| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים נושא הפיצויים עלה שוב בישיבת ממשלה רק בסוף 1950, ובתקופה שעברה מאז הישיבה הקודמת שבה נדון הנושא, בפברואר באותה השנה, חל שינוי במעמדה של גרמניה בזירה הבין-לאומית, והדבר חייב לקבל בהקדם החלטה בשאלה הגרמנית. ב-25 ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, ובעקבות זאת הואץ תהליך השתלבותה של גרמניה בגוש המערבי, תהליך שהיה אבן יסוד במדיניות החוץ של הקנצלר אדנאואר. מטרתו הייתה להשתלב במערב ובד בבד לחזק את ריבונותה של גרמניה ולבטל את הכיבוש של מעצמות המערב. בגרמניה עצמה שרר ויכוח חריף על מטרותיו, במיוחד בינו ובין קורט שומכר, ראש האופוזיציה.42 ביולי 1950 הודיעו שלוש מעצמות הכיבוש על סיום מצב המלחמה עם גרמניה.43 הודעה זו הייתה ביטוי לנכונות המערב להעניק לגרמניה רהביליטציה ולקבלה חזרה לקהיליית האומות - נכונות שנבעה משיקולי המלחמה הקרה, שהייתה באותה עת בעיצומה. ב-23 באוקטובר 1950 ביקשו מעצמות הכיבוש מישראל להצטרף להכרזה זו.44 מצבה הכלכלי של גרמניה הלך והשתפר באותה עת במהירות מסחררת, עובדה שממנה נגזר כי יהיה לאל ידה לעמוד בתשלומי הפיצויים. ה'נס הכלכלי' כבר היה בעיצומו - קצב הצמיחה השנתי בשנים 1954-1950 היה 8.2 אחוז בממוצע,45 ובמשרד החוץ עקבו אחרי ההתפתחויות הללו. לדוגמה אליהו ליבנה, הקונסול במינכן, דיווח על ירידה גדולה בגירעון מאזן מסחר החוץ בגרמניה: בשנת 1949 היה הגירעון 1.1 מיליארד דולרים, בשנת 1950 'יחס זה השתנה ניכרות. גירעון מסחר החוץ ירד ל-700 מיליון דולר, למרות שהיבוא גדל ב-500 מיליון דולר', ובחודשים הראשונים של שנת 1951 הסתמנה תופעה חדשה: אפריל היה 'החודש הראשון בו עלה היצוא הכללי הגרמני על היבוא'. מסקנתו הייתה ברורה וחותכת: 'לי נדמה שאפשר לטעון שטרנספר חלקי יוכל לבוא כבר כעת בחשבון, לפחות במידה שהטרנספר הוגשם בימי היטלר, כשמצבה של גרמניה לא היה יותר טוב, ממצבה כיום'.46 בישיבה שהתקיימה בקיץ 1950 בלשכת היועץ המשפטי של משרד החוץ, שבתאי רוזן, בהשתתפות בכירי המשרד, עלה הצורך הדחוף לקבל החלטות בעניין גרמניה.47 אחד המשתתפים בישיבה היה קורט מנדלסון, מנהל האגף למכס ובלו במשרד האוצר, שהיה חבר קרוב של נפתלי.48 מנדלסון נשלח באמצע אותה השנה על ידי השרים קפלן ושרת לביקור עבודה בגרמניה,49 ומטרתו הייתה 'לברר אם יש בכלל אפשרויות למפרעה ולטרנספר'.50 מנדלסון התבקש לבחון את האפשרות לפצות את יהודי גרמניה, ולא את כל יהודי אירופה. בשיחותיו עם פקידים בכירים של ממשלת בון בירר את הסיכוי לקבל ממנה פיצויים ואת היקפם. מסקנתו העיקרית בעקבות ביקורו הייתה שניתן לטפל בשאלות הרגישות הקשורות לפיצויים אך ורק בדרך ממלכתית.51 הוא הדגיש את הנקודה הזאת: גורמים מרכזיים בממשל גרמניה, במישור הארצי ובמישור המדינתי (Lander), הביעו עניין בו וברעיונותיו 'קודם כל מעובדה אחת' -
מהעובדה הזאת נבעה מסקנה ברורה: יש להשאיר את התביעות לפיצויים מגרמניה 'בידי גופים שלנו, ז"א ישראלים גרידא', ולא להעביר את העיסוק בתחום זה למוסדות יהודיים בין-לאומיים. הסיבה לכך הייתה ש'מדינתנו קלטה 90%-80% מהפליטים היהודים בכלל, ומאלה שיש להם תביעות כנ"ל, כפרט'. העובדה שמדינת ישראל קלטה את המוני הפליטים - 'עניים, נכים ומחוסרי כל' - נותנת לה את הזכות לקבל את המנדט המלא לתבוע מגרמניה פיצויים. משתתפי הישיבה במשרד החוץ הכירו את מסקנותיו של מנדלסון והדבר בא לידי ביטוי בישיבה. בישיבה נדונה התחזקותה של גרמניה. המשתתפים העריכו כי גרמו לכך בין היתר הירידה הקבועה והמתמדת במידת השפעתן של מעצמות הכיבוש, 'הבראתה התעשייתית והמסחרית של גרמניה', השתלבותה בתכנית מרשל וכן העובדה שהיא זכתה לרהביליטציה מוסרית בעיני העולם כולו, חוץ מישראל והתפוצות. נוסף על כך צוין כי אף שטרם זכתה לריבונות מלאה הפכה גרמניה ל'אחד הגורמים הכי חשובים בייצוב מדיניות העולם'. בעניין הרכוש היהודי בגרמניה נאמר כי יש לתבעו מהגרמנים, והוצגו חמש תביעות עיקריות, כמו השבת 'הרכוש של הפרט היהודי', ואחת התביעות הייתה 'ריפרציות' (שילומים). בעניין זה נקבע כי יש שתי חלופות: האחת 'למחוק מדברי הימים של תולדות השואה חלק זה של תעלולי הנאצים', והאחרת - 'להשפיע על גרמניה שתעשה ג'סטה היסטורית גדולה כלפי העם היהודי ע"י תשלום חד פעמי של סכום הנמצא באיזו פרופורציה שהיא להיזקות שנגרמו על ידה'. משתתפי הישיבה העריכו כי הגרמנים יהיו מוכנים למחווה כזאת, אף שאיננה מעוגנת בחקיקה הפוסט-מלחמתית שהסדירה את עניין הפיצויים, וזאת מכמה טעמים, ובהם 'רצונה העז של גרמניה לשוב ולהכנס למשפחת העמים'. בסיכום הגיעו המשתתפים לכמה מסקנות. המסקנה הראשונה הייתה כי שורר בנושא תוהו ובוהו, בעיקר בגלל ריבוי מספרם של התובעים. המסקנה השנייה הייתה כי הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא 'רק במו"מ בין ממשלה לממשלה', זאת מאחר שמדובר בבעיה 'שאין לה פתרון אלא ברמה שבין שלטון לשלטון', מהמסקנה הזאת נבעה המסקנה השלישית: למען הפעולה הזאת יש לכונן 'נציגות ישראל בגרמניה במיוחד לענייני חיסול תביעות הרכוש'. בסיום הישיבה הודגש הצורך 'למסור זיכרון דברים זה לממשלה בבקשה לדון על הבעיות הקשורות ביחסינו עם גרמניה במהירות האפשרית ולהתחיל בפעולה נמרצת מיד'. בעקבות הישיבה הזאת כונסה ישיבה נוספת, בראשות שר החוץ, שר האוצר וגזבר הסוכנות אשכול, ובה הוחלט להקים ועדה שתנסח הצעה ברורה לארגון הנציגות הישראלית בגרמניה ולהיקף תפקידיה; הוועדה, בראשות נפתלי, התבקשה להגיש את הצעתה לממשלה באופן דחוף.52 בגלל חילוקי דעות שהתגלעו בין חברי הוועדה הגישה הוועדה לממשלה בראשית ספטמבר, בסיום עבודתה, שתי עמדות, והממשלה אמורה הייתה לאמץ אחת מהשתיים, 'באותן הנקודות שאחד מחברי הוועדה נוטה מדעת הרוב אנחנו מביאים לפניכם את הדעות', הסביר היושב ראש נפתלי לשרים שרת וקפלן.53 באותה תקופה התגבשה בקרב ראשי שירות החוץ, במשרד בארץ ובנציגויות בחוץ לארץ, ההכרה הברורה שאין להתנהג כבת יענה ולהתעלם מגרמניה עצמה ומנציגיה בקורפוס הדיפלומטי ולהמשיך במדיניות החרם המוחלט על גרמניה. הראשון שהעלה רעיון זה היה מיכאל עמיר (מישו וייסמן), ציר ישראל בבריסל. כבר במאי 1949 הוא כתב להנהלת משרד החוץ כי 'כיום, ברוך השם, קיימת מדינה יהודית' וגם המדינה הגרמנית הולכת והופכת לעובדה קיימת, שלא ירחק היום שהיא תופיע בזירה האירופית כגורם משמעותי. זה העיתוי 'להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם, על כל העושק שבוצע [ו]על כל הרכוש שנשדד'. הגוף שצריך לתבוע מהגרמנים תביעה זו הוא מדינת ישראל, שיש לה 'הסמכות המוסרית וכמעט המשפטית לצאת בתביעה'.54 כשנה וחצי מאוחר יותר, בשלהי 1950, כתב דברים מפורשים יותר,55 והפעם גם הגיעו הדברים לידיעתו של שר החוץ.56 עמיר טען כי המשך מדיניות הנידוי וההחרמה שנוקטת ישראל, משמעו 'להמשיך בקו של דון קישוטיסם נאה ומוסרי, אבל שפירושו האבקות עם טחנות רוח, יש בזה יופי ועקביות, אבל אין בזה תועלת ויש בזה הפסד'. לכן על מדינת ישראל לקשור קשרים עם הגרמנים, כדי להביא לכך שגרמניה תודה באחריותה לפשעי הרייך השלישי ותיכנס למשא ומתן עם ישראל במטרה לפצותה. בעניין זה כתב: 'אינני מצדד בקשירת יחסים סתם. אני מניח שגרמניה מעונינת, כדי לכפר על עוונות משטר היטלר, להכנס למו"מ איתנו, על מתן הצהרה של גינוי העוול שנעשה בשם העם הגרמני לעם היהודי כולו, ועל האחריות החומרית והמוסרית של העם הגרמני בשל זוועות מנהיגיו לגבי העם היהודי. על ידי הצהרה זו תרצה גרמניה לנהל מו"מ לפיצויים מקיפים'. אם המדיניות הישראלית לא תשתנה, הוסיף עמיר, אנו עלולים להחמיץ הזדמנות שסביר כי לא תחזור. עיקרה של מדיניות זו הוא חרם 'נגד גרמניה בכל מקום ובכל אתר - באו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים', ואם נהיה המדינה היחידה שמצביעה נגדם, 'לא נוכל לעכב או אפילו להאט במידה ניכרת את תהליך הרהביליטציה של גרמניה, ולפיכך תתנדף האפשרות הקיימת עוד להשיג פיצויים'. גם שמואל טולקובסקי, הקונסול הכללי של ישראל בשווייץ,57 תהה באותה התקופה אם ראוי להמשיך במדיניות החרם על גרמניה. בקיץ 1950 שהו נשיא המדינה חיים וייצמן והקנצלר אדנאואר באותו מלון בבירגנשטוק (Buergernstock), עיירת נופש קטנה לחוף אגם לוצרן.58 'המחזה של שלושה הדגלים [הישראלי, הגרמני והשווייצרי] המתנופפים מעל למלון הנשיא [...] עורר בי [...] רגשות מעורבים מאוד', כתב טולקובסקי. אך מלבד אי הנוחות שרר בקרב אנשי משרד החוץ חשש מפני פגישה אפשרית בין הנשיא לבין אדם מפמליית הקנצלר, והחשש הזה התמקד בד"ר פיליפ אורבך, 'הידוע, המטפל בענייני יהודי גרמניה'.59 אורבך עמד לבקר בעיירה השווייצרית 'במטרה לבקש ראיון עם הנשיא פרופ' וייצמן, ולבקר, כמו כן, את אדנאור', טולקובסקי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפגישה עם נשיא ישראל. הוא הזהיר את סגן אלוף יגאל ארנון, השליש הצבאי של הנשיא, 'כי אין לתת בשום אופן לד"ר אוורבך לגשת לנשיא', והנחה אותו לסרב לבקשתו 'בטעמי בריאות'.60 אך בה בעת יצר טולקובסקי קשר עם ד"ר ארנסט אוסטרמן (Ostermann), מזכיר הקנצלר, שהיה חלק מהפמליה. במברק מוצפן שנשלח להנהלת המשרד הוא דיווח על הפגישה:
בהמשך המברק הוא הציג סוגיה טעונה - שמא החמצנו שעה גורלית: 'למרות הצהרותיו שאין בכוונת האיש לדבר על העניין כעת שואל אני את עצמי אם לא חבל להחמיץ אפשרות חד-פעמית לדבר בשטח ניאוטרלי עם האיש עצמו אשר עד כה לא הצלחנו להיפגש איתו במישרין'.62 בעקבות פגישה זו ביקש גרשון מירון מטולקובסקי לברר אצל אוסטרמן פרטים על אודות המחווה הכספית בסך של עשרה מיליון מרקים גרמניים שהוועדה דנה עליה, ושאוסטרמן הזכיר בשיחתו בשווייץ.63 אוסטרמן פירט לפני טולקובסקי את הקשיים החוקיים והכלכליים שהביאו הורדת ההצעה הזאת מסדר היום.64 ומירון העביר את הדברים לשר החוץ בתוספת הערה: 'לפי דעתי מאשרת חליפת המכתבים שבלי משא ומתן במקום אין תקווה לגשת לביצוע תביעתנו'.65 שר החוץ נדהם מן המכתבים שהונחו לפניו: 'הגעתי באיחור לקראת החומר הזה', כתב, 'לפנינו כאן פנייה רשמית של ישראל לגרמניה - גם הודעה מפורשת כי אנו מוכנים למו"מ ישיר, האמנם הוחלט על כך בשעתו?'.66 מירון הבהיר לשר החוץ שבהיעדרו התקיימו המגעים של הקונסול עם מזכיר הקנצלר באישור של קפלן, נפתלי ואיתן.67 אך מעבר לכך האישור של המגעים הללו היה פועל יוצא מהלך הרוח ששרר במסדרונות משרד החוץ, היינו שהחרם על גרמניה הוא מכשול שיש להסירו מהר ככל האפשר. הלך הרוח הזה התבטא בתשובות על שש שאלות על גרמניה שהציג גרשון אבנר, מנהל מחלקת מערב אירופה במשרד, באוקטובר 1950 לנציגי ישראל במערב אירופה ולאנשי מחלקתו. השאלה הראשונה הייתה 'מה צריך להיות יחס ממשלת ישראל לגרמניה לאור כניסתה הקרובה למשפחת העמים בתמיכת המערב, האם יש להמשיך ולקיים את החרם הדיפלומטי על גרמניה או שמא לשנות את הקו והאם שינוי הקו הוא מחויב המציאות הפוליטית?'.68 אלישיב בן-חורין, לדוגמה, שהיה באותם ימים עוזר בכיר במחלקת מערב אירופה, ענה על כך שההתאוששות המהירה של גרמניה היא עובדה מוצקה, עובדה שממנה 'נובעת מסקנה הגיונית שאם נרצה להתמיד בחרמנו המדיני הקיצוני על גרמניה, נימצא בקרוב מבודדים לגמרי. לא נוכל כמובן להאיט אף במשהו את צעדי הענק של גרמניה לקראת סטטוס של מעצמה'. עבור המערב חיזוק גרמניה הוא מרכיב חיוני באינטרס העליון שלו: התנגדות לקומוניזם. ועל כן 'בשאלות בינלאומיות שונות הנוגעות לגרמניה ואשר תגענה להצבעה מעל במת אחד ממוסדות האו"ם תלך גרמניה מחיל אל חיל, ואילו אנו נישאר במצב אשר ייראה לעולם כפאתיטי וככל שידהה זיכרון העבר, אף דון-קישוטי'.69 בצמרת שירות החוץ היה אפוא קונסנזוס בסוגיה הקשה וכואבת. שר החוץ ואנשיו חתרו למגע ישיר עם הגרמנים. 42 H.A. Turner, The Two Germanies since 1945, New Haven & London 1987, pp. 67-80 קראו עוד:
חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
