| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ביחסם של היהודים לנצרות אפשר להבחין בכמה שלבים. בחיי ישו עצמו לא היתה הנצרות קיימת כלל. הוא גופו היה יהודי לכל דבר. אמנם בעיני רבים היה אדם מוזר ותמהוני, אולם הוא לא נבדל בזה מדמויות של תמהונים אחרים, שהיו רווחות מאוד בקרב היישוב היהודי בארץ בדורות האחרונים שבפני הבית. דמותו, מיזוג של מטיף עממי בעל גוון משיחי מובהק עם בעל שם של מעשי מופתים ונפלאות בנוסח "חסידים ואנשי מעשה", היתה אופיינית מאוד לדור, שרבו בו ביותר דמויות ותנועות של חסידות ומסתורין מחד גיסא, ומאידך גיסא נתגברו בו התסיסה והמתח המשיחיים. מלבד בחוג תלמידיו המצומצם, היה ישו מוכר רק לבני אדם מעטים, שהוא נקרה ונזדמן על דרכם; ואילו לרוב הציבור היהודי בארץ, לרבות שכבות ההנהגה, ובכלל אלו ראשי החכמים, לא היה ידוע כלל. רבים מאלו שפגשוהו הניחו, שישו אינו אלא יוחנן המטביל (אחרי שזה כבר הוצא להורג) - אף על פי שלא מעטים, וכתוכם תלמידי יוחנן המטביל גופם, תקפו את ישו ותלמידיו בגלל ההבדלים בין דרכם לבין דרכו של יוחנן ותלמידיו.
גם בדור שלאחר צליבתו של ישו בידי השלטון הרומי, עדיין היה חוג תלמידיו ותלמידי תלמידיו מצומצם למדי. אמנם בשלב זה כבר נוצרה כת קטנה ושולית ביותר, שהקיפה לכתחילה עשרות, ולאחר זמן מאות, או, לכל היותר, כמה אלפים, בלבד. עם כל זרותם וההתנגדות שעוררו, ראו עצמם בני הכת הזו יהודים לכל דבר וכאלו גם נחשבו בציבור. מצב זה עמד בעינו גם בדור הראשון שלאחר החורבן. בין שאכן עזבו היהודים "הנוצרים" בתחילת המרד הגדול את ירושלים ועברו לפחל (פלה) שבעבר הירדן המזרחי, אחת מערי הדקפוליס (ידיעה זו נמצאת רק אצל אב הכנסייה אוסביוס. מן המאה הרביעית) בין שלא עזבו - שרידיהם נמצאו אחרי החורבן במקומות שונים בארץ-ישראל; ועדיין נחשבו יהודים לכל דבר בין בעיני אחרים, יהודים כנוכרים, בין בעיני עצמם.
המפנה המכריע ביחסם של היהודים בארץ לנצרות חל בראשית המאה השנייה. במחצית השנייה של המאה הראשונה הלכה ונוצרה, מחוץ לגבולות הארץ, דת חדשה. פעילותו הענפה של פולוס (שאול) מטרסוס בהפצת האמונה בישו מחוץ לארץ-ישראל, ובייחוד בקרב הנוכרים, עשתה הרבה נפשות לאמונה זו בסוריה, באסיה הקטנה, ביוון ובאיטליה. אבל הוא גם שהפך את האמונה בישו מאמונתה של כת יהודית לדת חדשה לחלוטין. עיקרי תפיסתו - ישו היה לא רק משיח, אלא גם בן אלוהים; אין עוד כל צורך לשמור את מצוות התורה, אלא די להאמין בישו ובבשורת גאולתו; הנוכרים המאמינים באמונה זו הם הם ישראל האמיתי, ישראל על פי הרוח, ואילו עם ישראל ההיסטורי, ישראל על פי הבשר, שלא הכיר בבן האלוהים, שוב אינו ישראל האמיתי. הן ההטפה לדת החדשה, הן פיתוח נמרץ יותר של עקרונותיה, נמשכו גם בדור שלאחר פולוס, והנצרות נתפשטה יותר ויותר. כל ההתפתחות הזו אירעה בלא קשר של ממש לכת של היהודים-הנוצרים בארץ. ומסתבר, שהיהודים בארץ, רובם ככולם, לא ידעו לכתחילה התפתחות זו לפרטיה, ועל אחת כמה וכמה שלא הבינו את משמעותה. בדורות, שבהם הגיעה לשיאה ההתגיירות ההמונית, לרבות התגיירות למחצה, לשליש ולרביע, לא הובנה התופעה החדשה כראוי בקרב היהודים בארץ.
כאמור, נשתנה המצב בתחילת המאה השנייה. התפשטותה של הדת החדשה נתעצמה והיא הגיעה גם למצרים. יחד עם הידיעות על התפשטות זו נתבררה באותה שעה ליהודי הארץ גם משמעותה של הדת החדשה. ביטולן של המצוות המעשיות והאמונה בישו כגואל נתפסו בדת החדשה כפירוש הלגיטימי היחיד של תורת משה ודברי הנביאים. לא היתה זו אפוא עוד דת חדשה סתם, אלא דת, הטוענת, שהיא היא ישראל האמיתי, ואילו עם ישראל שוב אינו ראוי לשמו. משהובן האיום הנורא של הדת החדשה על עצם קיומו של עם ישראל, לא איחרה גם התגובה לבוא. והיתה זו תגובה חמורה לא רק כנגד הדת החדשה שמחוץ לארץ-ישראל, אלא גם כנגד הכת של היהודים-הנוצרים בארץ. המפנה ביחסם של היהודים לנוצרים בא לידי ביטוי במעשה הבא:
בין שנתקיימה שיחתו של ר' אליעזר בן הורקנוס עם יעקב איש כפר סכניא בציפורי שנים מעטות קודם מלחמת החורבן בין שנתקיימה שנים אחדות לאחר מכן - בין כך ובין כך נראה, ששנים רבות מאוד עברו בין השיחה לבין מעצרו והבאתו לדין לפני המושל הרומי. מסתבר, שמעצרו והבאתו לדין אירעו בשעת החקירות כנגד הנוצרים בימי טרינוס, היינו בסוף העשור הראשון או בראשית העשור השני של המאה השנייה. ממעשה זה עולה, שר' אליעזר בצעירותו לא זו בלבד שלא נמנע משיחה בענייני הלכה עם תלמיד של ישו, אלא שאף למד ממנו דבר הלכה ונהנה ממנו, בלא שראה בכך כל פגם. לעומת זאת בזקנותו, כארבעים שנה ומעלה לאחר אותה שיחה, שזה כבר נשתכחה מלבו, חשדו אותו השלטונות הרומיים בהשתייכות לנוצרים; ומשנזכר במה שאירע לו שנים הרבה קודם לכן - הודה, שעבר בכך על דברי תורה וראוי היה להתחייב בנפשו. יוצא אפוא, שהיחס לנוצרים בראשית המאה השנייה נשתנה לחלוטין מן היחס כלפיהם כדור לפני כן. ומעידה על כך שורה של הלכות, שנתחדשו ברבע הראשון של המאה השנייה:
כדי להבחין ביהודים-הנוצרים ולהפרישם מן הציבור, תיקן שמואל הקטן את ברכת המינים כתפילת העמידה שבכל יום. מי שלא ענה אמן בבית הכנסת אחרי ברכה זו הוכר אפוא כמין. מכאן ואילך אף החל פולמוס עז כנגד הנצרות, בתגובה על התקפותיה על היהדות, וכן פולמוס כנגד המינים. היהודים-הנוצרים:
פולמוס זה נתחזק ונתעצם בדור שלאחר מלחמת בן כוסבה, שעה שהנצרות, אף שהיתה דת נרדפת באימפריה הרומית, החלה להתפשט יותר ויותר בשכבות נרחבות של החברה, לרבות השכבות העליונות, מחמת החלל הריק, שנפער משפסקה ההתגיירות ההמונית. מכאן ואילך נאבקו חכמים בארץ-ישראל בנצרות בעוז ובתקיפות. המאבק בא לידי ביטוי בכמה דרכים. מצד אחד היה על חכמים להשתמש בכלי זינם של המתפלמסים עמהם. הואיל והנצרות ראתה בקיומה את הגשמת הברית בין ה' ובין האומה ואת קיום הייעוד של אברהם, יצחק ויעקב, משה והנביאים וביקשה למצוא את ביסוסה במקרא, שימש הפולמוס עמה אמצעי מתסיס ומפרה ביותר בפיתוחה של האגדה - הן מבחינת דרשות הכתובים שבמקרא הן מבחינת הדרשה בציבור. למעשה היה הפולמוס הזה המניע המרכזי והמאיץ העיקרי להתפתחותה ופריחתה של אגדת חז"ל בקרב היהודים בארץ. וכבר עמדו על כך חכמים גופם. בסוף המאה השלישית אירע מעשה, ורבי אבהו איש קיסריה, מגדולי החכמים בדורו, סיפר לידידיו המינים, שרב ספרא, שעלה מבבל, אדם גדול הוא. לפיכך פטרוהו פקידי המכס, שהיו נוצרים, מתשלום מכס למשך שלוש עשרה שנים. יום אחד נזדמן להם רב ספרא והקשו לו קושיה בדבר כתוב מסוים בספר עמוס. כיוון ששתק, הואיל ולא ידע מה להשיב, החלו להציק לו. אותה שעה נקלע לשם ר' אבהו. טענו כנגדו המינים:
כלומר - בבבל לא היו הנוצרים רבים וכוחם מועט היה, ולפיכך לא עסקו חכמי בבל באגדה ובמקרא. מצד אחר בא הפולמוס לידי ביטוי גם בהלכה. כך, דרך משל, נהגו בימי בית שני לכלול בקריאת שמע גם את עשרת הדיברות. אולם הואיל והנוצרים טענו, שהמצוות כולן בטלו ורק עשרת הדיברות עדיין מחייבים, ביטלו חכמים את קריאתם: "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדיברות בכל יום; ומפני מה אין קוראין אותן? מפני טענת המינין, שלא יהו אומרים: אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני" (ירושלמי, ברכות א, ג ע"ג).
השפעתו של הפולמוס כנגד הנצרות באה לידי ביטוי בתחומים שונים. בגלל החשיבות המיוחדת, שנודעה בנצרות לספרות היהודית האפוקליפטית מימי בית שני, נדחתה זו, ועמה כמעט כל הספרות היהודית מימי בית שני, לחלוטין מכלל ישראל במהלכה של המאה השנייה. יתר על כן - בתפיסתם של עניינים רבים, שהיו קשורים במקרא, בסיפוריו ובדמויותיו, הביא הפולמוס הזה מפנה גמור. כך, דרך משל, אירע בפרשת בני האלוהים, שנזדווגו לבנות האדם והולידו מהן את הנפילים (בראשית ו א-ד). בימי בית שני נתפרשה פרשה זו כמדברת במלאכים, שירדו לארץ, נזקקו לנשים, הולידו מהן ענקים - והם, המלאכים ובניהם, השחיתו לא רק את דרכם שלהם, אלא גם את כל בני האדם, עד שהביא עליהם ה' פורענות. בספרות היהודית של ימי בית שני, בין בארץ-ישראל בין בתפוצות הגולה, אף השוו פרשה זו לפרשת הטיטנים שבמיתולוגיה היוונית. והנה, באמצע המאה השנייה היה רבי שמעון בן יוחיי מגדף כל מי שקרא להם "בני אלהיא" [בני האלוהים] ופירש את כל העניין כאילו הוא מדבר בבניהם של דיינים, שניצלו את מעמדם לרעה ואנסו נשים. מכאן ואילך נעלם לחלוטין מספרות חז"ל הזיהוי של בני האלוהים עם המלאכים, עד שכבשו המוסלמים את ארץ-ישראל. טעמו של השינוי בשימוש שעשתה הנצרות בפרשה זו, שממנה למדה עיקר גדול: מה בנות האדם הללו נזקקו למלאכים, נתעברו מהם וילדו להם, אף מרים אשת יוסף הנגר נזקקה לרוח הקודש, נתעברה ממנה וילדה לה. כיוצא בזה נחשב בספרות היהודית של ימי בית שני חנוך - דור שביעי לאדם - קדוש, צדיק וחסיד למופת. כידוע, נאמר עליו: "ואיננו כי לקח עתו אלהים" (שם ה כד), מה שנתפרש בספרות ימי בית שני, שלא מת, אלא עלה השמימה. אולם בדור שלאחר מלחמת בן כוסבה טען ר' יוסי בר' חלפתה, שחנוך מת כדרך כל האדם, ושאף משה ואליהו לא עלו כלל מעולם למרום. מכאן ואילך חזרו חכמים וטענו, שחנוך נפטר לבית עולמו, לאף צדיק לא היה, אלא חנף - פעמים צדיק פעמים רשע. טעמו של דבר הוא שוב בעובדה, שהנצרות ניצלה את דמותו של חנוך לשיטתה וראתה בו אחד מ"עדי האמונה" המרכזיים שלה - מה חנוך לא מת ועלה בגופו למרום, והוא הדין במשה ובאליהו, שעלו אף הם בגופם למרום - אף ישו כך. אולם לאחר שכבשו המוסלמים את ארץ-ישראל, חזרו וצצו במדרשים ובספרי האגדה הסיפורים הן על המלאכים ובנות האדם הן על צדקתו של חנוך. שכן, עם הכיבוש ירדו הנוצרים והנצרות ממעמדם. ועוד הדגישו חז"ל, בין השאר, בתגובה לטענתם של הנוצרים, שדברי ישו ופולוס בדבר המצוות כוחם יפה כדברי נבואה, שאין למדים הלכות מן הנבואה. כיוצא בזה אירע לפרשת תשובתם של אנשי נינוה, המתוארת בספר יונה. זו נחשבה דוגמה של תשובה למופת ונהגו להזכירה בתעניות ציבור וביום הכיפורים. אולם ראשוני הנוצרים ניצלוה כנגד עם ישראל. הם טענו, שכשם שבימי בית ראשון קמו לישראל נביאים רבים, אולם העם לא חזר בתשובה - ונענש, ואילו לאומות העולם, לבני אשור, קם נביא אחד, יונה, והם חזרו מיד בתשובה - וניצלו מעונש, כך גם בסוף ימי בית שני קמו לישראל תלמידיו של ישו, השליחים, שהיו כולם יהודים כמותו, אולם עם ישראל לא קיבל עליו את האמונה בישו - ולכן, בדין, נענש, ואילו לאומות העולם קם מטיף אחד בלבד, פולוס, אולם די היה בו כדי שיקבלו עליהם את האמונה בישו - ולכן, בדין, זכו לגדולה. לפיכך החלו חז"ל לתאר את תשובת אנשי נינוה כתשובה של רמייה, צביעות ואונס.
לאחר נצחונו של קונסטנטינוס בשנת 312, משהפכה הנצרות מדת נרדפת לדת מותרת, לא יצאו ימים מרובים, והיא נעשתה דת מועדפת, ואף דת המדינה; ושוב, לא עברו שנים רבות - והיא החלה לרדוף את שאר הדתות באף ובחימה. בשלב זה, משהפכה המלכות למינות, נוסף מימד חדש ביחסים בין היהדות לבין הנצרות. הנצרות טענה עתה, שהואיל והיהדות והיהודים מושפלים, נדכאים, בזויים ונרדפים, ואילו הנצרות והנוצרים פורחים ומשגשגים - יש בכך הוכחה ניצחת לטענתה, שבריתו של האל עם ישראל נתקיימה עתה בישראל האמיתי - הכנסייה הנוצרית, ואילו היהודים סובלים ועתידים לסבול לנצח, לדראון עולם, על שום שלא קיבלו עליהם את האמונה האמיתית. כנגד הטענה הזו הגיבו חז"ל במרירות רכה בשורה של דברי פולמוס, שאופייני להם המשל הבא:
אמנם דבר זה כבר היה צפוי מראש, שכן הנוצרים טענו כן עוד קודם לכן:
ועם זאת, משנתקיימו הדברים, והנצרות רדפה את היהדות, הן מבחינה מדינית הן מבחינה רוחנית, נראתה להם לישראל כאילו היא משולה לשפחה מופקרת, שמשזנח בעליה את אשתו, היא גבירתה, דימתה בנפשה, שהיא עצמה הפכה להיות הגברת, אהובתו של האדון. חז"ל הביאו אף את הטענה המרכזית של הנצרות: "שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית, והם אומרים: אנו ישראל" (תנחומא, כי תשא, לד). וכנגד טענה זו טענו, שרק המשנה היא מיסטריון של הקב"ה ועליה כרת את בריתו עם ישראל.
בקרב הנוצרים הקדומים רווחו מאוד מעשי כשפים וקסמים. אופייני המעשה בשלושה חכמים, שרחצו בחמי טיבריה ופגע בהם שם מין אחד, שאמר מה שאמר והדביק אותם לכיפת הבית. בתגובה אמר אחד החכמים מה שאמר והמין נתפס בשער הבית וכל מי שנכנס או יצא חבל בו. לאחר שהוא התיר את החכמים והם התירוהו, ירדו לים כינרת. שם שוב אמר המין דבר כישוף והים נבקע, כדרך שנבקע למשה. אולם משהלך המין בתוך הים, כדרך שעשה משה, גזר החכם על שר של ים ובלעו (ולא הלך על פני המים, כמו שמסופר באוונגלין על ישו [ירושלמי, סנהדרין ז יט, כה ע"ד]). כאן מסתפקים בליצנות כנגד המין, אולם בסיפור מאלף אחר:
בשני הסיפורים הללו מציינים בפירוש, שהמינים אינם אלא מאחזי עיניים, המעמידים בלהטוטיהם פנים ומרמים את הבריות. קראו עוד:
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : אמונות ודעות
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
