מלך יהודה בחסד הרומאים בשנים 4-37 לפני סה"נ ואבי שושלת בית הורדוס. בשנת 40 לפני סה"נ מינה אותו הסנאט ברומא למלך על יהודה. בשנת 37 לפני סה"נ כבש את ירושלים בעזרת חילות רומא מידי אנטיגנוס החשמונאי, ועלה לשלטון. ימי מלכותו היו תקופת שלטון מישטרתי אכזר, שדיכא ללא רחם כל התנגדות וטישטש את אופיה הלאומי של המלכות, שהשתרעה באותו פרק על מרביתה של ארץ-ישראל. עם זאת מצטיינים ימי מלכותו בפיתוח מזורז של סחר-החוץ ושל התחבורה עם ארצות הים התיכון, בהקמת בנייני פאר מלכותיים וציבוריים, בבניין ערים חדשות ובהקמת מבצרים רבים להבטחת השלטון מפנים ומחוץ.

לפי מוצאו היה ממשפחת גרים-אדומים, פקידיהם של המלכים היהודים ממשפחת החשמונאים, ואילו לפי חינוכו היה חסר כל זיקה ממשית לעם ישראל ולדתו. ניחן במרץ ובכישרון פיקודי ומנהלי רב, והשתדל בכל יכולתו למלא את התפקידים המוטלים על המלך לפי מושגיהם של המשכילים היוונים והרומאים של אותה תקופה, אלא שכושרו המנהלי נפגם בצורה קשה על-ידי חשדנותו החולנית, שגברה עם הגיל, והגבירה את אכזריותו (בין הרבים שהוציא להורג היו גם אשתו מרים החשמונאית ושלושה מבניו). בימי שילטונו קטנה השפעתם של הכוהנים כמנהיגי הדת הלאומית ואת מקומם החלו למלא חכמים. גרם לכך ביטול הנוהג שהכוהנים הגדולים מתמנים למשך כל חייהם ומורישים את משרתם לצאצאיהם. הורדוס מינה כוהנים גדולים ממשפחות כוהנים שונות ולתקופות קצרות. כמו כן צימצם את סמכויותיו של בית הדין העליון (סנהדרין), שהיה כפוף להם, ומנע אותו מלהתערב בענייני המדינה ולדון דיני נפשות. כנגד זה הניח לחכמי הפרושים, הילל ושמאי, לטפח ברבים את הוראת ההלכה, והם נעשו לגורם הראשי בסנהדרין.

מפעליו העיקריים היו: בניית עיר החוף קיסריה, שמחצית אוכלוסייתה היתה לא-יהודית, ואת נמלה המפואר; פיתוח סחר-החוץ וקשירת קשרי ידידות עם ערי המסחר השונות בים התיכון (אגב מענקים גדולים לבניית בנייני ציבור בהן, ואגב הגנה על זכויותיהן של הקהילות היהודיות בתוכן); בניית בית-המקדש מחדש בצורה מפוארת יותר (אך קבע על שערו נשר זהב, סמל העיר רומי), עליו אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד ע"א); הקמת ארמון מלכותי מבוצר בירושלים ("מגדל-דוד" בנוי על יסודותיו של אחד ממגדלי החומה של ארמון זה, שהשתלב גם בחומת העיר); בניית העיר שומרון (בשם סבסטי), שהיתה הרוסה מאז הכיבוש החשמונאי; חיזוק המבצרים במדבר יהודה (ביניהם: מצדה, הרודיון), שנועדו לשמש לא רק לחיזוק המערך הביטחוני כלפי חוץ, אלא גם כמקום מיקלט בעת מרידה. בנייני הורדוס היו מצויינים בסיגנונם: הם ניבנו אבנים גדולות ושלמות, בעלות שוליים טיפוסיים, ועוטרו בעמודים מפוארים. על סמך שרידי סיגנון זה מייחסים להורדוס גם את הבניין שעל מערת המכפלה.