודה

הברית עם רומא לא מנעה התקפה מרוכזת של צבאות דמטריוס על יהודה, כשם שלא מנעה את מיגורו של טימרכוס בידיו. נראה שמנוי וגמור היה עם דמטריוס להשקיע כל מאמץ בחיסול שני אויביו העיקריים שאיימו על שלמות ממלכתו: טימרכוס ויהודה. הגיסות שהתפנו לאחר מיגור התנגדותו של טימרכוס שוגרו במהירות אל יהודה. ספק גם אם ההודעה על הברית בין יהודה לרומא הגיעה ליהודה עוד לפני הופעתו של בקכידס בראש צבא גדול. רומא לא התערבה התערבות צבאית לטובת המורדים היהודים לאחר מות יהודה המקבי. ייתכן שהתערבה התערבות דיפלומאטית וסייעה בדרך כלשהי לעמידתם של יונתן ושמעון. מכל מקום, היא לא השלימה ממש עם שלטונו של דמטריוס וציפתה לשעת-הכושר, היא סייעה לאויביו ותמכה בבריתות המכוונות נגדו. היהודים ראו חשיבות מיוחדת לחדש לאחר-מכן כמה פעמים את הברית עם רומא, בימי יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס. ברית זו היתה הכרה רשמית במעמדה ובחירותה של יהודה ופתח לקשרים בינלאומיים ענפים עם גורמים הקשורים ברומא או מצויים בברית אתה.

קראו עוד:

המרד : פרוץ המרד והנהגתו של מתתיהו
המרד : יחסי הכוחות והגורמים שהביאו להצלחת המרד
המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס
המרד : יום ניקנור והברית עם רומא (פריט זה)
המרד : מסע בקכידס ומות יהודה