| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ביצורה של יהודה וכינון השושלת החשמונאית
יהודה המקבי היה אדריכל הניצחון על צבאות סוריה ועל המתייוונים, ניצחון שהביא לביטול גזירות הדת ביהודה. יונתן עמד בראש תנועת המרד שהתאוששה מן המפלה בקרב אלסה, הביאה לשלטון וזכה בעצמו לכהונה הגדולה. את העוצמה הצבאית והמדינית שריכז בידו הפעיל, כמתואר, בצורה מרשימה והשיג באמצעותה הישגים רבים בתוך האימפריה הסלוקית, הנתונה למריבות שושלתיות. שמעון, אחרון חמשת בני מתתיהו שנותר בחיים, שתפס את מקום אחיו בהנהגת העם, הוא זה שכונן יסודות איתנים למדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל בהנהגת משפחתו, שושלת בית חשמונאי. מבין שלושת האחים החשמונאים שהנהיגו את העם בתקופה זו דומה שבשמעון היה המיזוג המאוזן ביותר של כשרונות. הוא לא בלט בתור מצביא מזהיר או מדינאי רב-יוזמה ורב-תושייה, אך היתה בו יכולת לא מבוטלת בתחומים אלה, והוא ניחן גם בראייה רחבת-אופקים וארוכת-טווח, בהבנה בהלכות מדינה, במנהל, במשפט ובשיקול דעת בכל אורחותיו. לכן היה שמעון אישיות מדינית יוצרת ובונה, שלא היה דומה לה בשושלת החשמונאית. פעילותו המדינית של שמעון מוגבלת היתה לתחום הנחוץ והמועיל למדינה החשמונאית. את הצבא היהודי הפעיל רק בשעה הדרושה ובמקום הנחוץ. כיבושיו היו מסד לבניין מדיני, והשתלבו בצרכיה הגיאו-פוליטיים של המדינה. ההנהגה השושלתית של יהודה נבנתה לא על יסודות רופפים של חסדי מלכים זרים, אלא על יסודות משפטיים והסכמה לאומית, רחבה כל כמה שאפשר.
מעשיו של שמעון בהנהגת האומה (134-142- לפני-הספירה) הם אמת-המבחן להערכה זו, על רקע פעולותיו בחייו של יונתן, שהיה בהן רמז לדרכו המדינית בתור שליט. ספר מקבים א העניק לשמעון עמדת בכורה מלכתחילה, בשימו בפי מתתיהו, על ערש דווי, את הדברים הבאים: "והנה שמעון אחיכם ידעתי כי איש עצה הוא, אליו תשמעון כל הימים, הוא יהיה לכם לאב" (ב סד). אבל דברים אלה קשורים ללא ספק לאהדתו של מחבר מקבים א לשליטים החשמונאים ומבטאים את הרצון לקשור את ייסוד השושלת על-ידי שמעון לצוואתו של מתתיהו אבי המשפחה. גם אם תידחה עדות זו, אין לדחות את העדות בדבר התפקיד הצבאי העצמאי שמילא שמעון ליד יהודה אחיו, כמפקד חיל-המשלוח שיצא לעזרת יהודי הגליל. תפקידו החשוב של שמעון ליד יונתן היה בשמשו בתור נציב איזור החוף מטעם השלטון הסלוקי. בתפקיד זה כבש שמעון לזמן-מה גם את יפו וסילק את חיל-המצב הסורי מבית-צור. כן ביצר את חדיד, השוכנת במורדות המערביים של רמת ההר, כשישה קילומטרים מצפון ללוד. פעולות אלה מאפיינות את דרכו של שמעון גם כשהיה לשליטה של יהודה : היו אלה פעולות שתכליתן לבצר את יהודה ולהבטיח שליטה על מקומות מפתח בסמוך לה, שחשובים היו לבטחונה ולרווחתה. זאת עשה כשיונתן נלחם הרחק מיהודה.
השליטה הבלעדית ביהודה עברה לראשונה לידי שמעון בעת המשבר שנגרם כתוצאה מנפילתו של יונתן בשבי טריפון (142 לפני-הספירה). מינויו נעשה בדרך של אקלמאציה (תרועה, מתן הסכמה על-ידי צעקה) - "ויענו [העם] בקול גדול: אתה נשיאנו במקום יהודה ויונתן אחיך. הילחם מלחמתנו וכל אשר תאמר אלינו נעשה" (מקבים א יג ח-ט). דרך מינוי זו לא היתה מספקת והנהגת האומה נמסרה לשמעון זמן-מה אחר-כך, בדרך משפטית וממוסדת. מכל מקום, מינוי זה, שנעשה תחת לחץ המשבר שנגרם עם נפילת יונתן בשבי טריפון, די היה בו להתארגנות הדרושה ביהודה נוכח האיום הצפוי מצד טריפון. לפני שמעון עמדו שתי בעיות: האחת צבאית, להגן על יהודה ולקיים את ההסגר על החקרה; האחרת - אישית, לחלץ את יונתן אחיו משבי טריפון. אשר לעימות הצבאי, נמנע מטריפון לחדור ליהודה ולהסיר את המצור על החקרה, שאנשיה הזעיקוהו לעזרתם. שמעון סגר את דרכי הכניסה להרי יהודה, ועובדה זו, ונוסף עליה שלג שירד בהרי יהודה, ריפו את ידי טריפון והוא הסתלק מיהודה בלי שהשיג דבר. מבחינה צבאית היה מצב זה דומה למה שהיה בחלק מן הזמן שבו התחוללו קרבות יהודה המקבי: היהודים שלטו במרחב ההררי של יהודה, ואילו הסורים והמתייוונים החזיקו במעוז בלב הארץ. חיל-המשלוח הסלוקי ניסה לחדור אל המרכז כדי לחלץ את חיל-המצב שבו, וכדי לפעול משם נגד המורדים, כשהוא חונה במרכז ונהנה מדרכי גישה קצרות שהקלו על ניידותו. המורדים ניסו למנוע את חיל-המשלוח לחדור מן החוץ אל המרכז, ואף ניסו לבחור את שדה-הקרב הנוח להם על מסלול חדירתו של הכוח הפולש. הכוח הסלוקי הפולש ניסה לבחור מסלול חדירה קצר ובטוח יחסית (וזה נמצא מדרום, כפי שלמד ליסיאס מנסיונו). טריפון ושמעון אכן חזרו על מהלכי קודמיהם, אולם בינתיים חל שינוי חשוב במצב. יחסי הכוחות בין הצדדים הנלחמים לא היו עוד כמו בעבר. מחנהו של שמעון חזק היה דיו כדי להרתיע את טריפון מפני החדירה אל איזור ההר, ואפילו לצורך מטרה מוגבלת כמו חילוץ החקרה מן המצור. השלג שירד בהרי יהודה הספיק כדי להניאו מניסיון לממש את תכניותיו הצבאיות. מבחינה אישית היה מצבו של שמעון קשה יותר, והדבר עולה מן הנימה האפולוגטית שבה מסופרים הדברים בספר מקבים א (יג יב-כה). לפי הנמסר שם, תבע טריפון משמעון שישלם לו כסף וימסור לידיו את בני יונתן כבני-ערובה תמורת שחרורו של יונתן. דילמה קשה עמדה לפני שמעון : הוא ידע (לפי מקבים א) שטריפון לא ישחרר את יונתן גם אם ימלא אחר דרישותיו, אולם לא יכול היה לסרב להן פן יואשם בהפקרת אחיו. שמעון נענה אפוא לדרישות טריפון - בניגוד למה שאמר לו לבו - ומסר לו את הכסף ואת בני יונתן. כמצופה, רצח טריפון את יונתן, ולשמעון לא נותר אלא לאסוף את עצמותיו ולקוברם בקברי המשפחה במודיעין. את הקברים האלה, שבהם היו קבורים אביו ואחיו, בנה לתפארת. אחרי מות יונתן הפך שמעון ליחיד מבית חשמונאי שכשר היה להנהגת האומה. אחיו מתו כולם. את בני יונתן החזיק טריפון בתור בני-ערובה. לא היה איש ראוי ומתאים ממנו להחזיק בהנהגה, שבפועל היתה בידי בית חשמונאי עוד כימי דור. ואכן, שמעון לא רק שנטל לידו את רסן ההנהגה, אלא דאג גם לכונן על יסודות איתנים שלטון שושלתי לו ולבניו אחריו.
דגש מיוחד שם שמעון על ביצור יהודה, קו-פעולה שבלט בו עוד בחיי יונתן, כאשר שימש נציב איזור החוף מטעם דמטריוס השני. דבר זה אופייני לנטייתו של שמעון לבצר את הקיים, להדק את אחיזתו במה שכבר בידו ולכבוש מקומות חיוניים שאפשר לשלוט בהם ביעילות. בתוך כך עשה שמעון מאמץ מוצלח לסלק את שתי המצודות הסלוקיות האחרונות, האחת בסמוך לגבול והשנייה בירושלים עצמה (את בית-צור כבש עוד בחיי יונתן אחיו). הוא כבש את גזר, תוך שימוש במכונות-מצור משוכללות, ולאחר-מכן הושיב בה יהודים. מן השימוש במכונות-מצור אפשר ללמוד על ההתפתחות הטכנית שחלה בצבא יהודה. אולם גולת הכותרת של פעולות המלחמה שערך שמעון היתה הכנעת החקרה, אחרי שהטיל עליה מצור ממושך (טריפון נכשל בנסיונו לפרוץ מצור זה) והרעיב את מגיניה עד שנאלצו להיכנע. היה זה סיום מזהיר למערכה שניהל שמעון, עוד בשתי שנות שלטונו הראשונות, ובסיומה טוהרה יהודה מכל חילות-המצב הזרים, גבולותיה בוצרו והיה לה פתח אל הים.
שמעון לא זנח גם את התחום הדיפלומאטי, אף כי פעולתו היתה מאופקת יותר מזו של יונתן והוא לא נקט, ככל הידוע, יוזמות חדשות. חידוש הקשר עם דמטריוס השני ביוזמת שמעון היה פועל יוצא מאיבתו לטריפון, והיענותו של דמטריוס השני ליוזמה נבעה ממצבו הקשה ומן העובדה שיהודה היתה מחוץ להישג ידו. דמטריוס הכיר אפוא במעמדו של שמעון ואישר את כל פעולותיו. כן הכיר בביטול המסים הסלוקיים ביהודה, החלטה שאפשר היה לפרשה - וכך גם נתפרשה - כמתן עצמאות וריבונות ליהודה. ואכן מחבר מקבים א ראה באירוע זה את ראשית עצמאות יהודה, וציין שנה זו (140 לפני-הספירה) כראשית מניין חדש :
בימי שמעון נמשך הקשר בין יהודה לספרטה, ובספר מקבים א השתמרה איגרת מספרטה אל שמעון, שנשלחה בתגובה ליוזמתו של יונתן.
הברית עם רומא התחדשה גם היא, ונומניוס, שחזר משליחות לרומא שאליה יצא בימי יונתן, שוב נשלח לשם ועמו מתנת זהב מאת שמעון. אפשר שהתעודה במקבים א טו, טז-כד קשורה לשליחותו. זהו מכתב של קונסול רומי (כנראה לוקיוס קיקליוס מטלוס, שהיה קונסול בשנת 142 לפני-הספירה) לתלמי מלך מצרים (כנראה תלמי השביעי), בעניין יחסי רומא ויהודה. התעודה ממליצה לפני תלמי שלא ינקוט פעולות עוינות כלפי היהודים, שלא ייתן מחסה לפושעים שיימלטו מיהודה ומציינת שורה של מלכים ומדינות שגם אליהם נשלחו אגרות כגון זו. לבד ממה שהתעודה מאשרת שנמסר כבר בדבר חידוש הברית עם רומא, אפשר ללמוד ממנה גם על הקשר שהיה בין יהודה למצרים התלמית ועל מערכת היחסים בין יהודה ורומא, וכן גם על הסתעפויותיה של מערכת יחסים זו לארצות רבות אחרות. יחד עם זאת מעוררת תעודה זו קשיים שטרם באו על פתרונם, ובעיקר בדבר משמעותה של רשימת הארצות שגם אליהן נשלחו אגרות כאלה, נוסף על האיגרת לתלמי מלך מצרים. ברשימה ארוכה ומגוונת זו יש שמות של מדינות ומלכים שלעתים קשה להבין מדוע נשלח אליהם עותק של איגרת זו, מה נגיעתם לברית בין יהודה ורומא ומה המכנה-המשותף של רשימה זו בכללה.
השיא בפעילותו של שמעון בשנתיים הראשונות לשלטונו היה החלטת אסיפת-עם, שהתכנסה בחצר בית-המקדש וקבעה את היסודות המשפטיים ואת היקף הסמכויות שלו, כשליט האומה, ושל בניו אחריו. תעודה זו והאסיפה שנתנה לה תוקף היו פרי גישתו של שמעון לענייני המדינה. היא ביטאה את נטייתו לבסס הישגים ולגבשם, ובלשון אחר - לעכל את מה שנבלע ולא לבלוע את מה שאינו ניתן לעיכול. מעמדו של שמעון נקבע בפועל עוד בשנת 142 , עם נפילתו של יונתן בשבי, אולם שמעון ביקש להפוך מעמד למעשה זה למעמד שתוקפו חוקי. זאת בחר לעשות על-ידי מתן גושפנקא חוקית למעמדו, המוגדר בדייקנות בתעודה שנתן לה תוקף הגוף היחיד שהיה מוסמך לכך. היתה זו אסיפת-העם, שכן דרכים אחרות לא היו בנות ביצוע. דבר אלוהים מפי נביאיו או על-פי שאילה באורים ובתומים פסק מזה זמן ולא היה אפשר לכונן שלטון ביהודה על-פי רצון האלוהים, שייוודע ברבים. לפיכך היתה אסיפת-העם האמצעי היחיד לבטא את רצון העם ולהחליט החלטה תקיפה ומחייבת, גם אם החלטה כזו פחותה היתה מזו האלוהית. אסיפת-העם היתה גוף מכובד ומוכר, שפעל בעתות משבר. להחלטותיה היה תוקף מחייב לפחות כבאת כוחו של העם, שאותו ייצגה. היא התבקשה אפוא לאשר מסמך שבו נומקו והוגדרו הסמכויות השלטוניות שהוענקו לשמעון ולבניו. תעודה זו נועדה להיות הבסיס לשלטון שושלתי של בית חשמונאי, ולהעניק לו יכולת שליטה של ממש. יחד עם זאת יש בה מתינות ואיפוק, שהיו פרי תכונתו של שמעון ותוצאה של רצונו להגיע להסכמה לאומית רחבה עד כמה שאפשר לאישור מעמדו. תמצית ההחלטה היתה מינוי שמעון - ובניו אחריו - למנהיג היהודים (אך לא מלך !), לכוהן גדול ולמצביא. דומה שמינוי זה בא להקיף את כל תחומי השלטון האפשריים ביהודה : המדיני, הדתי-הפולחני והצבאי. תעודה זו היא אפוא "מגילת היסוד" של שלטון בית חשמונאי ביהודה. דומה היה כי ריבונותה של יהודה ושלטון בית חשמונאי בה עומדים לבטח. איתנותו של שלטון זה הוכחה במהלך הקשיים שלפניהם עמד לעתיד לבוא. אולם עוד בשנת 140 לפני-הספירה, השנה שבה החליטה אסיפת-העם את ההחלטה הנזכרת, חלו שינויים במצב העניינים המדיני בסוריה.
המאבק בין טריפון לדמטריוס השני החליש את הממלכה הסלוקית, שנחלקה למעשה זמנית בין שניהם: חלקה סר למשמעתו של דמטריוס וחלקה סר למשמעתו של טריפון. חמורה היתה גם העובדה שטריפון העז לרצוח את בן-חסותו אנטיוכוס השישי (בסוף 142 או בראשית 141 לפני-הספירה) והפך בכך לשליט היחיד שנטל לעצמו את כתר המלכות הסלוקי, בלי שהיה בן לשושלת זו או התיימר לכך. מכה אחרת הוכתה מלכות סוריה, כאשר דמטריוס השני ניגף בקרב נגד הפרתים - השכן ממזרח, שהיה האיום המסוכן ביותר לממלכה הסלוקית ויורשה העיקרי במזרח בתקופה זו - ונפל בשביים. זה היה בתקופה זו מצבה של האימפריה, ולא ייפלא שאז גם צעדה יהודה צעדים חשובים לביסוס ריבונותה ולחיזוק כוחה. עם נפילתו בשבי של דמטריוס השני, קם לטריפון מתחרה שהדפו מן השלטון. היה זה בן אחר של דמטריוס הראשון, אח של דמטריוס השני, אנטיוכוס השביעי סידטס. מלך זה, צעיר ונמרץ, משך לצדו את רוב הכוחות בממלכה, ובכללם את קלאופטרה אשת אחיו ; מצבו של טריפון, האוזורפאטור שלא מבית המלוכה המסורתי, הורע במהירות. בצעדיו הראשונים להשתלט על ממלכתו האיר אנטיוכוס השביעי פנים לשמעון ושיגר אליו איגרת ובה דברי ידידות ואחווה (מקבים א טו ג-ט). אולם כאשר נכונה המלוכה בידו וסיכויו של טריפון, שהיה נתון במצור בעיר דאר, אפסו, שינה אנטיוכוס את טעמו. את העזרה הצבאית ששיגר אליו שמעון סירב לקבל, והוא שיגר אליו שליח - בשם אתינוביוס - שהציג לשמעון שורה של תביעות מאת המלך. תביעות אלה כללו דרישה לפינוי החקרה, גזר ויפו - ומשמע שאנטיוכוס סירב להכיר בריבונותה של יהודה עליהם, מה גם שאיש מקודמיו לא הכיר בכיבושים אלה במפורש - או לתשלום של 500 כיכר-כסף תמורתן, וכן תביעה לתשלום 500 כיכר-כסף בתור פיצוי על נזקי מלחמה שגרמו היהודים ועל מסים שלא שולמו. תביעות אלה לוו אזהרה בפעולות מלחמה שיינקטו נגד יהודה אם דרישות אלה לא תיענינה.
בתור מחווה הציע שמעון תשלום חד-פעמי של מאה כיכר-כסף, אך אתינוביוס לא קיבל הצעה זו ושב אל המלך בידיים ריקות. כיוון שכך, הוטל על הנציב של איזור החוף, קנדביוס, לפתוח בפעולות מלחמה. יבנה שימשה לו בתור בסיס וכן מבצר שהקים בקדרון, סמוך לגבול יהודה. אולם כוחו של קנדביוס לא די היה בו כדי לסכן את יהודה. גבולה המערבי מוגן היה במבצרי גזר וחדיד, וצבאה הספיק כדי להתמודד בשדה-הקרב עם חילו של קנדביוס. שמעון, שכבר בא אז בימים, הטיל את ניהול המלחמה על שני בניו: יוחנן ויהודה. בקרב שנערך במישור שבשיפולי הרי יהודה, ממערב לגזר, זכו יוחנן ויהודה לניצחון מכריע. צבא סוריה ניגף והיהודים רדפוהו ופגעו בשטחי האויב. בקרב זה השתתפו השתתפות פעילה פרשים בצד היהודי, עדות להתחזקות הצבא ולפיתוח כושרו למלחמה במישור. ניצחון זה הוכיח כי היה בכוחם של היהודים להדוף שרי-צבא סלוקים וגיסותיהם וכי רק צבא הממלכה, או ריכוז של גיסות רבים במיוחד, יכול להתגבר עליהם בשדה-הקרב. מאמץ צבאי כזה נדרש עתה מאנטיוכוס השביעי, אם היה ברצונו לכפות ציות על יהודה, אך לכך נדרש עוד זמן. בינתיים לא נערכו נסיונות צבאיים כדי להדביר את היהודים. המכה שניחתה על שלטונו של שמעון באה ממקום אחר - אף כי יש הסבורים שידו של אנטיוכוס השביעי היתה בדבר.
במהלך סיוריו ביקר שמעון, בשנת 134 לפני-הספירה, ועמו אשתו ושניים מבניו – יהודה ומתתיהו - ביריחו. נציבו באיזור זה היה תלמי בן חבוב, שהיה גם חתנו. תלמי ערך משתה לשמעון ולבני-לווייתו, ובשעת המשתה, כטוב לב המסובים ביין, התנפלו עליהם אנשי תלמי ורצחום. דומה שהיה זה שלב ראשון בניסיון לקשר מקיף יותר, שכן תלמי הודיע על כך מיד לאנטיוכוס השביעי וניסה למשוך אליו את שרי-הצבא ולתפוס את ירושלים, וכן שלח רוצחים לגזר כדי להרוג את יוחנן שישב בה מטעם אביו כמפקד צבאי. אולם דבר הרצח נודע ליוחנן בעוד מועד, הרוצחים נתפסו והצבא וירושלים המשיכו לשמור אמונים ליוחנן. אף ששמעון נרצח, לא היתה יהודה מוכנה להפנות עורף לבית חשמונאי. סדרי השלטון שקבע שמעון עמדו במבחן הראשון. בנו ויורשו יוחנן בא מיד במקומו, והארץ סרה למשמעתו. קראו עוד:
חלק א': ההשתלבות במאבקי הכוח במדינה הסלוקית (142-160 לפני-הספירה)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
