| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
'האישיות היא מקור מתן תורה שאיננו פוסק' לו היו שואלים את מרבית אנשי העלייה השנייה העובדת על שני 'נותני התורה' העיקריים שלהם, אין כל ספק כי התשובה היתה בדרך כלל כוללת את אהרון דוד גורדון ואת יוסף חיים ברנר. לא היו בעלייה השנייה שני מנהיגים השונים כל-כך ביניהם כגורדון וברנר. הבדל מכריע ראשון היה קשור לגילם: א"ד גורדון, יליד 1856, עלה מרוסיה כשהיה בן ארבעים ושמונהן (!), ואילו ברנר, הצעיר ממנו בעשרים וחמש שנה, שהיה לערך בגיל בתו של גורדון, סיים את חייו הסוערים כאשר היה בן ארבעים בלבד. הראשון היה מוכר באותם ימים בכינויו 'הזקן': השני היה בן-גילם של מרבית אנשי העלייה השנייה העובדת, שרובם עלו ארצה בשנות ה-20 לחייהם, ונהג לחתום על דבריו בין היתר בפסבדונים 'י' חבר'. לכאורה, מבוגרים תמיד פסימים ו'ריאליסטים' יותר - והצעירים, ששנותיהם לפניהם, אופטימים וטווים חלומות בלתי-ריאלים. אך לא כך היו פני הדברים בין השניים: לא היו בעלייה השנייה רבים הצעירים ברוחם ומאמינים בעתיד מבטיח יותר מגורדון, ומעטים בלבד היו כה קודרים, פסימים ונושאים את כל מצוקות העם על כתפיהם, כברנר. המשורר נתן אלתרמן, במחזהו 'כנרת כנרת', כינה את ציבור החלוצים בעלייה השנייה העובדת 'בית-יתומים אחד גדול'. במובנים אחדים צדק - היה זה ציבור של צעירים, שניתק עצמו במרדנות חריפה מבית הוריו, וחש עצמו כאן 'יתום': תלוש מאוד ואפוף קשיי קיום. ציבור כזה, מטבעם של דברים, נמשך למנהיגות שתהיה מעין דמות-אב וניתן יהיה 'להיאחז' בה. השניים שסימלו עבור רבים מצעירי העלייה השנייה את ה'צדיקים' החסידיים, שהיו להם תחליפי אב, דוגמה ומופת, היו גורדון וברנר: שניהם אנשי רוח ואנשי הגשמה ומוסר; שניהם אנשי מופת אישי בדרך חייהם; שניהם, דרך חייהם שיקפה עיקשות נמרצת, לחימה בכל צביעות, בכל זיוף, בכל שקר; שניהם חתרו חתירה נוקבת לאמת אנושית, יהודית וארץ-ישראלית מחודשת. וכל אחד מהם - דרכו הפוכה ושונה מדרך רעהו.
ה'זקן', א"ד גורדון, נולד ברוסיה בחג השבועות של שנת תרט"ז (1856).1 הוא גדל בכפר בפודוליה כבן יחיד להורים שארבעת ילדיהם הראשונים נפטרו בילדותם בזה אחר זה. כבר בצעירותו היה אוטודידאקט גדול ולמד בעצמו עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית, מדעי הטבע ומדעי הרוח והחברה. הוא שוחרר מן הצבא הרוסי בשל בריאותו הלקויה (ללא כל שוחד או משוא פנים, כפי שיהודים רבים נהגו באותם ימים) והפך, באמצע שנות העשרים לחייו, לגזבר באחוזה כפרית בארץ הולדתו. משך עשרים ושלוש שנים שירת בתפקיד פקידותי זה וטעם היטב את טעם היותו יהודי בגלות: בעקבות חוק רוסי שגירש יהודים מן הכפרים, חויב להגיע יום-יום ברגל למקום עבודתו בכפר, מרחק של קילומטרים רבים מן העיירה הסמוכה. על חייו עד שעלה ארצה ידוע לנו אך מעט. הוא המעיט לספר על כך - ואפשר שהדחיק פרק זה במודע - והמחקר ההיסטורי כמעט שלא העלה דבר. ידוע בעיקר שהיה בעל משפחה, שהתייסר מאוד בחיי משפחתו וכי משבעת ילדיו נותרו בחיים עם עלייתו לארץ שניים בלבד: יעל ויחיאל. אהרון דוד גורדון עלה ארצה בי"א אדר תרס"ד (1904). בתו, יעל, עלתה בעקבותיו ארבע שנים אחריו ואשתו באה לארץ רק בתרס"ט.2 בעת שגורדון טיפל במסמכים הדרושים להבאת אשתו ארצה, הותקף על-ידי שודדים ערבים - נדקר ונורה על-ידיהם ונפצע פצעים אנושים. הוא הצליח להחלים מפצעיו וסייע לקליטת אשתו בארץ (אך האשה לא עמדה בתנאי הארץ, חלתה ונפטרה אחרי ארבעה חודשים להיותם בעין-גנים). גורדון קנה את לב בני הדור הצעיר בנועם הליכותיו, בפשטותו, בנכונותו להקשיב ולשוחח עם רבים. הוא היה להם מופת בכוח עבודתו המיוחד, בעוצמת אמונתו, בקנאותו המוסרית. עם זאת, מעטים בלבד הכירו את הפילוסופיה הכוללת שגיבש. מעניין לציין כי את בטחונו העצמי בראשית כתיבתו רכש גורדון בעזרת ברנר. את המאמר הראשון שבו ניסח את עקרונותיו שלח גורדון 'הזקן', כנראה ב-1905, דווקא לברנר הסופר הצעיר, שהיה באותה העת בלונדון. הוא המשיך והוסיף לכתוב רק אחרי שקיבל את מחמאותיו של האחרון. מספר על כך בזכרונותיו יעקב האפט:3
ברנר חיזק, אפוא, את הערכתו העצמית של גורדון והוא, רק בגיל חמישים לערך, החל יותר ויותר להעלות על הכתב את עקרונותיו ואת פילוסופיית החיים אשר הגה. בקרב רוב בני הדור הנוכחי מתמצית תורת גורדון בצירוף 'דת העבודה' - מושג שלא הוא טבע ומעולם לא השתמש בו. אולם יש, כמובן, יסוד מוצק לצירוף המקובל שבין גורדון ובין העבודה: העבודה היתה במרכז חייו והוא עסק בה כעובד בקודש. את כל גישתו לציונות, ליהדות ולחיים בכלל ניתן לתמצת במשפטו המפורסם 'לקינו בעבודה - ובעבודה נירפא'. לפי גורדון, לא רק זכותנו על ארץ-ישראל קשורה בכך שנעבוד אותה ונעבד את קרקעותיה, אלא גם כל הוויית חיינו - כיחידים וכקיבוץ לאומי - תלויה בהתקשרותנו הישירה לטבע באמצעות העבודה, ובעיקר בעבודה החקלאית שלנו. על השפעתו האישית הגדולה של גורדון וסיבותיה מעידים כמה מתלמידיו.
והוסיף נתן חפשי, איש נהלל, שהיה צמחוני ופציפיסט כגורדון:
על השפעת האיש וכתביו הוסיף, לאחר מותו של גורדון, הסופר אליעזר שטיינמן:
כאמור, גורדון קיים באדיקות רבה את אמירותיו - ובראש וראשונה את אלה שנגעו לעבודה. סיפר עליו, למשל, האיכר משה סמילנסקי:
מספרים8 על מפגש במושבה מגדל בינו ובין הפרופסור המפורסם להיסטוריה ולספרות עברית יוסף קלוזנר. גורדון אמר לקלוזנר בנימה של התנשאות וביקורת: 'גם אני מטייל בארץ. אתה בדיליז'אנס - ואני במעדר'.. והוא קרא לו להניח את הטפותיו ולבוא לעבוד במגדל עבודה של ממש. קלוזנר, כמובן נפגע מכך מאוד ולא שכח זאת כל ימיו.
ומכאן לעקרונות הפילוסופיה שגיבש א"ד גורדון: לפי גורדון, מותר האדם מכל יתר בעלי-החיים בעיקר בשני יסודות: בעבודה ובאחריות.9 'יתר בעלי-החיים', קבע גורדון, 'יודעים רק להתפרנס מן המוכן או מן הטרף: ליצור דבר חדש, או יותר נכון ליצור בכלל יודע רק האדם, ורק האדם יודע את טעם היצירה, את שמחת היצירה ואת אורה העליון של היצירה'... והוא ממשיך: 'רק האדם יודע את טעמה ואת אורה של האחריות העליונה, את הגבורה ואת החיים שבאחריות העליונה. העבודה בתור ערך חיוני אנושי והאחריות כרוכים זה בזה'. גורדון חזר וקרא לתלמידיו לעמול על שני סוגים של התחדשות: על התחדשות פנימית של כל יחיד ועל התחדשות ציבורית של הסביבה, שכל פרט נתון בתוכה. שתי ההתחרשויות, לפיו, 'מתחילות מהעבודה וגומרות בפנים הנפש'. אלא ש'התחדשות הפרטים מתחילה בעצם העבודה וגומרת בחינוך העצמי, וההתחדשות הציבורית מתחילה בסדרי העבודה וגומרת בקשר הנפשי עם העובדים'. למרות שהניף את דגל העבודה, א"ד גורדון לא היה סוציאליסט כפי שהיו רבים מחבריו ומתלמידיו. יתר על כן: הוא לחם בסוציאליזם והיה יוצא לעבודה כל אחד במאי בהפגנתיות מרובה. על יחסו של גורדון לאחד במאי - ולסוציאליזם הבינלאומי - מעיר דב מטוס, איש כפר-יחזקאל, המספר את האירוע הבא אשר התרחש בתל-עדשים:
יש הטוענים כי בעקבות תקרית זו, של האחד במאי, החליט גורדון לנטוש את תל-עדשים.11 לאפיזודה המתוארת היו, כמובן, שורשים עמוקים ביותר. בין טענותיו של גורדון כנגד חבריו הסוציאליסטים: הסוציאליזם הוא ההפך הגמור של הלאומיות. אין הסוציאליזם אלא צירוף של 'התנ"ך והברית החדשה בכריכה אחת'. הסוציאליזם טועה ומדגיש את תיקון הסדר החברתי בעוד שהלאומיות, כפי שגורדון ראה אותה, צודקת ומעמידה במרכז את תיקונה וחידושה של רוח האדם. העיקר בסוציאליזם - ההכרה המעמדית - הוא עיקר מעוות. ואילו רק עיקרי הלאומיות - יצירה ואחריות של האישיות הפרטית והקיבוצית - הם הפתח לגאולה. הסוציאליסטים היו עבור גורדון דוגמה של התבטלות וכריעת ברך בפני התרבות האירופית - שהיא תרבות זרה הראויה, לכל היותר, לבני עמים אחרים. הוא האשימם ב'היפנוז של התבלטות' - אחד מכינויי הגנאי היחידים והקשים ביותר שהיו באמתחתו. בהקשר אחרון זה סיפר לי לפני שנים אחדות יהודה יערי, הסופר איש העלייה השלישית, כי הלך בירושלים בראשית שנות העשרים עם 'כאפייה' ערבית. לפתע נתקל בדרכו בגורדון. האחרון, שהכירו היטב והיה עימו בידידות מרובה, התרתח עליו וצעק: 'זה היפנוז! זו פוזה. זה מחייב תיקון', פנה לו עורף והסתלק במהירות מעליו.
גורדון נלחם בכל חיקוי וחיפש את העצמיות. כך גם הגיע לגישתו המטפחת את הלאומיות. הוא האמין כי לאומיות איננה מוכרחה להתגלגל ללאומנות. לדעתו, ההפך הוא הנכון: לאומיות של אמת מולידה יצירה אנושית מוסרית. המלחמות בעולם, שגורדון שוחר השלום כל-כך התקומם נגדן, מקורן היה לדעתו אחד: דיכוי הלאומיות ודיכוים של לאומים חיים. רק חופש, עצמאות וייחודיות תרבותית-רוחנית לכל לאום - יולידו שלום. הצירוף של לאומיות ומוסריות התבטא אצל גורדון ביחסו לעם הערבי היושב בארץ. בטחונו על זכותנו לשבת בארץ - היה מוצק. הוא טען:
או במקום אחר:
כלומר: זכותנו על ארץ-ישראל ברורה ובהירה. אבל, זכות היסטורית זו חייבים לרכוש בעבודה וביצירה תמידיים. לגבי הצורך שנהיה רגישים מוסרית הוא חזר וקבע:
או במאמר נוסף:
כאמור, גורדון טען כלפי העם היהודי כולו וכלפי חבריו בתנועה הציונית נגד כל התבטלות עצמית:
גורדון תבע מכל יחיד להיות הוא עצמו. ואנו כעם - עלינו להיות אנו-עצמנו. עלינו להיות עם עובד, החי אך ורק מיציר כפיו, החי את תרבותו הלאומית וממשיך כל העת את תהליך יצירתה. ורק כאשר נהיה 'אנו עצמנו' - נזכה גם להכרה עולמית. כאשר נהיה יהודים בשלמות נהיה גם בני-אדם שלמים יותר.
א"ד גורדון נפטר ממחלה ממארת בשנת תרפ"ב (1922), בהיותו בן 66. בחלק חייו שחי בארץ - קבע במידה רבה את מחשבת העלייה השנייה, ואפשר שגם את מחשבת רבים בדורות שלאחריה. הוא, ללא כל ספק, היה מן המשפיעים על יתר אופטימיות כלפי הציונות וכלפי בניין היישוב בארץ-ישראל.
הדרישה לשמוח בארץ - על ערש המוות - מעידה על גדלותו של א"ד גורדון ועל תמצית אישיותו והשקפותיו. גם בדקות חייו האחרונות הוא אופטימי, מעודד, מחנך ודואג לעתיד חבריו-תלמידיו. גם על סף מותו הוא מאמין גדול בארץ-ישראל ובציונות החלוצית והמגשימה. ב'רשימות אחרונות', בעת מחלתו הקשה, כתב כמה הערות-בקשות הקשורות להתנהגויות שלאחר מותו. בין השאר כתב:
מעיוננו בתורת גורדון עולה כי עדיין יש בה ערך חיוני רב. דבריו היו ונשארו משמעותיים לגבי חיינו המתחדשים. ולכן: על אשר כתב עדיין צריך וצריך לדבר.
'נותן התורה' השני בעלייה השנייה, יוסף חיים ברנר, נולד באוקראינה בשנת 1881 - שנה שבה גורדון היה, כאמור, כבר בן עשרים וחמש. אולם רק ב-1909, בהיותו קרוב לגיל שלושים, עלה ארצה והצטרף לחבריו אנשי העלייה השנייה העובדת, שחלקם הגדול ציפו לבואו כבר משנת 1904 (מעת בריחתו מן הצבא הרוסי שנלחם אז ביפאן). עלייתו של ברנר לארץ היא לכאורה סיום פרק של התלבטויות לגבי קשריו עם ארץ-ישראל בפרט ועם הציונות בכלל - אך למעשה לא כן היו הדברים. עוד יותר מרבים מבני דורו היה ברנר האיש המתלבט הנצחי, המיואש התמידי, איש התהפוכות ומצבי-הרוח, או כפי שהגדירו אחרי מותו הסופר, הפילוסוף והעיתונאי הלל צייטלין - ה'רצוץ'. והרחיב צייטלין: 'הוא היה... רצוץ על-ידי הספקנות הטבעית, החיטוט והניקור הבלתי פוסק, הייסורים הפנימיים וביטול ה"אני" לגבי כל הקדוש ונשגב בעיניו'18 - וכל אלו חלו כמובן, גם באשר לארץ-ישראל, ואפילו אחרי שהחליט להתיישב בה. בתחילה התלבט ברנר אם בכלל לעלות ארצה: למשורר יעקב פיכמן כתב מלונדון ב-4.9.1906, כאילו כל עלייתו תלויה רק בעבודה שימצא בארץ: 'בדבר ארץ-ישראל כמדומני שדברי ברורים: אילו הייתי יודע, שיעלה בידי לעשות שם איזה דבר הגון, הייתי נוסע לשם'. כחודשיים אחרי כן, באמצע נובמבר 1906, הודיע בהודעה פומבית לנאמני העיתון 'המעורר' שערך בלונדון ו'לאחי ורעי ולכל הבאים עמי בחליפת מכתבים' - שהוא דוחה את מועד עלייתו: 'הנני מודיע כי ההחלטה שלי לנסוע לארץ-ישראל נדחתה, לפחות, למשך של שנה שלמה'. אולם, לא חלפו אלא ארבעה חודשים, וב-19.3.1907 כתב במכתב אישי לעיתונאי והסופר ר' בנימין דברים של ייאוש באשר לארץ: 'אני ירא את הארץ. ירא אני את חורבננו הנצחי. ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי-אדמה. מצב-רוחי הולך ורע מיום ליום'. ולאותו אדם, לר' כנימין, כתב כחלוף ארבעה חודשים נוספים, ב-20.7.1907, שהוא אינו מתכונן לעלות. 'לפלשתינה לא אסע עוד; שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את הארץ המתה, את "ארץ-ישראל" כביכול, פע !'. כאמור, פחות משנתיים אחרי-כן, ב-1909, למרות כל חששותיו והצהרותיו - עלה ברנר ארצה.
על טראומת המיפגש המדהימה של ברנר עם הארץ, סיפר איש נחלת-יהודה, יעקב כהן, שעלה עימו ארצה באותה אונייה:
יעקב כהן, שסייע לברנר להישאר אנונימי בשעת בכיו, המשיך לנהוג כך בימיו הראשונים של ברנר בארץ - אך סיוע זה עמד לו כשבוע ימים בלבד. כבר אחרי שבוע נתבטלה אלמוניותו של ברנר והכל ידעו שהסופר המפורסם עלה ארצה. שבעה ימים היה גם משך הימים שברנר היה פועל של ממש... על חוויית היות ברנר פועל חקלאי שבוע אחד הרחיב וסיפר יעקב כהן:
ברנר נכשל אפוא בנסיונו להיות אחד הפועלים החקלאים בארץ-ישראל - ואף-על-פי-כן היה למבטאו של ציבור הפועלים ולאחד מנושאי דברו הבולטים. הוא רכש במהירות את מעמדו כראש וראשון מבין אנשי מצפונה של תנועת העבודה וכאחד מבכירי מצפניה. עדות על מעמדו זה של ברנר הביא הסופר ליאו קניג: 'כל מי שנזדמן לו להיפגש עם ברנר חש מעין בושה בפניו על עצמו; כמצפון שנתלש בדמות אדם תעה ברנר בארץ וכן בגולה, הכביד על מי שהכביד ומשך בכוחו את מי שמשך'.20 ברנר היה אפוא מעין מראה ניידת בפניה של ארץ-ישראל העובדת: מראה מייסרת. מראה החובטת בשבט תמידי. מראה שאיננה נותנת מנוח ואיננה מרפה. מראה שבכל עת חוזרים ומסתכלים בה! לכאורה, מדמות זו - ממראה פסימית, תוקפנית, המקיפה עצמה ב'הוויה של קוצים' - צריך להתרחק. הסופר ש"י עגנון מעיד כי המציאות היתה הפוכה: 'תמה אני אם היה סופר עברי חוץ מביאליק שמשך אחריו עדה כברנר'. ונחזור לדברי הסופר ליאו קניג - המחזק את דברי עגנון וסבור כי ברנר היה המנהיג הלא-פורמאלי של חבורות הצעירים באותו הדור:
כיצד הגיע ברנר לכוח השפעתו הרב? קודם כל בכוח הדברים שכתב. מספרים כי רבים מצעירי העלייה השנייה התהלכו בארץ עם פתקים ועליהם אמרות, משפטים ואפילו סיפורים שלמים ומאמרים שפירסם. כל הופעה של כל סיפור או ספר משל ברנר היתה 'חג' לארץ-ישראל העובדת - ועילה לשיחות, לדיונים, לוויכוחים ולהתכנסויות. את סיפוריו בנה ברנר על ה'ריאליה': הוא היה, כביכול, הסופר-המצלם את אותם ימים. בעיתון 'האחדות' מתרע"ב (1912) כתב על כך: 'בשבילי, סופר וקורא יהודי פשוט, אין אמנות מחוץ למציאות המוחשית ומחוץ לתוכן הקונקרטי'. ואת המציאות המוחשית, הקונקרטית, תיאר ברנר ללא כחל וסרק ומתוך ביקורת נוקבת. אין צל של ספק שגם הוא ידע היטב שהוא מגזים מאוד בתיאורה הגס. דרך משל, עוד בהיותו בלונדון, במסגרת מדור בעיתונו 'המעורר' פירסם קטעים תחת הכותרת 'מתוך פנקס', בחתימת 'בר יוחאי'. בין השאר כתב שם את הדברים החריפים הבאים על העם היהודי:
משוכנעני כי גם בדבריו אלו, ובדברים רבים אחרים שכתב, האיר ברנר תחלואים אמיתיים של העם היהודי. הוא עשה זאת ללא כל רחמים, אך לעתים בקול זעקה כה אדירה ומוגזמת, שדרך הבניין והתיקון נמנעה. יש להניח כי בעקבותיו רבו בארץ גם המתייאשים, ואולי אף רבו הכופרים בעיקרים רבים. ללא כל ספק היו באותם ימים צעירים אשר לקחו ברצינות גמורה את כל אמירותיו - ולא היה בהם הכוח להפריד ולמיין טפל מעיקר. מוקי צור, בספרו 'ללא כתונת פסים',22 מביא סיפור, בוודאי אחד מני רבים, על ברנר 'המייאש'. הוא מספר על חלוץ מן העלייה השלישית שבא ארצה ופגש בשני מורי הדור: ברנר וגורדון. ברנר רצה מיד לכבות את התקוות של החלוץ ולקח אותו לחדר באחת הקבוצות. הוא סיפר לו כי בחדר הזה גרים ארבעה בחורים, אך מזה כמה חודשים לא היתה בחדר בחורה. אחר-כך לקח ברנר את החלוץ הצעיר לבית-הקברות שבכנרת, הצביע על המצבות, באמרו: 'אחד-עשר קברים לפניך, רק אחד מהם מת מוות טבעי. כל השאר נרצחו או התאבדו'. זו היתה האמת מארץ-ישראל, שאותה ביקש 'להטיל' על העולה החדש. החלוץ המזועזע פנה לגורדון. הלה התאמץ מאוד לנחם אותו. הוא דיבר באהבה על ברנר בסבלו, אך הוסיף: 'כך הוא עושה לכולם'...
ביקורתו הנוקבת של ברנר יסודה בכך שהיה, לפי אליעזר שבייד, 'אתיאיסט אדוק'. ושבייד מפרט:
למרות שיחסו למסורת ולתרבות היהודית היה מורכב ביותר, הוא לא היסס להתבטא כלפי הדת היהודית בקיצוניות מרובה ומשך אליו לעתים תכופות תגובות נזעמות24 של חוגים רבים, לא רק של חרדים. בין ביטוייו שעוררו התקוממות:
ועוד כהנה וכהנה. דוד כנעני מספר,25 כי כאשר ראה ברנר את ש"י עגנון לומד דף גמרא אמר כלפיו בלגלוג מופגן: 'ממה שוטה זקן זה מוצא קורת-רוח'... ועגנון היה אז בן עשרים ושתיים שנה... כשם שיחסו של ברנר ליהדות היה דיאלקטי ומורכב, כן היה יחסו לסוציאליזם. בספרו 'שכול וכישלון', עמ' 108, אומר יחזקאל חפץ, שכל המבקרים מזהים אותו עם ברנר עצמו, את הדברים הבאים:
אבל, עם זאת ידוע, כי ברנר התקרב אל מפלגת 'אחדות העבודה' הסוציאליסטית - ואף על פי שלא היה חבר מפלגה (לא במקרה) ראו חברי מפלגה זו בו את מורם הגדול. ומעיד אז"ר (הוא הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') כי ברנר, בשיחה עימו כנגד התנגדותו של גורדון לסוציאליזם, אמר לו:
וברנר, כך נראה, העיד כאן גם על יחסו שלו לעיקרי התורה הסוציאליסטית: הם טבועים בתמצית של כל דבריו.
מטוטלת הדעות והעמדות התנדנדה גם באשר ליחסו של ברנר לערביי הארץ. ייאוש מוחלט, ביקורת מוגזמת וחרדה גדולה איפיינו כמה מתגובותיו באשר להתיישבות היהודית לצד העם הערבי בארץ.27 במכתב לר' בנימין (שהיה אחר-כך איש 'ברית שלום') כתב ברנר:
וברנר לא ידע את שניבא ועד כמה חייו הצעירים ייקפדו בידי אותם ערבים 'אויבים בנפש'. בכ"ד ניסן תרפ"א, בעקבות מאורעות שפרצו בשעת תהלוכת אחד במאי של שנת 1921, נרצח בשכונת אבו-כביר שביפו. בן ארבעים שנה בלבד היה יוסף חיים ברנר במותו.
אפשר כי רק בדור מיוחד כל-כך כמו דור העלייה השנייה, היו יכולים להיות שני מנהיגים שונים וקוטביים כל-כך לאותו ציבור. אולי רק לעלייה השנייה העובדת, שהיתה במידה רבה עלייה של 'טיפוסים' ייחודיים, אינדיבידואליסטיים מאוד ובעלי כוחות נפש מיוחדים - היתה יכולה להיות משיכה מגנטית לשני כוחות שונים ומנוגדים כל-כך כגורדון וברנר (שאמנם כמו קטבים מגנטיים השלימו זה את זה במידה רבה).28 כפי שראינו, א"ד גורדון ייצג יותר את ההרמוניות השלמה. תורתו היתה 'עגולה' וחייו בארץ-ישראל היו כל-כולם מופת של הגשמה, הקורא לחיקוי של האידיאל. לעומתו, י"ח ברנר ייצג את הניפוץ לרסיסים, את הזיזים החדים - את קריאות התגר לכל עבר. אוי לאדם שניסה לחקותו - אך אוי גם לאותו אחד שלא הקשיב לו... במבט מן הזווית של ימינו, נדמה כי א"ד גורדון חש יותר בכל כובד המשא של מנהיגותו ובאחריותו ההיסטורית. הוא ללא כל ספק ידע עד כמה צעירי הדור מתבוננים בו - וכל חייו ואפילו רגעיו האחרונים היו מתוך גישה של בנאי, שתרומתו משמעותית לבניין העם והארץ מחדש. לגבי י"ח ברנר נדמה כי לעתים לא היה די מודע לאחריותו: זעקותיו היו ללא כל חשבון חיצוני, ופעמים נראה כאילו היה במעמד של 'תמות נפשי עם'... גורדון נשא על כתפיו לא רק את עול ההווה והעתיד היהודיים. חייו היוו מסכת של שורשיות והכרה של היותו חוליה נוספת בשרשרת של עבר יהודי מפואר. על עצמו העיד: 'אני יהודי מן הדור הישן... על פי שורש נשמתי, על פי כל ישותי'. ואמנם, כל מהותו היתה מתוך הזדהות עם הדת היהודית ומסורת הדורות - ובכל מעשיו חיפש את הדרך לבטאן ביטוי אמיתי ומותאם לזמננו. ברנר ניסה להתכתש לעבר - וביקש להתחיל הכל כאילו מבראשית. במרד הטוטאלי שלו רצה, לכאורה, ליצור עם אחר - עם יהודי חדש לחלוטין, ארץ-ישראלי ולא גלותי. בעוד שגורדון לא התבייש לכתוב כי יש לו 'נשמה כסלונית-בטלונית',29 ביקר ברנר בחריפות את כל נושאיו של מנדלי מוכר ספרים וביקש ליצור יהודי שנשמתו תהיה בעיקרה אירופית, מודרנית ומשכילה. יחד עם כל אשר אמרנו, י"ח ברנר - התלוש, הכופר, המיואש בעיקרי הקיום שלו - התקרב לגורדון - השורשי, המאמין, האופטימי. בקטע ספרותי מרכזי בספרו של ברנר 'מכאן ומכאן',30 הנפתח במלים המחייבות 'זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הווייתי וזוהי צוואתי האישית', בקטע נפלא ומיוחד מסקנת שניהם מתחברת והופכת לאחת: אמונה בעבודה עברית אנושית. וכך כתב ברנר:
ואולי מסקנה עיקרית זו, ששאבו אנשי העלייה השנייה העובדת משניהם, היא אחד ההסברים לעובדה כי צעירים רבים שתו בו-בזמן ממימי שניהם. * ננסה לסכם את דברינו על השפעתם השונה של גורדון וברנר על חלוצי ארץ-ישראל העובדת בעזרת עדותו של יהודה יערי, איש העלייה השלישית. בשיחה בינינו31 השווה יערי את גורדון לר' זוסייא מאניאפולי ואת ברנר לר' נחמן מברצלב. 'לו הייתי בדור החסידות של שניהם', אמר לי יערי, 'הייתי נוסע לר' זוסייא מאניאפולי. אמנם, בר' נחמן התעניינתי כל חיי. הוקסמתי מדבריו. נמשכתי להכירו. אך ללא כל ספק לא הייתי יכול להיות תלמידו'. ובאשר לגורדון וברנר המשיך יערי: 'הוקסמתי מאוד מברנר - אך כל חיי הנני חסידו של א"ד גורדון'. בספרה 'ברל' כותבת אניטה שפירא:
מיעוט ההשפעה של גורדון, יחסית לברנר, על אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית ולא רק עליהם, עוד דורש דיון ועיון. ארמוז רק כי הוא קבע רבות בחינוך בני אותו הדור - ואפשר גם שבחינוך הבנים אשר נולדו שנים הרבה אחרי מותם. 1 מקור עיקרי לפרטים ביוגראפיים ולניתוח מעמיק של תורתו של א"ד גורדון הוא ספרו של א' שבייד, היחיד - עולמו של א"ד גורדון.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
