בכ"ו בכסלו תרצ"ז (10 בדצמבר 1936), נר שלישי של חנוכה, נעשתה היסטוריה בארץ-ישראל: עלה על הקרקע קיבוץ תל-עמל. ייחודו בכך, שלראשונה נוסתה שיטת עלייה חדשה, 'חומה ומגדל', ושיטה זו הפכה תוך זמן קצר לסמל ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.
ואולם סיפורו של קיבוץ תל-עמל אינו מתחיל ב-1936. כדי לספרו מבראשית יש לחזור כמה שנים לאחור.

בשנת 1934, תקעו ארבעה מבחוריו של קיבוץ ארצישראלי א' של 'השומר הצעיר' שני אוהלים עגולים-מלבינים בין מאות אוהלי-קידר בלב הבקעה, בקעת בית-שאן, הרחק מכל יישוב עברי. מאחוריהם - גבעות יששכר, ולפניהם - גאון הירדן וגבעות חוור-הלשון הרכות, הסוגרות על הנוף. ממערב - העיירה בית-שאן הבדווית הקטנה, וממזרח - עמק הירדן והרי הגלעד. אך באו, ומיד החלו לחרוש בלא ליאות יומם ולילה, והתלם נמשך עד גאון הירדן. היה זה שטח גדול ראשון, שקנתה הקרן-הקיימת בעמק בית-שאן, שם יושבים היום המושבים בית-יוסף וירדנה. חודשים תמימים ישבו שם הארבעה, בשכנות עם הבדווים משבטי רזאוויה וסגר. ובינתיים נקנתה עוד קרקע בחמידיה, מסיל-א-ג'יזל ואום-עג'רה (היום כפר-רופין, מעוז-חיים ונוה-איתן), א-צפה וערידה (היום שדה-אליהו, עין-הנציב וטירת-צבי) ועוד. חברי הקיבוץ נקראו מדי פעם לעבור ממקום למקום ולחרוש את האדמות השוממות בין תלים חרבים מזה ושטחים טובעניים-ביצתיים מזה. חום הבקעה שוזף את פניהם ורוח הקדים הלוהטת מייבשת את זיעתם חליפות.

מביטים הבדווים ותוהים: מה אץ להם, ליהודים, הזמן? הן זה עתה מכרו את הקרקע לחיים שטורמן ולמוסה גולדנברג בכסף מלא. קרקע זו, שלא תצלח לעיבוד, על שום שיחי השיזף הקוצניים שהתפשטו על פני השטח והכו שורש ועל שום מי-המעינות הרבים שהשתפכו לכל עבר, ואין בכוחו של בן תמותה לרסן אותם לתעלות השקיה...

והיהודים הללו - מדוע הם חורשים, מבראים את שיחי השיזף; היוכלו גם להשתלט על המעיינות הפורצים? בטוחים הם שאיש לא יצלח להפר את שלוות הדורות הרדומה ואת הקללה הרובצת על הבקעה הזו, שכוחת-האל. ומאמינים הם, הבדווים, מנציחי השממה, שאם הצליחו לגרש מכאן את כל מי שניסה להתיישב פה (מצרים - מגדלי כותנה, גרמנים - ממיסדר הטמפלרים ועוד), בוודאי יצליחו גם לסכל את נסיונות היהודים, שזה מקרוב באו. ובינתיים, לא רע הדבר שהם מפלחים את האדמה במחרשות הברזל שלהם, במקום מחרשת העץ הרתומה לחמור, שגירדה את פני השטח בלבד, וסופו של דבר שהאדמה תחזור אליהם...

הלכו ראשי בתי-האב להיוועץ עם השיח' צלאח, היושב בעבר הירדן, הוא ראש השבט הגדול רזאוויה. וכך השיב להם השיח' צאלח, כמסופר בין הבדווים: 'כה אמר אללה, אשר היה - כן יהיה. אתם עברתם את הירדן והשתלטתם על הבקעה. התורכים לא יכלו לכם ואף האנגלים נבהלו מכם ונתנו לכם את העמק חינם כקניין מלא. גם היהודים, שקנו את הקרקע בכסף רב (כי טיפשים הם), לא יוציאו את העמק מידיכם. כך היה וכך יהיה לעולמים'.

הבחורים המשיכו לחרוש שטח אחר שטח, ואף ניסו לזרוע חיטה. התמזל מזלם והשנה היתה גשומה. דל היה היבול, כי דלה הקרקע ובכל זאת שמחו הבחורים, שהרי יבול יהודי ראשון הוא בעמק בית-שאן. דאגו שיגיע אליהם קומביין מודרני, מן הראשונים בארץ, כדי שיוכלו לקצור מהר, בטרם יחלו המגלים הקטנים לקצור בחשכת הלילה.

כך המשיכו ארבעת הבחורים הללו להכשיר את העמק הזה להתיישבות יהודים במשך כשנתיים ימים - עד לפרוץ מאורעות הדמים. הם נמנו, כאמור, עם ארבעים בחורות ובחורים צעירים, שיסדו בסוף שנות העשרים תנועת-נוער חלוצית בארץ-ישראל, 'השומר הצעיר', והיו גם בוגריה הראשונים של תנועה זו. עשרות צעירים אלה גמרו אומר לייסד את 'הקיבוץ הארצישראלי א' של השומר הצעיר' ומצאו מקום זמני בין שכונת ברוכוב לנחלת-יצחק (ליד תל-אביב). כאן עבדו לפרנסתם וכאן טוו את חלום ההתיישבות שלהם. תוך כדי כך גדל מספר חברי הקיבוץ, בצרפם אליהם את גרעין ההכשרה 'מסד', מהתנועה בגליציה שבפולין.

לא בקטנות הלכו בני הארץ וחבריהם: יש מהם ששאפו ללכת לחורן שבעבר הירדן מזרחה, שם היו 100,000 דונאם קרקע של פיק"א, שמן הראוי לגאלם. ומי כבני נוער ישראלי דוברי ערבית ויודעי חקלאות כמותם - יוכלו להרים משימה כזאת? והרי האמינו בתום-לב בדו-קיום בשלום עם שכנינו 'בארץ-ישראל וסביבותיה'! אך אברהם הרצפלד הציע לדחות את הרעיון, כי טרם בשלו התנאים לכך. על כן, כפיצוי-מעט נמצא להם, לחברי תל-עמל (כך קראו לעצמם במשך הזמן), עמק בית-שאן הנטוש, המוזנח וההרוס מבחינה חקלאית. ההרס והעזובה שלטו כאן מאז מלחמות הביזאנטים והמוסלמים (במאה השביעית), שגרמו להרס האקוואדוקטים ותעלות המים ולנטישת האזור, זה האזור שעליו אמרו חז"ל בימי בית שני ש'אם גן-עדן בארץ-ישראל הוא - בקעת בית-שאן פתחו' (בבלי, עירובין, יט, ע"א). ובכל זאת, למרות המלחמות בין הצלבנים והמוסלמים (צלאח א-דין, 1212) עור נשאר בעמק בית-שאן החן הקדום, כדברי אשתורי הפרחי ב-1312: 'בית שאן יושבת על מים רבים, מי מנוחות, וארץ חמדה מבורכת ושבעת שמחות כגן ה', תוציא צמחה ולגן-עדן פתחה'. ולא היו אלה דברים בעלמא, כי הרי הוא עצמו התיישב בבית-שאן ועסק בה ברפואה. ורק עם כיבוש הסלג'וקים והתורכים העות'מאנים חלה התפנית, ומהמאה החמש-עשרה ואילך נעזב העמק ובדווים נודדים פלשו והשתלטו עליו. קיצ'נר (1872) וטריסטראם (1883) מתארים אותו כך: 'כאשר חנו הבדווים לפני פלישתם לעמק הע'ור, האוהלים התפשטו למרחקים של מילין. כעבור שבוע, לאחר הפלישה, לא נותר עלה ירוק במקום שבו היה אפשר מקודם לעמוד עד הברכיים בעשב ירוק'. 250 שנה של שלטון הערבים הפכו ארץ חמדה למדבר שממה. מעיינות הברכה הפכו לקללה, המלריה אכלה בכל פה והבדווים היו נגועים בה. עדים התלים העתיקים, שהיו לבתי-קברות צפופים. עם עונת דגירת היתושים, לאחר הגשם הראשון, נהגו הבדווים לקפל את אוהליהם, עלו להרים, הרחק מן הביצות וחזרו אל העמק רק בקיץ. רק עם בוא חברי תל-עמל לאזור (מ-1936 ואילך) - החלה פעולה אנטי-מלרית, והחברה האמיצה מינקה לוז היא שטיפלה בקני יתושי-האנופלס בביצות ואף ערכה ביקורים באוהלי הבדווים וחילקה להם גלולות-כינין, כדי לרפאם. והם השיבו לה תודה וכינו אותה בשם 'מאדאם דוקטור'.

בראשית שנת 1934 סיירו חברי תל-עמל בעמק בית-שאן ונדהמו מן העזובה. פנייתם למחלקת ההתיישבות של הסוכנות נענתה באהדה, אך באזהרה בצידה מפני תקוות מופרזות, שכן עוד לא גויסו הכספים לקניית הקרקעות, וגם הבדווים הקשו על המכירה, במכרם חלקות קטנות ומפוזרות. והיה אם לא באו לעבד חלקה שנקנתה, היא היתה נתפסת בידי בעליה הקודמים, ועמדה להם, כביכול, 'זכות אריסות', בתוקף חוק 'הגנת הקרקע' העות'מאני. כך עבדה התחבולה במשך שנים. זאת היתה התמודדות בין מנציחי השממה לבין בעלי החזון ההתיישבותי.

חברי תל-עמל לא נחו ולא שקטו. הם התגייסו לגיוס כספים לקניית הקרקעות, והצליחו להניע את אנשי הפדראציה הציונית בדרום-אפריקה לתרום לגאולת קרקע עמק בית-שאן. אלה התנו תנאי, שהיישוב הראשון בעמק בית-שאן ייקרא על שמו של דוד וולפסון (נשיאה השני של ההסתדרות הציונית). לכן נקרא לימים קיבוץ תל-עמל בשם ניר-דוד. חיים שטורמן ומשה גולדנברג (מוסה, מבית-אלפא) עשו אפוא לילות כימים, כנציגי הקק"ל, באוהלי הבדווים, ורכשו, כמאמר השיר, 'דונאם אחר דונאם', יוסף וייץ, איש הקרן-הקיימת ובעל החזון ההתיישבותי, אך לא פחות מזה איש המעשה, עודד ודחף. התלהבותם של חברי תל-עמל קסמה לו.

בראשית 1934 יצאה קבוצת הארבעה של חברי תל-עמל, ועמם שני טרקטורים קטנים, לחרוש את אדמת ג'פול ובאוואטי (בית-יוסף וירדנה היום). ברור היה שכל עוד לא תחרוש המחרשה העברית באדמות בית-שאן - לא תהיינה אדמות אלה לקניין ולנחלה לעם-ישראל.

לימים נשאלנו (כותב טורים אלה נמנה עם הארבעה): מניין היה לכם האומץ לחיות לבדכם בארץ שכוחת-אל זו, בין שבטי הבדווים הפראים, קילומטרים רבים מיישוב עברי כלשהו, במשך שנתיים? אולי היתה זו תמימות שבאמונה, שעשתה אותנו בני-בית בעמק הפראי הזה. עובדה היא, שהבדווים התרגלו לנוכחותנו, ולא פעם הלינו אותנו באוהליהם כאורחים או כבני המקום. הכרתנו את מנהגיהם עמדה לנו. מאידך, יש שהבדווים עוררו קטטות והורמו נבוטים על ראשינו, וזאת כדי לסחוט כספים נוספים מהקרן-הקיימת, ולא פעם היו חיינו תלויים מנגד. אך אנו, שהכרנו את אורחם ורבעם של שכנינו, יכולנו לשבת איתם למחרת על ספל קפה מר סביב המדורה. כך נחרשו השטחים בידי הטרקטוריסטים הנודדים, במקום שיושבים בו היום לבטח היישובים הפורחים של עמק בית-שאן. לימים יאמר לנו פרופ' חיים ויצמן, בביקור בתל-עמל הבנויה (1944): 'צדקה עשתה עמנו ההיסטוריה, שהשאירה את עמק בית-שאן בשממונו, עד שבאתם אתם לגאול אותו ולהפריחו'.

המחיר - ניתוק ונדודים

המשימה שנטל על עצמו הקיבוץ לא היתה פשוטה. החלטתו הנחרצת להתיישב בתל-שוך שבעמק בית-שאן הביאה אותו להחלטה לעקור - בטרם עת - מאזור תל-אביב ולעבור לבית-אלפא, שעל גבול עמק בית-שאן, כדי להיות קרוב למטרה. בית-אלפא שימשה לנו כ'קרש-קפיצה'. מכאן יצאו בוקר-בוקר כמה בחורים ובחורות לבצע ניסויים חקלאיים באדמת בית-שאן המיועדת להתיישבות הקיבוץ: זרעו חציר וחיטה, שתלו ירקות ומשתלה - באדמת הסיד המלוחה-השחונה - והשקום במי מעיין בתעלות אדמה פתוחות, כדרך הבדווים, כשהם מפלסים את הדרך לזרם באת שביד.

ובינתיים צריך גם להתפרנס. כשבעים מתוך מאה חברי הקיבוץ התפזרו בארץ לפלוגות עבודה: קבוצת בניין ברחבי העמק, קבוצת עושי רעפים לגגות, קודחי בארות, סוללי כביש עפולה-בית-שאן, חופרי הבורות לקו המתח הגבוה לעמודי-החשמל של נהריים, וכדומה. כל זה עלה במחיר של ניתוק משפחות ונדודים. נוצר הווי מיוחד של התכנסות כל 'הפלוגות' בערבי שבתות, כשרכבת העמק אוספת את כולם - בואכה בית-אלפא. וכל זאת בטרם ניתן האות מטעם המוסדות המיישבים לעלות על הקרקע.

והנה יש כבר יבול ראשון של חיטה על אדמתנו. כאמור, חסד עשו איתנו השמים באותה שנה, וכבר באביב 1935 היה לנו יבול לא רע של חיטה, בהשוואה ליבולי הערבים באזור. הירקות, לעומת זאת, סבלו מהתקפה של כינמת, וגם האדמה הסידית-הלבנה והחום הכבד, המגיע ל-40 מעלות ויותר - לא היטיבו עמם. ברור היה לנו, שלפנינו לא רק משימה קשה להשתלט על תנאי ביטחון, בעיות המלריה והאקלים קשה, אלא גם נוכרח להתמודד עם קשיים חקלאיים לרוב.

אך לא ניתנה לנו שהות רבה להתנסות. בעיצומה של עונת קציר החציר, באפריל 1936, עלה ריח אבק-שריפה באפנו. שליחי המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני, הופיעו במכוניותיהם הנוצצות, כדי להכין את הבדווים לקראת 'המאורעות'. הרגשנו באוויר את המתיחות. חורשי תל-עמל הותקפו באדמות הסחנה במטר אבנים ובמקלות בידי המוני בדווים. חייהם היו בסכנה, ורק בדרך נס ניצלו. ועוד לא עמדנו על חומרת האירועים.

לפתע, בלילה שבין 19 ל-20 באפריל 1936, בעוד אנו נמים את שנתנו באוהלינו שבבית-אלפא - עלתה אש משדותינו שבמזרח. ניתן האות, ולאחר יום הרצח ביפו - נראה שהיעד השני להתקפה היה המאחז היהודי בעמק בית-שאן, שדות תל-עמל. המטרה היתה ברורה: להפר את מאמצי ההתיישבות היהודית. החציר, שהיה קצור ומוכן כבר להסיעו למקום מבטחים - הועלה באש. הצריף הבודד, שאוחסנו בו כלי-העבודה - הוצת. הירקות שגידלנו בדי-עמל - הושחתו. הכל נשדד ונהרס ביד זדונית. חזינו באש ובהרס, שהשמידו את פרי עמלנו. והאנגלים, לא זו בלבד שלא נקפו אצבע להצלת הרכוש, אלא מנעו מאתנו להתקרב לאדמתנו. הבדווים, שהודרכו בידי שליחי המופתי, חגגו את הרס ניצני התרבות באזור.

חברי תל-עמל נערכים לשוב לאדמתם

באותו לילה נשבעו חברי תל-עמל לשוב לאדמתם, על אפם וחמתם של שואפי רעתנו, והפעם - ליישוב קבע. תחילה חשבנו שנוכל להתגבר בכוח ההעזה בלבד - נבוא בלילה, נחפור חפירות, נתחפר בהן ואם יהיה צורך - נגן על עצמנו. אך המאורעות התגברו, והיישוב העברי בארץ נכנס לתקופת מצור. יריות הומטרו על היישובים. הדרכים היו בחזקת סכנה. היישוב בן 400,000 הנפשות עמד בגבורה מול האלימות המשתוללת. תוך כדי כך הלך המצב המדיני והחמיר. הוועדה המלכותית, בראשותו של הלורד פיל, עמדה להגיעי והובע חשש שהיא עלולה לגזור על הוצאת עמק בית-שאן מתחומי ההתיישבות העברית. עם גזירה זו לא יכולנו להשלים. אך בעיקר נשקפה הסכנה שהערבים ישתלטו על הקרקעות. הייתכן שלאחר עמל וסבל כה רבים, שהשקענו במשך למעלה משנתיים כדי להפוך את עמק בית-שאן לבסיס להתיישבות רבתי - ירד כל זה לטמיון? ואולי יישמע הדבר מוזר, אך הפלחים שבנו - כאב לבם על שהנה כלה קין והסתו עובר ואנו הולכים ומחמיצים את עונת הזריעה, ושוב תעמוד האדמה מוברת ושוממה.

גבר, אפוא, הלחץ על המוסדות מצד חברי תל-עמל, אך הלם מאורעות-הדמים היה רב, ובעיות ההגנה הכבידו. הצעת המוסדות היתה להמתין עד יעבור זעם. אך אנו חשנו שהקרקע בוערת תחת רגלינו, והיא הולכת ונשמטת מאתנו. גייסנו לעזרתנו את הפעילים בשטח - את חיים שטורמן, את ועד גוש חרוד, את יוסף וייץ, איש הקרן-הקיימת ואת ארגון ה'הגנה'. חברי תל-עמל החליטו בשיחות הקיבוץ, שיש לעלות ויהי-מה, ובהקדם, פן נאחר את המועד. ייתכן שכאשר 'ועדת פיל' תסיים את דיוניה, או-אז תהיה למנהיגות הערבית לגיטימאציה למנוע מאתנו את שובנו לאדמתנו. האם הנחתה אותנו תחושת הל-חי ומורשתה - להיאחז באדמתנו ויהי מה? קשה להשיב על כך, אך תנאי הביטחון ההולכים ומחמירים, האש שניתכה על כל יישוב והיריות ממארב - כל אלה חישלו, כך דומה, אותנו. כמו כל היישוב, הועמדנו גם אנו בפני הצורך להתגבר, להתחזק. כאשר הם מכריזים על שביתת הכלכלה וסוגרים את נמל יפו - יש ליצור כלים עצמאיים, והמשק העברי מתגבר את הייצור החקלאי והתעשייה ומקים נמל בתל-אביב. כך גם אצלנו.

הפתרון - חומה בצורה ומגדל תצפית

חברי תל-עמל ישבו ותכננו עלייה על הקרקע, על-אף תנאי הביטחון הקשים, כאשר מעבר לגבול בית-אלפא (החורשה הידועה), ידענו, שמחכים לנו אנשי הכנופיות. תוך כדי ויכוחים אין-ספור על צורת העלייה, נשמעה הצעה ראשונה: לבוא בלילה ולהקים אוהלים מבוצרים. ההצעה הבאה היתה להקים בן-לילה צריף מבוצר בקיר נוסף ממולא חצץ. במהרה התברר, שקירות הצריף לא יוכלו לעמוד בפני לחץ החצץ... ואז עלה הרעיון להקים חומת עץ כפולה, ממולאה חצץ, שתקיף חצר שלמה, שיוקמו בה צריפי מגורים וחדר-אוכל ומטבח, ובמרכז יתנשא מגדל-תצפית. היתה זו הצעת חברנו שלמה גור (גרזובסקי) והצוות שפעל איתו בקיבוץ. התוכנית הובאה לידיעת ארגון ה'הגנה', ויוחנן רטנר, אדריכל במקצועו, אישר אותה (עם הערות מספר ביחס למיקום העמדות).

לימים, לאחר שנים, שאלני אחד המלומדים: 'מה רבותא בכך, שהרי חומות ומגדלים כבר היו בארץ מקדמת דנא?!' אכן, היו מגדלים וחומות עוד בימי חזקיהו המלך, ואפילו בימי העלייה השנייה, במסחה וסג'רה, שבנו חומות אבן סביבן. יש עוד להוסיף שחומות עץ וחצץ ומגדל-עץ אינם עושים רושם גדול, אך ההמצאה של יישוב מבוצר נייד המוקם ביום אחד - זוהי בלא ספק המצאה מקורית בתולדות עם-ישראל, והיא פרי המחשבה והביצוע של חברי תל-עמל.

לאחר תכנון מדויק של הוועדה המתכננת, שנתמנתה מתוך חברי הקיבוץ, ולאחר אישור מטה ה'הגנה', החלו ההכנות. ואולם, המוסדות המיישבים עדיין פיקפקו אם זה הזמן לביצוע עלייה נועזת שכזו, ודווקא באזור כה פרוע. אמת הדבר, הסכימו עמנו - התוכנית מעובדת היטב ואפשר לבצעה ולהקים את היישוב ביום אחד; אך הרי בזאת לא תמה המשימה, כי יש לדאוג בעיקר ליום המחרת. האפשר להשאיר נקודה מבודדת בשטח, להבטיח את בטחונה גם לאחר מכן, ולדאוג לכושר העמידה הבטחוני והכלכלי שלה, בתנאי מצור וניתוק אפשרי? הוויכוח היה קשה. היו שטענו שאסור להניח את כספי הלאום על קרן הצבי. יתרה מזו: אם יהיה כשלון, לא יהיה זה כשלונו של קיבוץ תל-עמל בלבד, כי אם כשלון לאומי. אך חברי הקיבוץ לא נסוגו. וכך התבטא חיים שטורמן: 'ייתכן ואנו הולכים לקראת תקופה, בה רק בדרך של חומות ומגדלים נוכל להקים יישובים' (20 בנובמבר 1936). תמיכה מוסרית וכספית קיבלנו מנציגי הקיבוץ הארצי במרכז החקלאי - צבי לוריא ומנחם בדר, ששיכנעו את אברהם הרצפלד לצרף את תמיכתו לתוכנית, וכך קיבל הקיבוץ הלוואה של 400 לירות לרכישת החומרים. עידוד רב היה בתמיכתם של יוסף וייץ, ועד הגוש וחברי בית-אלפא.

הקמת החומה והמגדל

עברו חודשיים של עבודה קדחתנית. הקרשים לבניית החומה והמגדל נוסרו במפרץ חיפה, ואילו בחצר בית-אלפא נשמעה הלמות פטישים ממושכת: נבנה המגדל בגובה 12 מטרים, הוכנו התבניות לקירות החומה הכפולה וקירות הצריפים. החצץ הובא בקרונות-משא, ברכבת העמק המפורסמת, עד לתחנת שאטה, ושם היה צורך להעמיסו על משאיות שהגיעו מחיפה, והן עשו דרכן בדרך העפר לבית-אלפא. הובא התיל לגדר; ה'גנראטור' לזרקור לא היה אלא מנוע שתי-פעימות של אופנוע, שחובר אליו דינאמו והוא פעל להפליא. החברים נערכו לפי סידור עבודה מדוקדק: כל בחור ובחורה ותפקידו המוגדר היטב לפעולה ביום העלייה הגורלי. ב-30 בנובמבר 1936, בעוד לילה, הועמסו החומרים והמגדל לקראת היציאה השכם בבוקר. לפתע החל לרדת גשם שוטף, וכל הכבודה נשארה תקועה בבוץ. נקל להבין את מצב-רוחם של החברים, הדרוכים ליציאה. נאלצנו לפרוק הכל. החצץ פורק מהמשאיות, והן חזרו לחיפה.

רק ב-10 בדצמבר, בחג החנוכה, לאחר שיבשה האדמה, נתבצעה העלייה. אותו בוקר חורף נאה זרחה השמש על פני העמק והיה חם בלב. עם דמדומי בוקר יצא המסע לדרך במדרון הר הגלבוע, בדרך משובשת, כאשר הכנופיות - מעבר להר. בעמק לא היה אפשר לנסוע בגלל הבוץ, וחברי הקיבוץ הקדימו את המסע כדי ליישר את הדרך. כשלושים נוטרים ממשקי עמק יזרעאל המזרחי ליוו את השיירה, שהיו בה כשבעים חברי תל-עמל. מיד עם בוא השיירה - התפזרו הכל, גברים ונשים, למלאכתם ופעלו בתיאום, בשתיקה ובמהירות. המגדל הגיע, נקשר לכבלים אל הטרקטור המושך, והגוף הגמלוני-הענק הזדקר אט-אט אל על. רגע והנשימה נעצרה: האם יחזיק מעמד באוויר ויעמוד על רגליו? באותה עת התרוממה החומה מסביב לחצר המרובעת, שכל-כולה אלף מטרים רבועים. והנה מתקרבות המשאיות, החברות תופסות את הסלים והחצץ מתדרדר פנימה. מיד לאחר מכן הוקמו קירות הצריפים, ובמרחק של 25 מטרים מן החומה נמתחה גדר-התיל. הנוטרים העירנים תפסו עמדות מסביב. הכל ידעו שיש למהר ולסיים את המלאכה בטרם חשכה. ואכן, בשעה חמש אחר-הצהריים עמד היישוב המבוצר על תלו. התל - תל-עמל.

רוב החברים והחברות נאלצו לחזור למשכנם הארעי בבית-אלפא, ורק 35 איש נשארו במקום. פשוט לא היה מקום ליותר, הנשק לא הספיק והיה אסור לסכן חיי אדם.

אותו לילה נשלח איתות-אור מראש המגדל, שקם יישוב עברי ראשון בעמק בית-שאן, יישוב מבוצר בחומה ומגדל, שהוקם תוך יום אחד. ניצוצות האור מראש המגדל עברו כזיקי חשמל בלבבות היישוב וחיממו אותם. היתה זו בשורה מאחדת, שזקפה את גב היישוב כולו, בלא הבדל השקפה: הנה נפרץ המצור על ההתיישבות העברית - דווקא בימי עברה וזעם ודווקא בעמק בית-שאן הפרוע, ונפתח פתח תקווה להתיישבות נוספת.

למחרת התפרסמה ידיעה בעיתון הערבי 'פלסטין', תחת הכותרת: 'אנו הורסים והם בונים'. מימיהם לא קלעו הערבים כל-כך למטרה. אך גם המוסדות היהודיים עדיין לא השתתפו אתנו שיתוף פעיל. אכן, זה היה מבצע נחשוני של חברי תל-עמל, וגם הסיכון היה שלהם בלבד. הכל נערך בצנעה, ועדיין לא הידהדה שירתו המלהיבה של אברהם הרצפלד בין מאות החוגגים, שנהגו ללוות את העליות הבאות ברחבי הארץ. רק ב-16 בדצמבר 1936 (שישה ימים לאחר המבצע) ביקרו יוסף וייץ ואברהם הרצפלד בתל-עמל. וכך כתב וייץ ביומנו:

באחת הגענו ליישוב תל-עמל. הוא עלה לפני שבוע. בלי החלטה של הסוכנות. משהתקרבנו למחנה היה הלב פועם. הנה הוא. ליד נחל האסי... מתנשא מגדל עץ גבוה, 10.5 מטר, ומעליו מבריק ומזהיר הפרוז'קטור [זרקור]... מסביב למגדל חומת מגן... כל זה הוקם ביום אחד, ועכשיו משלימים את הבניינים... הבחורים והבחורות, שלושים איש במספר, שמחים, אם כי מסביב נעוצות בהם עיניים רעות, שואפות דם... אבל הם שמחים, הם מרגישים כי יש טעם לחייהם ואין הם עוברים לבטלה. הם יוצרים ועומדים בחזית, חזית ממש... אחרי סיורינו את החומה והמגדל, נכנסנו לחדר-האוכל וכיבדונו בתה ובלחם בחמאה. הרצפלד נשא 'כוס ברכה' והבטיח להם עזרה. בירכתים גם אני ואמרתי שאני מקנא בהם על זכותם, שזכו למעשה רב כזה, ועם זאת אל יהיו יהירים ביותר, כי לא ראשונים הם לכיבוש ולהעפלה, והזכרתי את המעפילים למטולה לפני עשרות בשנים - אל בין הדרוזים הפראים.

אך לא היינו פורצי-גדר. ההוראה להתיישבות בעמק בית-שאן היתה כלולה בהחלטות הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן, באוגוסט 1935. משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית, לחץ ותבע לזרז את ההתיישבות באזור זה. המגמה היתה, אפוא, ברורה ורק העיתוי התמהמה, לא במעט בגלל עיסוקם של המוסדות בדיונים סביב 'ועדת פיל', כפי שציין יוסף וייץ ביומנו: 'הם מבקשים מאיתנו רשות לעלייה - ושם, בחדרי הסוכנות היהודית בירושלים, עוסקים בוועדה המלכותית ובפוליטיקה גבוהה ודוחים את ההחלטה לעלייה לבית-שאן מיום ליום...'. סיבה אחרת, ואולי אף חשובה יותר, לדחייה היתה שעדיין לא נמצאה השיטה הטאקטית לעלייה על הקרקע בימי הרעה. יוזמת חברי תל-עמל זירזה את התהליך, בהציעה תוכנית להקמת יישוב מבוצר ביום אחד. אנו היינו משוכנעים שאסור עוד לחכות, כי הזמן דוחק. אכן, המבצע הוכיח את יעילותו, ובזכות הצלחתו הפכו החומה והמגדל לשיטה, שפתחה פתח לתנופת התיישבות בקנה-מידה גדול. כך נפתחה תקופת החומות והמגדלים.

'לצאת מן הגדר'

לאחר יום ההקמה הגדול - באו הימים האפורים והקשים של הבניין, תוך הגנה על הרכוש והנפש. תל-עמל סבלה קשות מהתקפות בלתי-פוסקות מן המארב, קרבות ומרדפים, הנחת מוקשים בידי אנשי הכנופיות בדרכים ובשדות, שריפת יבולים והתנכלויות. אמנם שכנינו העוינים לא העזו לתקוף את החומה והמגדל של תל-עמל, אך מיום היציאה אל השטח (למחרת העלייה על הקרקע) ניתכו היריות ממארב, שכן לא עמד להם האומץ להתמודד איתנו בקרב, ופגיעתם היתה בשיטה של 'פגע וברח'. שני חברים נפלו מיריות ממארב (חיים ברוק ויהודה שפנוב ז"ל) ושלושה חברים-נוטרים הותקפו ונהרגו בעלותם אל תל-שוך, התל שהיה מוקף ביצה גדולה, מקום שהיה מועד לפורענות. מאז נטלנו יזמה, כבימי העלייה בחומה ומגדל, ובנינו מגדל תצפית בראש התל, בגובה 15 מטרים, אך הפעם מבטון - לשמירה והבטחת האזור מפני הכנופיות. 'מצפה השלושה' שימש להגנת המרחב מאותו יום ואילך.

כן סבלו גם שאר יישובי עמק בית-שאן, ומן הראוי להזכיר את האבידה הגדולה בנפול חיים שטורמן, אהרן אטקין ודוד מוסינזון, שנהרגו במיקוש בדרכם לטירת-צבי. חוויה קשה עברו חברי טירת-צבי, בהתקפה של כנופיה שניסתה לפרוץ את החומה בלילה.

יש לציין, שמן הרגע הראשון היינו לאנשים עמלים ולוחמים כאחד. הדריכות הבטחונית ליוותה אותנו יומם ולילה בשנות הבניין הראשונות והמאומצות, עת הקמנו ענפי משק, תוך לחימה ומרדפים. אם יצחק שדה טבע את הסיסמה 'לצאת מן הגדר', הרי שיישובי 'חומה ומגדל', בעצם יציאתם לשטח - פעלו למעשה מחוץ לחומות ולגדרות, הן בהקמת המשק והן במערכה הבטחונית.

אך מעבר לערכם המדיני והבטחוני - רב היה ערכם של יישובי 'חומה ומגדל' - בהתיישבות. זאת משום שלאחר המאמץ החד-פעמי של העלייה על הקרקע - באו הימים הקשים והאפורים של מאמצי ההיאחזות המשקית. כל אלה שניסו כוחם בחקלאות במקום נטשו אותו ולא חזרו. עמק בית-שאן היה בבחינת ארץ לא-נודעת מבחינה חקלאית: אדמה דלה ומלחה, מים מלוחים, אקלים קשה, שחון ודל-גשמים. תל-עמל הפכה בשנים הראשונות לתחנת ניסויים חקלאית בפיתוח ענף המטעים, בגידולי השלחין ובהקמת ענף המדגה - זהו הענף החלוצי, שהורתו ולידתו בתל-עמל וממנו יצאו הדגיגים לרחבי הארץ, לבריכות הגידול.

לאחר יובל שנים, אפשר לשאול: מהו סוד ההצלחה של תל-עמל-ניר-דוד ושל יישובים אחרים שהוקמו אז? אין ספק שסודם היה טמון ברוח החלוצית שפיעמה בלב אותו קומץ אנשים, שראו את כוחם בערכי תנועת העבודה, ובראשם הקיבוצים, ששאפו וחלמו להגשים וליצור בסיס לחיי חברה שיתופית ושוויונית. בשבילנו, כיבוש הקרקע פירושו היה - כיבוש השממה, לנו ולעם-ישראל.