ההלכה הקדומה

ידיעותינו על עולם ההלכה, היינו עולם התורה והמצוות, בימי בית ראשון, מחוץ לחמישה חומשי תורה, מצומצמות ביותר, אך הן הולכות ורבות בימי בית שני. אין ענייננו כאן בתולדות ההלכה בימי בית שני בכלל, אלא בזו של חכמים בלבד. שכן, לפי מיטב ידיעותינו, הזרמים, המפלגות והכתות, שרווחו בקרב היהודים בארץ במאתיים השנים האחרונות שבפני הבית, נעלמו, רובם ככולם, לחלוטין עם חורבן בית שני; והשרידים המעטים, שנותרו ממקצתם, כגון הביתסים, נעלמו אף הם בתוך שני דורות או שלושה.

"אנשי כנסת הגדולה"

גם ידיעותינו על עולמם של חכמים בכלל, ועל תולדות ההלכה שלהם בפרט, בימי בית שני, דלות למדי. מקובל לראות ב"אנשי כנסת הגדולה" (משנה, אבות א א) נקודת מפנה ואבן פינה בתולדות ההלכה בימי בית שני. אולם גם ידיעותינו על המוסד הזה אינן מחוורות די צורכן; לא רק בעיית מהותו וסמכותו, אלא אף שאלת זמנו, שנויות במחלוקת בקרב החוקרים השונים. קרוב ביותר לומר, שהכינוי "אנשי כנסת הגדולה" אינו מכוון אלא כנגד החותמים על ה"אמנה" הגדולה, שנכרתה ונחתמה כאסיפה, שנתכנסה בירושלים ביום כ"ד בתשרי בשנת 444 לפני ספירת הנוצרים (נחמיה ט-י). מפעלם של עזרא ונחמיה ו"אנשי כנסת הגדולה" עיצב את דמותו ואופיו של היישוב היהודי בירושלים וביהודה למשך דורות רבים. אולם מלבד מאמר אחד כאגדה וכמה מסורות מאוחרות, שספק עד כמה יש לראות בהן ידיעות היסטוריוגראפיות מדויקות, בדבר מפעלם של "אנשי כנסת הגדולה" בקביעת סידורם ונוסחם של כתבי הקודש וקריאת התורה בציבור, לא נשתמרו לנו עליהם בספרות חז"ל כל ידיעות של ממש.

חכמים (פרושים) וצדוקים

מסתבר, שהתהוותה והתפתחותה של ההלכה בעולמם של חכמים מימי "אנשי כנסת הגדולה" ואילך היתה בעיקר אינסטיטוציונאלית, היינו דרך המוסדות המשפטיים: תקנות וגזירות של בית הדין הגדול שבירושלים "ומעשים", כלומר פסקי דין, הכרעות הדיינים בבתי הדין השונים שבערים ובעיירות הגדולות - פסקי דין, שעליהם נמסרו לאחר זמן עדויות, בחינת תקדימים משפטיים. בצדה של דרך זו קיימת היתה כמוכן גם דרך המנהג, שצמח, נתהווה ונתפתח בציבור הרחב באורח ספונטאני עממי. בדרכם בהלכה, בין בתקנותיהם ובגזירותיהם בין ב"מעשיהם", פעלו חכמים על פי שלושה יסודות: המצוות, ש"נכתבו בתורת משה"; "הלכות ממסורת אבות"; ה"שכל" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות, יג, 297; יח, 12). העמדת כל ההלכה למבחן הסברה, השכל, היתה עיקר עניינם של החכמים, שתורתם אומנותם. לכשנתגלעה במרוצת ימי בית שני המחלוקת בין החכמים לבין הצדוקים, אנשי הזרם, שנתנגדו להם ולשיטתם ושכינו, כאמור, את החכמים דרך לגלוג בכינוי הגנאי "פרושים", היה עיקר תפיסתם של הצדוקים, שאין להתחשב כלל במסורת החיה ובשכל. לשיטתם מחייבים רק החוקים שהם "כתובים ומונחים", היינו מופיעים בספר חוקים, שנתפרסם פרסום רשמי ומוסכם (שם, יג, 297; סכוליון למגילת תענית, ד' בתמוז; בבלי, קידושין סו ע"א).לפיכך, בעוד החכמים-הפרושים כיבדו מאוד את ה"זקנים" והשופטים (בן סירא לט א-יט; קדמוניות, יח, 12; בבלי, קידושין שם), זלזלו בהם הצדוקים; שכן לפי תפיסתם שלהם היה תפקידם של הללו שונה - לא של מנהיגים ויועצים חכמים, אלא של מומחים טכניים בלבד (בבלי, שם; קדמוניות, יח, 16). בתגובה על תפיסתם של הצדוקים, שמחייבים רק חוקים "כתובים ומונחים" - תפיסה, שנראתה לחכמים מסוכנת ביותר לקיומה ולהתפתחותה של ההלכה, שכן היא טומנת בחובה סכנת קפיאה והתאבנות - קבעו חכמים, ש"אין כותבין הלכות בספר" (סכוליון למגילת תענית, שם), כלומר, אסור לפרסם הלכות בספרים רשמיים, "כתובים ומונחים", המיועדים לציבור הרחב. היוצא מן הכלל היחיד היתה מגילת תענית.

הילל הזקן ומפעלו

בסוף המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים חלה תפנית מהפכנית בתחום קביעת ההלכה ולימודה בעולמם של חכמים. תפנית זו היתה פרי אישיותו ומפעלו של הילל הזקן. כל עוד היתה ההלכה אינסטיטוציונאלית באופייה, היה מעמד החכמים אליטיסטי ומצומצם לאלו שתורתם אומנותם. ואף בתי המדרש, בתי הלימוד הגבוהים של החכמים, היו בעלי אופי אליטיסטי, מיוחדים לקהל תלמידים מצומצם ומובחר, שעתידים היו, רובם ככולם, לתפוס לאחר זמן עמדות בכירות כדיינים ויועצים לשלטון. כדברי בן סירא: "בין שרים ישרת ולפני נדיבים ייראה" (לט ה). לפיכך היו אף אמות המידה, שנדרשו כדי להתקבל לבית המדרש, גבוהות ביותר, וכדעת בית שמיי, ששמרו על הרמה הישנה גם לאחר זמן: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר" (אבות דרכי נתן, נוסח א, ג); כלומר, מהמועמד נדרשו כשרון, השכלה, מידות טובות, ייחוס וממון. הילל חולל מפנה בתפיסתו החדשה, ש"לכל אדם ישנה" (שם), בלא תנאי קבלה מוקדמים. תפיסה זו, שמשמעה היה פתיחת שערי בית המדרש להמונים, לא היה בה כדי לחולל מפנה מהפכני, אלמלא היתה כרוכה בתפנית נוספת אחרת. כבר בדור שקדם להילל הופיעה בעולמם של חכמים שיטת לימוד חדשה בהלכה - דרשת הכתובים. שיטה הרמנוטית זו, של לימוד הלכות מתוך דיוק בלשונם של הכתובים שבתורה, מקורה, כנראה, בפראקטיקות ובטכניקות של גרמטיקנים ("מדקדקים") ישנים הלניסטים, שדרשו כך את דברי הומירוס והיסיודוס, ושל ריטורים (חכמי משפט) רומיים, שדרשו כך את החוקים.

דומה, ששיטה זו, שיטת לימוד הלכות למעשה מן הכתובים שבתורה, הופיעה בישראל לראשונה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים, בקרב כת מדבר יהודה. מסתבר, שראשוני הכת למדו אותה בשעה ששהו בגלותם בדמשק, שהיתה עיר בעלת תרבות הלניסטית מובהקת. לימים, עם שובם של בני הכת ליהודה והליכתם למדבר, לסביבות קמראן, נעשתה שיטה זו של לימוד הלכות עיקר גדול בכת והיא ששקדה עליה ביותר. בוויכוחים בהלכה בין אנשי הכת לבין חכמים נאלצו החכמים המותקפים לתפוס בכלי זינם של יריביהם כדי להתמודד עמהם ולגבור עליהם. כך חדרה, במחצית השנייה של המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים, דרשת הכתובים לעולמם של חכמים. עד מהרה נמצאו כמה חכמים, שגילו את האפשרויות הגנוזות בשיטה החדשה והיא קסמה להם ביותר, עד שהחלו לנצלה לא רק בתחום הפולמוס עם כת מדבר יהודה ואף לא רק כתרגיל אינטלקטואלי תיאורטי, שבא לחדד את התלמידים, גרידא. עם חכמים אלו נמנו, בין השאר, ראשי החכמים שמעיה ואבטליון, שנקראו "דרשנים גדולים". אבל מחמת התנגדות עזה, שקמה לשיטה החדשה בחוגים אינסטיטוציונאליים, נרתעו שמעיה ואבטליון משימוש מקיף בה הלכה למעשה, ורק בודדים, כיהודה בן דורתיי ודורתיי בנו, הרחיקו לכת ואף פירשו מכלל החכמים וישבו להם בדרום (בבלי, פסחים ע ע"ב). אולם לא יצאו ימים מרובים ותלמידם של שמעיה ואבטליון, הילל הזקן, נתפס לשיטה החדשה ונשתמש בה הלכה למעשה בהיקף נרחב בלא היסוסים. אין ספק, שהילל הנהיג שיטה זו - על שבע מידותיה המיוחדות שפיתח - בבית המדרש הגדול, שיסד ופתח לפני המוני תלמידים בירושלים בראשית המאה הראשונה לספירת הנוצרים.

בית הילל ובית שמיי

הנהגתה של שיטה זו בבית המדרש שיוותה ללימוד ההלכה אופי חדש, מרתק ומושך, שקסם להמוני התלמידים, ששערי בית המדרש נפתחו לפניהם. שכן בשעת הלימוד יכול היה עתה כל תלמיד לחדש בשיטה החדשה של דרשות הכתובים חידושים בהלכה, ונמצא נוטל חלק תוך כדי לימודו בעיצובה של ההלכה. אין אפוא תימה, שלא יצאו ימים מרובים ובית המדרש, שיסד הילל בירושלים, נתמלא תלמידים לאלפים ולרבבות. אף שמיי, חברו ומתנגדו, נאלץ להתחשב במציאות החדשה, ולמרות התנגדותו הן לשיטת הלימודים של הילל הן לביטול תנאי הכניסה החמורים יסד אף הוא בית מדרש בירושלים, כדי להתחרות בבית מדרשו של הילל, ופתח את שעריו לפני תלמידים הרבה; שאם לא כן עתיד היה להתקיים בו המשל: "מתוך הרבה היא מוציאה מעט ומתוך מעט אינה מוציאה כלום" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, ד). עד מהרה נתמלא אף בית מדרשו תלמידים לאלפים.

המחלוקות

כך הפך לימוד ההלכה להיות נחלתם של המוני תלמידים, שפעילותם הנמרצת נעשתה עתה מנוף עיקרי וחשוב בהתהוותה ובהתפתחותה של ההלכה, ששוב לא היתה אינסטיטוציינאלית בלבד. ואף על פי שההתנגדות לשיטה החדשה של דרשת הכתובים היתה עזה, הלכה זו וכבשה לה מקום נכבד יותר ויותר. הלימוד בבית המדרש חדל אפוא להיות עיסוק אינטלקטואלי תיאורטי בלבד והפך להיות גם מעין סדנה, בית היוצר, להלכות חדשות.

בכך מתבארת תופעה מעניינת נוספת. אין בידינו כמעט כל מחלוקות בין חכמים מן התקופה שלפני הילל ושמיי: וגם במחלוקות המעטות שיש ניכרת נטייה לדון ולהגיע להכרעה פסוקה. לעומת זאת, מימי הילל ושמיי ואילך מתרבות המחלוקות ביותר, וברוב המקרים אין דיון המביא לידי הכרעה ופסיקה. אין ספק, שכל עוד היתה התהוותה של ההלכה, רובה ככולה, בדרך אינסטיטוציתאלית, הגיעו ממילא לידי הכרעה ברורה, שכן זו דרכם של בתי דינין. לעומת ואת, משעה שהחלו התלמידים בבתי המדרשות ליטול חלק נכבד בהתהוותה של ההלכה, נשתנה המצב לחלוטין:

אמר ר' יוסי: כתחלה לא היתה מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד היה בלשכת הגזית ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה היו בעיירות שבארץ ישראל. שני בתי דינין של שלשה שלשה היו בירושלים, אחד בהר הבית ואחד בחיל. נצרך אחד מהן, הולך אצל בית דין שבעירו; אין בית דין בעירו, הולך אצל בית דין הסמוך לעירו; אם שמעו, אמרו להן, ואם לאו, הוא ומופלא שבהן באין לבית דין שבהר הבית; אם שמעו, אמרו להן, ואם לאו, הוא ומופלא שבהן באין לבית דין שבחייל; אם שמעו, אמרו להן, ואם לאו, אלו ואלו באין לבית דין שבלשכת הגזית... היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים... נשאלה הלכה, אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, עומדין במנין, אם רבו המטמאין, טימאו; רבו המטהרין, טיהרו. משם הלכה יוצא ורווחת בישראל. משרבו תלמידי שמיי והילל שלא שימשו כל צרכן, הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות (תוספתא, חגיגה ב ט).

אף על פי שחלק מהתיאור שבדברי ר' יוסי, בן הדור שלאחר מלחמת בן כוסבה, הוא אגדי-נוסטאלגי ואינו משקף את המציאות ההיסטורית המדויקת, אין להטיל ספק במסורת שבדבריו לעניין המחלוקות.

משבר החורבן

התרחבותם והתפשטותם זו של בתי המדרש, ששגשגו ביותר בשני הדורות האחרונים שבפני הבית, עמדו בסימן סכנה עם החורבן, שעה שבתי המדרש הגדולים שבירושלים, בית הילל, בית שמיי ואחרים, בטלו ושממו, ורבותיהם ותלמידיהם אבדו מן העולם.

ההתאוששות

אך למרות הזעזוע הכביר - המוחשי והרוחני - של חורבן הבית וירושלים, לא נפסקו לימודה והתהוותה של ההלכה. שרידים של המורים והתלמידים מבתי המדרשות, שחרבו בירושלים, חזרו והקימו לאחר החורבן בתי מדרשות במקומות אחרים. ר' יוחנן בן זכיי הניח את היסוד לחידוש הלימוד ביבנה. חזרו ונתלקטו השרידים ששרדו מבית שמיי ומבית הילל. בדור שלאחר ר' יוחנן בן זכיי, דורו של רבן גמליאל דיבנה, שוב חזר הלימוד למלוא תנופתו.

המאבק המכריע על דרשת הכתובים

בדור זה, בראשית המאה השנייה, חל אף המאבק המכריע האחרון בדבר מקומה של דרשת הכתובים בהלכה. זו עדיין נתקלה בהתנגדות חריפה מצד חכמים שונים. היו שנמנעו להשתמש בה והיו שהעדיפו שיטות אחרות:

מה תלמוד לומר "בשמן... בשמן" שני פעמים? אמר רבי עקיבה: אילו נאמר "בשמן" אחד - הייתי אומר הרי היא ככל המנחות ללוג, כשהוא אומר: "בשמן"... "בשמן" שני פעמים ואין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט - מיעטה לחצי לוג... אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבה: אפילו אתה מרבה כל היום "בשמן" לרבות ו"בשמן" למעט - איני שומע לך, אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר ואחד עשר יום שבין נידה לנידה הלכה למשה מסיני (ספרא, צו, פרק יא, ד-ו).

שוב אחרים ביקשו לצמצם מאוד את השימוש בה:

"ובת איש כהן כי תחל לזנות" - בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר. אתה אומר בנערה והיא ארוסה, או אינו אלא אפילו נשואה? - תלמוד לומר: "איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" - הוציא הכתוב בת ישראל בסקילה ובת כהן בשריפה - מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה - ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתום כת כהן לשריפה - ארוסה ולא נשואה... דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה... ישמעאל אחי "בת" ו"בת" אני דורש. אמר לו: וכי מפני שאתה דורש "בת" ו"בת" נוציא זו לשריפה?! (בבלי, סנהדרין נא ע"ב).

מדוגמאות אלו אפשר לראות, שהלוחם העיקרי למתן "זכות אזרח" לדרשת הכתובים ולהרחבה יתרה של השימוש בה היה רבי עקיבה. ובאמת קשורה הכרעת המאבק בעניין זה, כמו גם בשאלות חשובות אחרות בהלכה, באישיותו ובמפעלו של רבי עקיבה.

מפעלו של רבי עקיבה

רבי עקיבה, שהיה מתחילתו עם הארץ גמור, חסר כל ייחוס אבות, ואולי אף עני מרוד, הגיע לתלמוד תורה רק בגיל מאוחר (לפי האגדה [אבות דרבי נתן, נוסח א, ו; נוסח ב, יב] בגיל ארבעים), כשכבר היה נשוי ואב לבנים ולבנות. אולם לא יצאו שנים רבות, ומי שלמד תורה בצער ובדוחק, נעשה מלמד תורה לרבים ובבית המדרש שהקים לו היו לו עשרות אלפי תלמידים (שם), ומי שהיה אביון נתעשר מאוד. הוא נעשה גדול הדור לא רק בהלכה ובאגדה, אלא אף בחכמת הנסתר, והיה לפרנסם של ישראל.

מבחינות רבות חידש ר' עקיבה את פניה של התורה. בכמה דברים היה ממשיך דרכו של הילל הזקן - כמוהו פתח אף הוא את שערי בית מדרשו לפני המוני תלמידים וכמוהו עסק אף הוא בפיתוחה של דרשת הכתובים, ובזה אף הפליג ביותר, בעקבות רבותיו נחום איש גמזו ורבי נחוניה בן הקנה. ובאמת בזכות מפעלו ואישיותו ניצחו שתי המגמות הללו. מכאן ואילך שוב לא נעשה ניסיון של ממש להגביל את מספר התלמידים, ומכאן ואילך שוב לא ערער אדם על עצם זכות קיומה של דרשת הכתובים והלימוד ממנה. גם רבים מאלו שחלקו עליו, כרבי ישמעאל, נשתמשו הרבה בשיטה זו, והמחלוקת לא היתה אלא על מידת השימוש ועל הדרכים השונות.

בזכות חריפותו הרבה זכה להערכה מופלגת: אמרו עליו, ש"דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא ר' עקיבא לאורה" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, יב), רבי דוסה בן ארכינס הישיש, מגדולי החכמים, אמר לו: "אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו" (כבלי, יבמות טז ע"א); ורבי טרפון, חברו וכעל פלוגתה שלו, קרא עליו: "אשריך אברהם אבינו, שיצא מחלציך עקיבא; טרפון ראה ושכח - עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו" (ספרי לבמדבר, עה; השווה תוספתא, זבחים א ח; שם, מקוואות א יט). חכמים השווהו למשה רבנו, להילל הזקן ולר' יוחנן בן זכיי (ספרי לדברים, שנז; בראשית רבה, ק [קא], י). לא בכדי השווהו חכמים גם לעזרא ואמרו: "מה אילו לא עמד... עזרא בשעתו רבי עקיבה בשעתו לא היתה תורה משתכחת" (ספרי לדברים, מח).

על האינטנסיביות הרבה של הדיונים בהלכה בבית הוועד בימיו יעיד הוויכוח הבא:

פרה ששתתה מי חטאת ושחטה בתוך מעת לעת - זה היה מעשה והיה ר' יוסי הגלילי מטהר ור' עקיבא מטמא. סייע ר' טרפון את ר' יוסי הגלילי; סייע ר' שמעון בן ננס את ר' עקיבא; סלק ר' שמעון בן ננס את טרפון; סלק ר' יוסי הגלילי את ר' שמעון בן ננס; סלק ר' עקיבא את ר' יוסי הגלילי. אחר זמן מצא לו תשובה; אמר לו: מה אני לחזור? אמר: לא לכל אדם, אלא לך, שאתה יוסי הגלילי. אומר לך, הרי הוא אומר: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" - כשהם שמורים מי נדה - ולא ששתתן פרה. זו היה מעשה ונמנו שנים ושלשים זקנים בלוד וטהרוהו. באותה שעה קרא ר' טרפון המקרא הזה: "וראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצונו והגדיל" - ר' עקיבא; "ואני ראיתי והנה צפיר עזים בא מן המערב על פני כל הארץ ואין נוגע בארץ והצפיר קרן חזית כין עיניו" - זה יוסי הגלילי ותשובתו; "ויבוא עד האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עומד לפני האבל וירץ אליו בחמת כחו וראיתיו מגיע אצל האיל ויתמרמר אליו ויך את האיל וישכר את שתי קרניו" - זה עקיבא ושמעון בן ננס; "ולא היה כח באיל לעמוד לפניו וישליכוהו ארצה וירמסהו" - זה יוסי הגלילי; "ולא היה מציל לאיל מידו" - אלו שלשים ושנים זקנים שנמנו בלוד וטהרוהו (תוספתא, מקואות ז[ח] יא).

מחמת ריבוי ההלכות, הדיונים והמחלוקות, היה צורך לסדרם היטב ואף בזה חידש ר' עקיבה חידושים, שיתוארו להלן.

"דאורייתא" ו"דרבנן"

בבית הוועד נתבררו ונתחדשו מושגים שונים והבחנות שונות. כך, דרך משל, יש להזכיר את הדיונים הרבים בהבחנה בין הלכות, שהן "מדאורייתא" (= מן התורה), לבין הלכות, שהן "מדרבנן" (=משל חכמים). נתפשטה הנטייה להקל בתחומים רבים, כגון הלכות שבת ומצוות התלויות בארץ, ולקבוע, שיותר ויותר הלכות אינן מדאורייתא אלא מדרבנן. שכן, אף על פי שחכמים קבעו, שלכתחילה ראוי להחמיר בדרבנן אף יותר מאשר בדאורייתא, כדי שלא יבואו סתם לזלול בדברי חכמים, שונה המצב בדיעבד, כגון במקום הפסד ממון מרובה וכיוצא בזה, שאז להקל אפשר בדרבנן יותר מאשר בדאורייתא. שורה שלמה של מושגים והגדרות נדונה ונתלבנה אצל חכמים במשך דורות רבים וההכרעות, כגון בשאלת מניינן ומהותן של אבות מלאכות בשבת, נפלו לעתים רק בשלפי המאה השנייה לספירת הנוצרים.

קראו עוד:

דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : אמונות ודעות
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : הלכה (פריט זה)
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : ספרות חז"ל
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : האגדה
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : מדרשי אגדה
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : הפולמוס היהודי-הנוצרי