| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אחרי מות הורדוס המלך בשנת 4 לפני הספירה, נחלקה מלכותו בין ארבעה יורשים: ארכלאוס, נשיא האומה (אתנארכס) שקיבל את יהודה ושומרון; פיליפוס שקיבל את מחוזות הבשן, הטראכון, החורן, הגולן ותחום העיר פאניאון (באניאס בימינו) ; שלום, אחות הורדוס, שהוכרזה כשליטה על ערי החוף, יבנה ואשדוד, וכן על פצאליס בבקעת הירדן ; והורדוס אנטיפס, שקיבל לשליטתו את הגליל והפראיה (קרי, עבר-הירדן היהודי שכלל את 'ארץ-טוביה' וכן רצועה צרה לאורך בקעת הירדן המזרחית - מגבול העיר פלה בצפון ועד מבצר מכוור בדרום). מכיוון שמקומה של טבריה הוא בתחום שליטתו של הורדוס אנטיפס, נמקד את עיוננו בו. בימי שלטונו הארוכים (4 לפני הספירה - 38 לספירה) יסד הורדוס אנטיפס שלוש ערים שהגיעו למעמד של פוליס : ליוייאס בעבר-הירדן המזרחי וציפורי וטבריה בגליל. מסתבר כי גורלן ההיסטורי של שתי האחרונות היה קשור בקשר אמיץ, אם מרצון ואם שלא מרצון; ולא זו בלבד אלא שהתפתחותן עמדה בסימן של תחרות מתמדת, יריבות, צרות- עין וקנאה. כידוע, היתה ציפורי המרכז המדיני החשוב ביותר בגליל בכל התקופה החשמונאית, ועל-כן אין לתמוה כי במרד אשר פרץ בשנת 4 לפסה"נ היה לציפורי תפקיד מרכזי, וממילא גם זכתה ל'טיפול' מיוחד במסגרת פעולות הדיכוי של המצביא הרומאי וארוס (שעל שמו נקרא המרד 'פולמוס וארוס'). העיר נפגעה קשות בחורבן ושריפה, מה עוד שרבים מתושביה נמכרו לעבדות.1 כאשר נתמנה הורדוס אנטיפס לשליט הגליל, הוא השתדל לשקם את ציפורי מהריסותיה ולהחזיר את תפארתה כבעבר. לדבריו של יוסף בן מתתיהו: 'ביצר (הורדוס) את ציפורי, פאר הגליל כולו, וכינה אותה אוטוקראטוריס'.2 דעות החוקרים חלוקות בשאלה אם כבר אז הגיעה ציפורי למעמד של פוליס, כפי שניתן להתרשם מכינויה החדש, או שמא יש לפרש את הכינוי כעדות לכך שהורדוס אנטיפס עשה את העיר לבירתו. למעשה, שתי האפשרויות אינן סותרות אחת את רעותה, ונראה לנו כי כל אחת מהן מייצגת פן אחר של אמת היסטורית המסתתרת מאחורי מעשהו של השליט. הואיל וסביר מאוד להניח כי הורדוס אנטיפס לא התעלם ממרכזיותה של ציפורי בחיי הגליל, לכן גם הגיוני לחשוב, כי ביקש לשנות את פרצופה המדיני על-ידי כך שהעניק לה מעמד של פוליס. בזאת קיווה מן הסתם למתן את עמדותיה החשמונאיות הנציות, שהיו כמובן אנטי-הרודיאניות ואנטי-רומיות. פעולות השיקום הנרחבות, שנעשו בעיר מיד לאחר חורבנה ב'פולמוס וארוס', נועדו ככל הנראה לקנות את לב תושביה במטרה לפתוח דף חדש בתולדותיה. ברם, דומה כי הורדוס אנטיפס נכזב כעבור זמן לא רב מתקוותיו אלה, ולכן גם גמלה בו ההחלטה להינתק מציפורי ולהקים לעצמו בירה בלתי-תלויה בעבר החשמונאי, שתהיה נאמנה לו בלא סייג ותהיה יצירה מדינית שלו עצמו. הבירה החדשה היתה טבריה, וייסודה מהווה, כמובן, נקודת מיפנה היסטורית בגורלה של ציפורי כבירת הגליל המסורתית. טבריה פשוט גזלה את בכורתה, ומשום כך הפכה ליריבתה המובהקת במשך שנים רבות.
טבריה (וביוונית ורומית: טיבריאס) נקראה, כידוע, על שם הקיסר טיבריוס (37-14 לספירה), השני בשושלת הקיסרים היוליו-קלאודיים. מפאת חשיבות העניין לנושא דיוננו, ראוי שנצטט את דברי יוסף בן-מתתיהו כלשונם:
הציטטה דלעיל מעוררת מספר בעיות, שמפאת חשיבותן לענייננו, ראוי כי נתייחס אליהן אחת לאחת. ראשית, לא ברור מלשון הכתוב מהו תאריך ייסודה של העיר. מן העובדה כי יוסף בן מתתיהו הקדים לספר על ייסודן של שתי הערים האחרות, ליוויאס וציפורי, ניתן להניח כי השתיים נוסדו במועד סמוך יותר למינויו של הורדוס אנטיפס כשליט האיזור ומוקדם לייסודה של טבריה. איזכור מינויו של פונטיוס פילאטוס לנציב ביהודה בהקשר קודם, גם כן יכול ליצור את הרושם כי ייסוד טבריה היה מאוחר אף לשנת 26 לספירה, שהיא השנה הראשונה לנציבותו של פונטיוס פילאטוס. אך חקירתם של מטבעות העיר טבריה מלמדת בבירור כי היא נוסדה מוקדם יותר, וליתר דיוק בן השנים 20-17 לספירה. כל הנסיונות המחקריים שהתיימרו לדייק עוד יותר ולקבוע שנה מסוימת נשענים על חישובים פלפלניים למדי, שקשה להכריע ביניהם. מכל מקום, אין הם חורגים מטווח השנים הנקוב לעיל. אבי-יונה, למשל, שיער כי בניית העיר החלה בשנה הראשונה לשלטון טיבריוס (14 לספירה) וכי נסתיימה כעבור ארבע שנים. לדידו, נקראה העיר על שם הקיסר לכבוד חגיגות יום-הולדתו השישים אשר חל בשנת 18 לספירה. כנגד זאת, חוקרי מטבעות העיר מגיעים לשנת 19 לספירה, שהיא השנה העשרים וארבע לשלטונו של הורדוס אנטיפס כשנת ייסודה של העיר; ואמנם המטבע הקדום ביותר שהוטבע במיטבעה העירונית של טבריה הוא משנה זו.4 העניין השני המתבקש מעדותו של יוסף בן מתתיהו הוא מעמדה ואירגונה של העיר כפוליס. יש יסוד סביר לחשוב, כי אכן זה היה מעמדה מלכתחילה, שכן אחד מסימני ההיכר החיצוניים של פוליס הוא טביעת מטבעות. מצד אחר, יש החושבים, כי השם קלאודיופוליס, המופיע על מטבעות מאוחרים יותר, מרמז כי טבריה הגיעה למעמד של פוליס רק במועד מאוחר לייסודה. ובעניין זה שוב נפלגו הדעות, שכן יש מי שסבר, כי השם הנוסף מעיד על כך שהקיסר קלאודיוס (54-41 לספירה) היה זה אשר העניק לעיר את מעמדה כפוליס, ויש מי שחשב כי השם הזה ניתן לה ביוזמת הקיסר נירון מיד לאחר מות קלאודיוס (54 לספירה) ובמטרה להנציח את זכרו.
הידיעות הפזורות בכתבי יוסף בן מתתיהו על המוסדות העירוניים של טבריה מלמדים, כי החשובים שבהם, אשר סימלו את מעמדה כפוליס, היו אסיפת-העם (אקלסיה) ומועצת-העיר (בוליי). זו האחרונה מנתה 600 חברים ובראשם עמד ארכון, אשר בצדו פעל ועד עשרת ראשי העיר.5 סייעו להם גם היפארכים, דהיינו, קציני-העיר וכן אגוראנומוס, קרי, המפקח על השוק העירוני.6 כמו לכל פוליס היתה גם לטבריה חוקה משלה ושלטון עצמי (אוטונומיה), אלא שעניינים אלה נקבעו ונחתכו ברצון השליט הורדוס אנטיפס ולאו דווקא בידי אזרחיה, תופעה שהיא מוכרת היטב בממלכות הלניסטיות שונות בארצות המזרח. למרבה הצער, אין לנו מידע מפורט שיכול לזרות אור על נושא זה, אך ידוע לנו, למשל, כי התמנותם של בעלי השררה בטבריה היתה מסורה בידי השליט לבית הורדוס.7 הוא הדין בקביעת עמדתה המדינית הרשמית, שאף היא הוכתבה לאזרחים מגבוה, אלא אם כן נטלו אלה את היוזמה לידיהם, למורת רוחו של שליטם, כפי שקרה בפרוץ המרד הגדול.8
עדותו של יוסף בן מתתיהו על ייסוד טבריה מעוררת, כמובן, גם שאלות נוקבות ביחס לצביונם הדמוגראפי, והחברתי-הכלכלי של אזרחיה. הקמת חבר אזרחים יש מאין היתה, כמובן, מיבצע ראוי לשמו, במיוחד אם ניקח בחשבון את העובדה כי בסביכות טבריה לא היו אלא כפרי דייגים קטנים בעלי אוכלוסייה מוגבלת מבחינה מספרית. כדי לאכלס עיר, שהשתרעה לימים על שטח של 900 דונם לערך ומנתה בשיאה כ-20,000 תושבים, היה צורך להביא מתיישבים מן החוץ, לעתים אף בכוח ; וראוי לדעת בהקשר זה, כי הנוהג להעביר בכפייה תושבים לצורך הקמתה של עיר חדשה היה מוכר היטב בעולם ההלניסטי ואין בו כל חדש. לא ברור די הצורך מי היו הנכפים להשתתף בייסוד טבריה ומה הסיבות להתנגדותם. מלשונו של יוסף בן מתתיהו נראה כי לפחות חלק מהם היו אנשים אמידים ונכבדים. סביר להניח כי התנגדותם של אלה היתה נעוצה במישור הכלכלי, שהרי אך הגיוני הוא לחשוב כי הם התנגדו להינתק מביתם, רכושם ועסקיהם המקומיים. ברם, לא מן הנמנע כי סירובם נבע גם מסיבה אחרת לגמרי, כגון, רתיעה מהשתתפות בייסודה של עיר המאורגנת במתכונת של פוליס הלניסטית. אם נניח כי חלק מהחוגים האמידים הללו באו מציפורי, נוכל לשער על נקלה כי התנגדותם נבעה גם מלוקאל-פטריוטיזם, לשון אחר - כבני ציפורי הם התנגדו נמרצות לאובדן הבכורה של עיר מולדתם כבירת הגליל לטובת טבריה. סיבה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור המידע שבידינו כי אכן נאלצה ציפורי להיות כפופה למרותה של טבריה, מצב שהיה למורת רוחה במשך שנים לא מעטות, עד ימי נציבותו של פליכס (60-52 לספירה), אשר בימיו הופרדה טבריה מהגליל.9 מסתבר כי עד ייסוד טבריה ישב הורדוס אנטיפס בציפורי ובה היה גם בית-האוצר המרכזי של ממלכתו וכן גם הארכיונים הציבוריים ושאר המוסדות הממלכתיים. כל אלה הועברו לטבריה הבירה החדשה. האיבה והיריבות, שהתפתחו בין שתי הערים בעקבות המעשה הזה, לא שככו במשך שנים רבות ונמשכו אפילו לאחר המרד הגדול עד המאה הרביעית לספירה.
אחת הסיבות העיקריות להתנגדותם של חוגים רחבים בציבור היהודי לייסוד טבריה היתה נעוצה במישור הדתי. מסתבר כי הקמת העיר היתה קשורה מלכתחילה במחלוקת דתית קשה על דבר טומאתה, בהיותה ממוקמת על גבי קברים שהיו שייכים, לפי המסורת התלמודית, ליישוב המקראי העתיק רקת או לחמת הסמוכה.10 לדבריו של יוסף בן מתתיהו, לא נרתע הורדוס אנטיפס מכך, ואפילו ציווה לסלק את הקברים מאתר הבנייה. לימים, טוהרה העיר מטומאתה, והמסורת התלמודית מייחסת את המעשה לרבי שמעון בר יוחאי, שכולו אפוף הוד של אגדה. לדברי המסורת, הסתתר שמעון באחת המערות בסביבה מפחד השלטונות הרומיים. לאחר ישיבה ממושכת במסתורו, כשהוא מכוסה בחול עד צווארו, יצא מהמערה כשגופו לוקה בפצעים, אולם משירד עם בנו ורחץ בחמי טבריה נתרפא. או אז גמלה בלבו ההחלטה לטהר את העיר מטומאתה ולהביא סוף למחלוקת המפלגת על אודותיה. נראה אפוא כי סגולותיה של העיר ופירסומה העולמי כמקום של מרחצאות-מרפא הם שהכשירו במידה רבה את הקרקע גם לטיהורה. אם ניקח בחשבון את חשיבותה הכלכלית-המסחרית של טבריה כעיר היושבת על ציר דרכים חשוב המוביל מצפון, ואם ניקח גם בחשבון את חשיבותה כעיר נמל המקושרת בקו-ספנות קבוע ושוקק עם סוסיתא (=היפוס) שממזרח לכינרת, נוכל להבין כי אי-אפשר היה להחרימה כמקום יישוב טמא לאורך ימים. ככלות הכול דרישות החיים היומיומיות היו חזקות ומכריעות וגם חז"ל הכירו בהן. ההתנגדות הדתית למפעלי הבנייה של הורדוס אנטיפס בטבריה באה לידי ביטוי גם בביקורת שהוטחה נגדו על-ידי חוגים רחבים בעטיו של ארמון המלכות המפואר שבנה לעצמו. הארמון קושט בציורי חיות. דבר שהיה נגד חוקי התורה.11 למעשה, מקובל עלינו מהמסורת התלמודית כי 'כל הפרצופין מותרין חוץ פרצוף אדם',12 ועל כן תמוהה במקצת ההתנגדות הזו. ברם, לא מן הנמנע, ואפילו נראית מאוד הסברה, כי ההתנגדות נבעה למראה ציורו של נשר, שעטר (לפי דעתנו) את הארמון, מתוך רצון להחניף לרומא על-ידי אימוץ סמלה. מעשה זה מתאים לבנו של הורדוס, אשר גם הוא קישט באותו האופן את שער בית-המקדש. ייתכן מאוד כי גם הקמת איצטדיון עירוני בטבריה היתה לצנינים בעיני הפרושים, שהשפעתם היתה כידוע רבה מאוד על הציבור היהודי כולו, מה עוד שהתנגדות דומה היתה בעניין זה גם להורדוס המלך כאשר הקים איצטדיון בירושלים.
אוכלוסיית טבריה היתה מגוונת למדי כבר מיום היווסדה. מסתבר כי לא כל תושביה היו יהודים, שכן היה בה גם מיעוט נוכרי קטן. צביונה היהודי הבסיסי בא לידי ביטוי בין השאר גם במטבעותיה הראשונים, שהוטבעו עליהם סמלי הקנה, כף התמר וזר עלים (לעיטורי כתובות), אין ספק כי הדבר נעשה מתוך התחשבות בציוויי הדת היהודית; וכמובן מאלפת בהקשר זה העובדה, כי במטבעות מאוחרים יותר (לאחר המרד הגדול, וליתר דיוק בימי הקיסרים טריאנוס והדריאנוס) מופיעים גם סמלים פאגאניים מובהקים, כגון, היגייאה (אלת הבריאות והמרפא), טיכי-פורטונה (אלת העיר ואלת הגורל), זיאוס (אבי האלים), ניקי (אלת הנצחון), פוסידון (אל הים) ועוד. עד סוף המאה הראשונה לספירה היתה טבריה עיר בעלת רוב יהודי מוחלט, ורק מיעוט קטן של נוכרים ישב בה. מיעוט זה נרמז בכתבי יוסף בן מתתיהו בציון העובדה, כי בין עניי העיר, שנאספו על-ידי הורדוס אנטיפס כדי ליישבה, היו 'כאלה שלא היו בני-חורין בבירור'.13 מכיוון שעבדות יהודית כמעט שאינה באה בחשבון בימי הבית השני, לכן ניתן להסיק כי המדובר במיעוט של נוכרים משכבות נחשלות. הללו עסקו ככל הנראה כדייגים וספנים שכירים במסגרת הפעילות הענפה בים כינרת, וקרוב לוודאי כי שלחו ידם גם בחקלאות ובמלאכות זעירות.14 בימי המרד הגדול נמנו הם כמובן עם נאמני רומא והערים ההלניסטיות בסביבה, אלא שלא נהיר לנו מה עלה בגורלם בתהפוכות הימים הסוערים ההם. גם המיגזר היהודי לא היה חד-גוני מבחינה סוציאלית כלל ועיקר. מדברי יוסף בן מתתיהו עולה הרושם, כי שרר בעיר קיטוב חברתי-כלכלי משמעותי ביותר, בין קומץ קטן של נכבדים אמידים מזה לבין רוב גדול של עניים מרודים מזה. כדי לשקם את האחרונים ולעשותם אזרחים מסורים לעירם ולפטרונם, חילק להם הורדוס אנטיפס נחלות קרקע ובנה להם בתים על חשבונו, ואף פטר אותם, לפחות זמנית, מחובות עירוניות רבות (כנראה מיסים), בתנאי שלא ינטשו את העיר ויתמידו לשבת בה. מתברר כי לקיטוב החברתי-הכלכלי היתה לימים השפעה רבה על העמדות המדיניות שנקטו תושבי העיר בפרוץ המרד הגדול נגד הרומאים.
בשנת 39 לספירה, כאשר הודח הורדוס אנטיפס מכס שלטונו והוגלה לגאליה (דרום צרפת), עברה טבריה ועמה כל הגליל לרשותו של המלך היהודי אגריפס הראשון (44-37 לספירה). בניגוד לקודמו, הועלה אגריפס לדרגת מלך, כי הקיסר קאליגולה נטה לו חסד בגלל ידידותם האישית. אולם בטרם הצליח אגריפס לממש את מלכותו בגליל ובטבריה, נפלה עליו כרעם ביום בהיר, ועוד בזמן שהותו ברומא, גזירת הצלם של הקיסר. קאליגולה, שנטרפה עליו בינתיים דעתו, ציווה להציב בבית-המקדש הירושלמי את צלם דמותו, ובכך נתן ביטוי מוחשי לשגעון ההאלהה שלו (שנת 40 לספירה). בימים הסוערים ההם שימשה טבריה במשך כחודשיים (ינואר-פברואר לערך) כמושב החורף של הנציב הסורי פובליוס פטרוניוס, שעליו הוטלה המשימה להציב את צלם הקיסר במקדש הירושלמי ולסכל התקוממות יהודית אפשרית. ההפגנות היהודיות ההמוניות שהתקיימו בטבריה במשך ארבעים יום ללא הפוגה, שכנעו את פטרוניוס ופמלייתו, כי גזירת הצלם עלולה להביא להתלקחות מרד כללי ובעקבותיו שואה של ממש. שם גמלה בלבו סופית ההחלטה להפר את גזירת הקיסר המטורף, ואפילו במחיר סיכון עתידו המדיני וחייו. סביר מאוד לחשוב, כי גם יהודי טבריה נמנו עם המון המפגינים, שסייעו לפטרוניוס להגיע לכלל החלטתו הגורלית, ומן הסתם עשו הם כל אשר לאל ידם לסייע להמוני המפגינים שבאו ממרחקים. מרכזיותה של טבריה בצפון ארץ-ישראל בלטה פעם נוספת, כאשר המלך אגריפס הראשון ערך בה את כנס המלכים הנודע שלו (בשנת 44 לספירה כנראה). המדובר בהיוועדות מדינית שבה השתתפו אנטיוכוס מלך קומאגיני (באסיה הקטנה), סמפסיגראמוס מלך חמת (בסוריה), קוטיס מלך ארמניה הקטנה, פולמון מפונטוס (באסיה הקטנה) והורדוס מכאלקיס שבלבנון (אחיו של אגריפס). דבר הכינוס נודע לנציב הסורי מארסוס, אשר חש במהרה לטבריה והורה לפזר את הכינוס, כנראה מתוך חשש שמא נרקמת בו קנונייה מדינית אנטי-רומית. כעבור זמן לא רב מת אגריפס במחלה מסתורית בעת שהותו בקיסריה.
עם מותו החטוף של אגריפס הראשון (44 לספירה) עברה טבריה ביחד עם כל מחוז הגליל למרותו של נציב הפרובינקיה יודיאה. היא המשיכה לתפקד כבירת הגליל עד שנת 61 לספירה. באותה שנה העניק הקיסר הרומי נירון את העיר וסביבתה (דהיינו, הגליל התחתון המזרחי והערים שעל גדות הכינרת) לאגריפס השני (בנו של אגריפס הראשון), אשר כבר שלט מאז שנת 53 לספירה בתחומי שלטונו של פיליפוס לשעבר. סיפוח טבריה וסביבתה לממלכתו של אגריפס השני הביא כמובן להפרדת העיר ממחוז הגליל. ממילא חזרה הבכורה המדינית (בגליל) לציפורי, יריבתה משכבר הימים. אנשי טבריה נתנו ביטוי חריף להתנגדותם לסיפוח הזה, שגרר אחריו ממילא את העברת כל המוסדות המרכזיים הנוגעים לגליל (כגון, בית-האוצר והארכיונים הציבוריים) אל הבירה המחודשת ציפורי. לדברי יוסף בן מתתיהו, ראש המוחים היה יוסטוס איש טבריה, אחד מיריביו המושבעים של יוסף בן מתתיהו עצמו, אשר כתב לימים ספר על קורות המרד הגדול ובו הרבה להתנגד לעדות יוסף. יוסטוס הגיש את מחאתו לאגריפס השני, ולדברי יוסף בן מתתיהו אף הסית בהזדמנות זו את הציבור הטברייני נגדו, דבר שגרר אותו ואת אנשיו להשתתף בפועל במרד. * * * 1 מלחמת היהודים ב, ה א (עמ' 132); קדמוניות יז, י ט (עמ' 271).
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
