ירידה ועלייה

המאורעות הקשים שאירעו בארץ-ישראל, כחורבן הבית, כשלון מרד בן כוסבה וגזירות השמד, המשבר הכלכלי בתקופת האנארכיה במאה השלישית והפיכתה של רומי לנוצרית - הגבירו את תנועת הירידה מארץ-ישראל לתפוצות הגולה. אולם ההגירה היתה דו-סיטרית ובצדו של זרם היורדים היה גם קילוח, ולו קטן יותר, של עולים.

עלייתם של חכמים

העדויות בספרות התלמודית הן מטבע הדברים בעיקר על עלייתם של חכמים. אלו באו רובם מבבל. שם היתה התפוצה היהודית הגדולה ביותר ובה התקיימה, בייחוד בתקופת האמוראים, פעילות רוחנית ענפה. חכמי בבל תפסו עמדות חשובות במוסדות ההנהגה של ארץ-ישראל - ויש מהם, כרבי נתן, שהגיעו לתפקיד של אב בית דין, שהוא השני בחשיבותו לנשיא. כמו כן נזכרים חכמים שעלו מתפוצות אחרות, בין מרחבי האימפריה הרומית, כגון רבי יודן קפודקיא (הקפדוקי) ורבי יודן דמן גלייא, בין מארצות המזרח, כגון ר' יוסי מדאה (המדי), ר' יעקב ארמנייא (הארמני). סביר להניח, כי חכמים נמשכו לעלות לארץ-ישראל יותר מבני מעמדות חברתיים אחרים. אולם יש לזכור כי המקורות מרבים מעצם טיבם לעסוק בחכמים, ומצויות גם עדויות על עלייתם של אנשים שלא נמנו עם החכמים. יש שבני התפוצות קיימו כארץ-ישראל מסגרות על פי קהילות מוצאם. כך מצוי היה בציפורי בית כנסת של בבליים וריכוז של עולים מקפדוקיה.

החכמים וריכוזי העולים

יחסם של חכמים לריכוזי עולים מן התפוצות בארץ-ישראל היה דו-ערכי. רבי אבא בר כהנא, שחי בסוף המאה השלישית, אמר: "אם ראית ספסלין מלאין בבליים בארץ-ישראל, צפה לרגליו של משיח" (איכה רכה א מא). לעומת זאת אמר רבי שמעון בן לקיש לבני בבל, שהתאספו ברחובה של עיר: "פזרו עצמכם" (שיר השירים רבה ח י), היינו אל תתרכזו יחדיו. פה ושם מצויות אף עדויות על יהסם של פשוטי עם לעולים מן התפוצות, ואף אצלם, כדרכו של עולם, מצויים ביטויי לעג, ואפילו אלימות, כלפי העולים אשר הגיעו זה מקרוב.

התנשאותם וייחוסם של הבבליים

מבחינה מסוימת, מצד טוהר הייחוס, התנשאו בני בבל על בני ארץ-ישראל. הם הקפידו שלא לשאת נשים מארץ-ישראל - וטעמם, שבבבל הקפידו במשך הדורות על סדרי הנישואין יותר מאשר בארץ-ישראל. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא של זעירי, אשר עלה מבבל לארץ-ישראל כדי ללמוד תורה אצל רבי יוחנן, ראש הסנהדרין בטיבריה, אך סירב להצעתו לשאת את בתו לאשה. על כך התריס רכי יוחנן כלפי זעירי: "תורתנו כשרה; בנותינו אינן כשרות?!" (בבלי, קידושין עא ע"ב).

קבורה בארץ-ישראל

אחת המעלות שראו בני תפוצות הגולה בארץ-ישראל היה עניין הקבורה בארץ. חכמי ארץ-ישראל הדגישו כי מי שהוא קבור בארץ-ישראל כאילו קבור תחת המזבח, ואילו כל הקבור בחוץ-לארץ ספק אם יקום לתחייה באחרית הימים, ואם בכל זאת יזכה לתחיית המתים, תהא זו כרוכה בגלגול מחילות. תפיסה זו היה בה כדי לבלום במידת מה את הירידה מהארץ ולעודד עלייה, ובה כרוכה התופעה של העלאת מתים מן התפוצות לקבורה. רבים מבני התפוצות, שהובלו לקבורה בארץ-ישראל, נטמנו בבית שערים, שהפכה להיות נקרופוליס מיום שנטמן בה רבי יהודה הנשיא, ומצויות בה כתובות קבר של מתים מתפוצות רבות. גם בבתי הקברות שמתקופת המשנה והתלמוד ביפו ובטיבריה מצויות כתובות כאלה. בספרות התלמודית יש נוסחאות הספד מיוחדות למתים שהועלו מתפוצות הגולה, והובאו לקבורה בארץ-ישראל. כך, דרך משל, היה הספדם של בני טיבריה: "גדול הוא בששך (בבל בא"ת ב"ש) ושם לו ברקת" [= טיבריה], או "אוהבי שרידים יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק [=בבל]" (בבלי, מגילה ו ע"א).

קראו עוד:

החברה היהודית : עלייתו של מעמד החכמים
החברה היהודית : בתי המדרשות ועולמם החברתי של חכמים
החברה היהודית : תלמוד או מעשה
החברה היהודית : החסידים
החברה היהודית : חברים ועמי הארץ
החברה היהודית : עמדת חכמים כלפי שומרונים ונוכרים
החברה היהודית : עולים מתפוצות הגולה (פריט זה)