יש מנהיגים העולים לגדולה בעיתות שלום ושלווה, כאשר דאגתם העיקרית היא שמירת הקיים. אחרים שולטים בזמנים של אי-יציבות, כאשר הנסיבות ההיסטוריות המשתנות מורגשות לא פחות מן הקבוע ; ממנהיגים אלה נדרשים תבונה וכושר תמרון כדי לשמור על הקיים ולקדם את האינטרסים שלהם ושל ממלכתם.

כנגד מצבים אלה ישנם זמנים שבהם הנסיבות משתנות באופן דראמאטי עד כדי כך, שבעקבותיהן לפחות חלק מאושיות החברה מזדעזעות עד היסוד. בתנאים אלה קורה שההנהגה הוותיקה והממוסדת אינה מגלה תושיה מספקת כדי להסתגל למצב החדש והיא מפנה את כוחותיה בלא הצלחה נגד התפתחויות בלתי נמנעות אלה, או שהסתגלותה היא חלקית בלבד ובסופו של דבר היא אינה מחזיקה מעמד לאורך ימים.

משברים כאלה קרו מספר פעמים בתקופת בית שני - בעקבות הרדיפות של אנטיוכוס הרביעי ומרד המכבים, ובעקבות חורבן בית שני; נסיבות אלה גרמו למהפכות מבית ומבחוץ. משבר מסוג זה חל גם בעקבות הכיבוש הרומי בשנת 63 לפני-הספירה, שעה שאיבד עם-ישראל את עצמאותו וריבונותו לאחר 80 שנות שלטון החשמונאים. בכל שלושת המקרים הללו קמה הנהגה חדשה, וזו הובילה את העם בנסיבותיו החדשות.

צמיחת הנהגה חדשה

הכיבוש הרומי היה בלתי נמנע. העם היה מפולג ומסוכסך באותם הימים - בין היריבים החשמונאים, בין השלטון, העם והכתות, ובין הכתות לבין עצמן. אולם מצב פנימי מעורער זה לא השפיע על עצם הכיבוש. אפילו במצב של אחדות מרבית, לא היה העם הקטן מסוגל לחסום את הדרך בפני המכבש הרומי האדיר. עם זאת, אין ספק שעצם הפילוג החליש את מעמדם וכוח מיקוחם של היהודים בפני כובשם הרומי. לא זו בלבד שהחשמונאים הסתכסכו בינם לבין עצמם בפני פומפיוס, אלא שגם הופיעה משלחת מטעם 'העם' ודרשה את ביטולו המוחלט של שלטון החשמונאים. כתוצאה ממצב זה, לא זכו היהודים לא להוקרה ולא להכרה ; נשללו מהם המלוכה ואזורים רבים בארץ-ישראל, הוטלו עליהם מסים חדשים, חומות ירושלים נותצו ורבים מבניהם נשבו.

בשנים הבאות המשיכה ההנהגה החשמונאית להפגין חוסר יכולת להתמודד עם המצב החדש תוך התפלגות לשני מחנות : אלה שהמשיכו להתנגד באופן פעיל לשלטון הרומי ואלה ששיתפו פעולה באופן פאסיבי עם השלטונות. עם הראשונים נמנו אריסטובולוס השני ובניו; הם הצליחו לברוח מרומא מספר פעמים בשנות החמישים, כנראה בעזרת אויבי פומפיוס, ששמחו לראות תסיסה ומרד בתחום כיבושיו; מדי פעם התאספו אלפים לדגלם של החשמונאים, ובכל פעם דוכאה ההתקוממות בידי הרומאים, תוך אובדן אנשים רבים ורכוש גדול. את הקו השני – של פאסיביות - נקט הורקנוס השני, שהרומאים אישרוהו ככוהן גדול ומינוהו לאתנרך (ראש העם). בניגוד לאחיו, היה הורקנוס אדם מתון וזהיר, בלי יוזמות או שאיפות מיוחדות. אם גישת אריסטובולוס היוותה איום להמשך השלטון המרכזי בחיי העם (לדוגמה, גביניוס העניש את היהודים בחלקו את ארץ-ישראל לחמישה מחוזות נפרדים, בתגובה על המרד ,של שנת 57), זו של הורקנוס הבטיחה את המשך הסטאטוס-קוו של העם, מבלי לעורר תקוות רבות לשיפור מצבו או להשגת זכויות נוספות מהרומאים.

בנסיבות אלה צמחה אף הנהגה שלישית, שהציבה מדיניות של שיתוף פעולה מלא עם רומא, פעולות יזומות לקידום אינטרסים אישיים ולאומיים, וראיית העולם הרומי כולו באור חיובי. הנהגה זו לא צמחה מן המימסד הישן אלא מקרב קבוצות אנשים שולית בחברה הישראלית, יוצאי אידומיאה שבדרום יהודה - אנטיפר ובניו, הורדוס ופצאל. משפחה זו גיבשה את קוויה המדיניים סביב לעיקרון בסיסי אחד: שיתוף פעולה מלא, לעתים אפילו מעל למצופה, עם רומא. היא נעתרה לסיוע הצבאי שדרשו השליטים הרומיים המתחלפים, וכן העניקה להם מתנות נדיבות ואירוח מפואר. נאמנות עיקשת זו לא היתה קלה או פשוטה באותם הימים. בעשרות השנים הראשונות של הכיבוש הרומי, ועד לכינונה של האימפריה בידי אוגוסטוס (27 לפני הספירה - 14 לספירה), שררה תחרות פוליטית חריפה בין המנהיגים הרומיים השונים. העמים הכבושים סבלו ממעשי שוד ומהיטלי מס כבדים חוזרים ונשנים. למרות מדיניות עוינת זו, שבוודאי עוררה התנגדות והתמרמרות, המשיכו בני משפחת הורדוס לתמוך בשלטון הרומי. המצב הסתבך עוד יותר בעתים אלה בגלל התחלופה הרבה בצמרת ההנהגה הרומית. השליט המקומי היה חייב להפגין תבונה רבה כדי לשמור על מעמדו בזירה הפוליטית הרומית. מדיניות זו אימצו הורדוס ומשפחתו ותמורת סיוע בלתי-מסויג העניקו הרומאים לאנטיפטרוס תפקיד-מפתח בחברה-הישראלית בימי הורקנוס השני, מינו את הורדוס למלך, וסייעו בידו לכבוש את ארץ-ישראל מידי אנטיגונוס החשמונאי והפרתים. אחרי נצחונו הגדול של אוגוסטוס על מרקוס אנטונינוס בקרב אקטיום בשנת 31 לפני-הספירה, הצליח הורדוס לרכוש את לבו של שליט זה, וזכה להרחבה ניכרת של תחומי ממלכתו: אזור החוף, צפון עבר-הירדן (הבשן החורן והטרכון) ואזור החולה.

דחיית קביעות רומאיות בתחום התרבות

אולם לא נבין את הורדוס, האיש והמדינאי, במלואו אם נתייחס לקבלת עולה של מלכות רומא כאל מעשה פוליטי גרידא. מכל הידוע לנו על האיש, אופיו והשקפותיו ברור לחלוטין שהוא הכיר בעליונותה, הישגיה ותרומתה האדירה של תרבות רומא – החל מהתרבות החומרית וכלה בתרבותה הרוחנית. אין ספק שהוא האמין בכל מאודו בחלום הרומי דאז, בשלטון המשכין שלום ושלווה בכל העולם (Pax Romana). בפני הורדוס עמדו המשימה והייעוד לשלב את ממלכתו כחלק אינטגראלי של האימפריה הרומית. תפיסה זו של שילוב ושיתוף עם העולם מסביב לא היתה מיוחדת להורדוס או לבני דורו בלבד. במהלך תולדות עם ישראל מראשיתו ועד ימינו - קיים מתח הכרחי וטבעי בין התפיסה הגורסת אטימות והסתגרות בפני העולם הרחב, הנתפס כעוין ומסוכן, ובין התפיסה הרואה בפתיחות מבוקרת וקליטת השפעות מסוימות - דבר מבורך, בריא ומעשיר. עקבות המתח הזה נשארו מימי בית ראשון והשפיעו גם במהלך תקופת בית שני. הורדוס עצמו נקט עמדה ברורה במחנה המשתלבים, ובעירו ובממלכתו היו סימנים ברורים של קליטת דפוסים ונהלים מהעולם מסביב, בצד ביטויים יהודיים מובהקים.

ההשפעה היוונית היתה מורגשת בכל תחום בחיי החברה. אנשים בנו בתים ומצבות קבורה וקישטו אותם לפי המקובל במזרח הים התיכון באותם הימים. בירושלים בפרט ובכל רחבי ממלכתו ,של הורדוס נבנו בניינים או אומצו דפוסים לפי הדגם ההלניסטי : תיאטראות, אמפיתיאטראות, היפודרומים (מגרשים למרוצי-סוסים), משטר הפוליס וכדומה. אנשים נתנו שמות יווניים לילדיהם, והתלבשו באופנה של אותם הימים. השפה היוונית היתה בשימוש רב בחברה הישראלית, יותר בין תושבי הערים מאשר בין תושבי הכפרים, ובין המעמד הגבוה והעולים מחוץ-לארץ מאשר בין בני המעמד הנמוך או תושבי הכפר. כ- 35% מהכתובות שנתגלו בירושלים מסוף תקופת בית שני הן ביוונית, כולן או חלקן. בתחום הרעיוני-דתי, ניתן להבחין בדפוסים ובהלכי מחשבה שנקלטו מן העולם מסביב ושמצאו את ביטוים אפילו אצל הכתות והזרמים השונים בארץ.

על אף תופעה זו, לא היהודים כעם ולא הורדוס כמנהיגם השתעבדו לקביעות רומאיות בתחום התרבות. פעמים הרבה רעיון או נוהג שאומץ מתרבות זרה עבר שינויים ניכרים עד שהתקבל והתמסד בקרב העם, ולפעמים המנהג בעם היה שונה לחלוטין מהנורמות המקובלות באותה תרבות זרה. במקרים אלה לא רק שהעם לא היה מוכן לקולטן, אלא שהוא אפילו גילה התנגדות נמרצת ודחה תופעות מסוימות. תגובה כזאת ניכרת בהיעדר אמנות הדמות בחברה הישראלית דאז. כל עיר רומית, כל כיכר, רחוב ובית היו מקושטים בפסלים וצלמיות, וכן בתמונות של אנשים או בעלי-חיים. פסלים וצלמיות נעדרו בקרב היהודים מאז תקופת בית ראשון ואף ציור דמויות - דבר ידוע ומקובל לפני כן וגם לאחר מכן - היה אסור לחלוטין בפרק הזמן שבו אנו דנים. ולבסוף, היו תחומים שבהם עם ישראל הנחה את אורח חייו על-פי דפוסים קיימים ואף פיתח אותם בהתאם לצרכיו - מבלי להידרש לעולם מסביבו: לוח החגים וסדרי הקורבנות היו ייחודיים לעם, ובדומה, מתקני רחצה לשם טהרה, מקוואות, שאין למצוא הקבלות להן בתרבויות האחרות.

הרצון להשתלב במידה זו או זו לא היתה פרי יוזמתו של הורדוס בלבד, אלא גם נבע מכורח המציאות. ארץ-ישראל דאז היתה במגע מתמיד עם העולם הרומי: חיילים, סוחרים, והנוכרים של ארץ-ישראל עמדו בקשר יומיומי עם היהודים. תהליך זה קיבל זירוז רציני מפאת הקשר ההדוק בין העם בציון ובין אחיו שהשתקעו בחוץ-לארץ. אלה האחרונים נחשפו במידה רבה להשפעות שכניהם, ואין ספק שנוכחותם בארץ – בדרך קבע או ארעי -- השפיעה על תושבי הארץ.

שיטת השוט והגזר

האתגרים הגדולים לא עמדו בפני הורדוס רק מבחוץ. גם המצב הפנימי בארץ, בקרב עמו ובינו לבין שכניו הלא-יהודיים, חייב תעוזה, תושייה ותבונה עילאיות אצל אדם ששאף לשלוט בו ולאחד את היסודות השונים והמנוגדים האלה. כשהורדוס עלה לשלטון, הוא היה שנוא בעיני גורמים רבים. הנוכרים בארץ ודאי לא ששו לקבל על עצמם שלטון יהודי כלשהו. זכרונות ממשלת החשמונאים ויחסה העוין לנוכרים גרמו להם מרירות ודאגה. גם אצל היהודים היו חוגים שהגיבו על עליית הורדוס ומשפחתו בהסתייגות מסוימת ואף בהתנגדות גלויה. היו ביניהם שצידדו בחשמונאים ואחרים שנרתעו מאכזריותו של הורדוס בדרכי עלותו לשלטון. בלא צל של ספק היו אנשים שהסתכלו בעין רעה על היחסים ההדוקים שנרקמו בין הורדוס לרומאים, ועוד שנפגעו מזאת, שבן גרים יעז להכתיר את עצמו מלך היהודים.

הורדוס הצליח להתמודד עם קשיים אלה ואף להתגבר עליהם. בראש ובראשונה הוא נקט את מדיניות השוט. הוא בנה שורה של מבצרים בחלקים שונים ,של הארץ, כדי להשגיח מקרוב על האוכלוסיה המקומית ולדכא כל התקוממות לכשתבוא. הוא גם אירגן מערכת שלמה של מרגלים, לדווח לו על כל אירוע או מיפגש חשוד בממלכתו. המלך אף אסר על התכנסויות שלא קיבלו היתר מראש מהשלטונות. אולם יחד עם השוט, גם הושיט את ה'גזר' : יד נדיבה לכל חלקי האוכלוסיה. לנוכרים הוא בנה ערים ומוסדות ציבור רבים ומגוונים, ועשה מאמץ לכללם בתוך מנגנון שלטונו - החצר, המינהל הצבאי וכד'. נדיבותו של הורדוס כלפי היהודים התבטאה בהקלה בעול המסים בעתות בצורת ; כן הוא דאג להביא תבואה מחוץ-לארץ, על חשבונו. גולת הכותרת של הורדוס בנסיונותיו לפייס את עמו ולרכוש את נאמנותו היתה, כמובן בבנייתו מחדש של בית-המקדש בירושלים בממדים מרהיבים ביותר. עבודה זו נמשכה שנים ארוכות ושימשה מקור פרנסה לאלפים, אולם היתה כרוכה במסים כבדים ובעבודות כפייה מפרכות.

שחזור חזית בית המקדש שבנה הורדוס

הורדוס לא הסתפק בצעדים אלה. הוא גם יזם תכנית רחבת-ידים, שמטרתה היתה להחליף את מוקדי הכוח וההשפעה החברתיים העוינים אותו באחרים האוהדים אותו יותר. תחת המשפחה החשמונאית, מינה הורדוס לכוהנים גדולים אנשים מחוץ-לארץ שאיתם היטיב להסתדר. המשפחות שהביאו לירושלים הוא וצאצאיו שימשו כוהנים גדולים ונמנו עם יקירי ירושלים עד למרד נגד הרומאים בשנת 66. הורדוס גם הכניס את בני-משפחתו ואת אחיו האדומיים לתפקידי מפתח. הוא הזמין נוכרים לחצרו, קירב כתות וקבוצות אחדות שעיינו את החשמונאים (למשל השומרונים, הפרושים והאיסיים), ועשה מאמצים למשוך את יהודי התפוצות לבוא ולהשתקע בעיר בירתו.

לפי כל קנה-מידה שהוא, כמעט, יש להתייחס התייחסות חיובית לשלטונו של הורדוס במישור הממלכתי. הוא הגיע לשלטון, זכה לתמיכת השלטון הרומי, השיג שקט בתוך גבולותיו, נהנה מתקופת שלום באזור כולו, ששכרה מצא ביטויו בשגשוג כלכלי ובנייה מאסיבית ומרשימה. אם נרצה להצביע על נקודת-תורפה בסיסית אצלו, אין ספק שהיא קשורה באי-יכולתו לשלוט על עצמו ועל מקורביו בכל הקשור לענייני המשפחה. כלפי אשתו ובני-משפחתה הוא התגלה כאדם קנאי, חשדן וחושש. בתוך פחות מעשר שנים הוא חיסל את כל מי שנותר ממשפחת החשמונאים : את הצעיר אריסטובולוס השלישי שנתמנה כוהן גדול, את אלכסנדרה חמותו, את הכוהן הגדול והאתנרך לשעבר הורקנוס השני ולבסוף את אשתו מרים. לאחר מכן - בתשע השנים האחרונות של שלטונו (4-13 לפני-הספירה) - הסתבך הורדוס בענייני ירושה, ובתחרות הקטלנית בין הצאצאים מנישואיו השונים (ובמיוחד שני בניה של מרים -- אלכסנדר ואריסטובולוס) ובין אנשי משפחתו - אחותו ואחיו. בשלב זה הוא לא הצליח להשליט סדר בביתו וכתוצאה מכך רבו המזימות, המתיחויות וההתנקמויות, ואלו אף היו גלויות לעין.

חיוב ושלילה

הערכה היסטורית של אישיותו של הורדוס אינה משימה קלה, ושורש הבעיה אינו בהיעדר מקורות אודותיו. אדרבה, המידע עליו רב ועשיר, יחסית. אולם המקורות שברשותנו מטפלים בדמות זו בדרכים שונות, ולפעמים אף מנוגדות לגמרי, ואין לפסול מלכתחילה מקורות מסוימים ולהניח רק את אמינותם של אחרים. כל המקורות ההיסטורים מגמתיים במידה זו או זו. ב'מלחמת היהודים' מתאר יוסף בן-מתתיהו את הורדוס תיאור חיובי ביותר כשליט מוכשר ומוצלח. ניתן להסביר מגמתיות זו בכך שהמקור שממנו שאב יוסף את המידע וההערכה על התקופה הוא מכתביו של ניקולאוס איש-דמשק, מקורבו ויועצו של הורדוס. לעומת זאת, הברית החדשה וגם ספרות חז"ל המאוחרת יתר מתייחסת אל הורדוס בנימה שלילית מוחלטת-כמעט. לדדן הורדוס הוא אדם מושחת ומקולקל. בעיני חז"ל, אפילו תרומתו הגדולה לעם היהודי - בניין בית-המקדש - לא הצליחה לכפר ולחפות על מגרעותיו הבולטות. המקור היחיד המכיל חומר חיובי ושלילי זה לצד זה הוא 'קדמוניות היהודים', מבין כתביו המאוחרים של יוסף בן-מתתיהו.

למרות עדות מגוונת זה אין לדעת כמה מנתיניו הזדהו עמו, כמה התנגדו למעשיו, וכמה נשארו אדישים. למשל, האם המרידות בסוף חייו הן עדות להתנגדות כללית ושורשית להורדוס האדם, ולהסתייגות ממדיניותו ? האם מרידות אלו פרצו על רקע כלכלי (עול המסים), פוליטי (התלות ברומא), לאומי (אובדן העצמאות) או תרבותי (הפחד מפני חדירת היוונות לארץ) ? מה בעצם היה אחוז המתנגדים להורדוס בקרב האוכלוסיה ? אם ננקוט שפת מספרים - האם מדובר ב – 10%, ב- 30% או ב – 80%? יתר על כן, האם מוצדק לדבר על יחס העם להורדוס כאילו בני העם כולו - עשירים ועניים, אנשי יהודה והגליל, יושבי ערים וכפרים, פרושים, צדוקים ואיסיים - התייחסו אליו יחס שווה או דומה? אך האם מוצדק להניח שיחס כל קבוצה או כל יחיד אליו היה קבוע מראש בכל זמן ובכל מצב?

נראה שחוסר האחדות ביחס להורדוס המשתקף במקורותינו אינו מקרי. אישיותו ומדיניותו אכן היו שנויות במחלוקת. כאמור לעיל, הורדוס עצמו לא יצא מתוך ההנהגה המסורתית ; הוא היה בן גרים ודרכו לשלטון היתה סלולה מעשי אכזריות לרוב. אולם רבים בישראל ומסביבה התייאשו זה כבר מהשלטון החשמונאי, ולא מעטים ראו בכיבוש הרומי הפוגה ממלחמת-האחים והזדמנות לזכות בשלום. הורדוס שלט ביד רמה, אולם גם ידע להיות נדיב מופלג לנתיניו ולאלה שגרו מעבר לגבולות ארצו. לאוהדיו, או לאלה שהי מוכנים להשלים עם מרותו, הוא היה מוכן להעניק תמורה. למתנכלים בו נתגלה כנוקם אכזר. לגביו, התרבות ההלניסטית - החל מחינוך בניו וכלה במוסדות שבנה ברחבי ארצו - היתה מושכת ומקובלת, אולם הוא ידע היכן קו ההפרדה בין האסור והמקובל בחברתו. בניגוד לתכונות אלה, בסוף חייו, כשכבר היה חולה אנוש, הקים הורדוס נשר בשער המקדש, ומעשה זה חרג ממדיניותו הזהירה שנקט במשך כל שנות שלטונו.

האם הצליח הורדוס בתור מלך ? כמו כל מנהיג דגול בעבר ובהווה, החשבון ההיסטורי הסופי אינו חד-משמעי. בתחומים רבים וחשובים היתה השפעתו מורגשת לדורות. צאצאיו המשיכו לשלוט בחלקים שונים בארץ-ישראל למעלה ממאה שנים לאחר מותו. וזה הישג לא מבוטל בתקופה שבה חתרה האימפריה הרומית לבטל מנהיגות מקומית לטובת השיטה הפרובינקיאלית. ההנהגה הרוחנית והחברתית שהתמסדה בימי הורדוס המשיכה להנהיג את העם עד סוף תקופת בית שני. משפחות הכוהנים הגדולים ,שעלו לגדולה בתחילת שלטונו קיבלו את תמיכתו, הודות לה עמדו בצמרת בית-המקדש ובראש האומה עד פרוץ המרד. החפירות בירושלים ובמקומות אחרים הוכיחו מעל לכל ספק עד כמה הטביעו הורדוס ובני דורו את חותמם על אופיה של התרבות החומרית בסוף תקופת בית שני. והוא הדין לתחום התרבותי : סוגי המוסדות וכן צורתם הפיסית נשאו את אופיה של תרבות יוון; ההשפעה היוונית הלכה וגברה במשך חייו, ואף המשיכה לחדור לאחר מותו.

המדיניות: השתלבות והסתגלות

מצד אחר, הורדוס לא הצליח מעודו להתקרב אישית לאנשים שמעליו או מתחתיו. הרומאים כיבדוהו ותמכו בו, אולם לא מנו אותו כידיד - בניגוד, למשל, למעמדו של נכדו אגריפס הראשון. העם קיבל אותו, ובוודאי היו שכיבדו והעריכו את שלטונו וגישתו. אולם ביטויים של אהדה ואהבה כלפיו אינם בנמצא (שוב, בניגוד למעמד נכדו), כמו שגם אין להפריז במשמעות המרידות המקומיות שהתחוללו לאחר מותו. הן לא שיקפו התנגדות כוללת של האוכלוסיה למרותו, אלא של גורמים שוליים בחברה (הרועה, העבד המשוחרר, בן הליסטים וכד'). העובדה ,שהמנהיגים האלה פעלו לרוב באזורים כפריים, ולא בערים, מצביעה על האהדה החלקית-לפחות שזכה לה המלך.

מעמדו של הורדוס דומה במקצת לזה של שלמה המלך, כאלף שנה קודם לכן. שניהם משלו בעידן של שלום ; שניהם בנו הרבה, כשגולת-הכותרת של מפעליהם היתה בניית בית-המקדש. שניהם נטו לקלוט השפעות מבחוץ. אחרי מותם חולקה ממלכתם, וטענת העם העיקרית נגד שניהם היתה עול המסים הכבד מנשוא. אולם דמותו ההיסטורית של שלמה הרבה יותר חיובית - הודות להשתייכותו לשושלת דוד, שהמשיכה לשלוט מאות שנים והיתה אחראית לכתיבת ההיסטוריה של התקופה, וכן בשל שיפור תדמיתו אצל חז"ל, למעלה מאלף שנה לאחר מותו. דמותו של הורדוס לא זכתה להערכה אוהדת כזאת.

אם ניתן לשפוט את האדם בקנה-מידה פוליטי - ובסופו של דבר היה הורדוס מדינאי - נראה שהוא הצליח להבין את עולמו, את יחסי-הכוחות שבו ואת אופן הקיום והתפקוד בתנאים אלה. הרבה מבין בני העם קלטו את גישתו המתונה והמציאותית והזדהו עמה, ולו ידם היתה ממשיכה להיות על העליונה, היתה ההיסטוריה של עם ישראל במאה הראשונה לספירה ולאחריה נראית אחרת לגמרי. אולם היו חוגים מקרב העם שנקטו קו מדיני הפוך - זה של עימות והתנגדות גלויה לרומא - ובנצלם עיתוי של משבר פנימי ממושך בחברה הישראלית, הם הצליחו באמצע המאה הראשונה לספירה להוביל את העם למרד הרה-אסון. זאת לא היתה דרכו של הורדוס, ועם ישראל נאלץ לשלם מחיר כבד בעד הכרעתו לנטוש את דרך הורדוס, הגורסת השתלבות והסתגלות, ולאמץ את המדיניות הדוגלת בעימות וניתוק.

קראו עוד:

כלכלתה של ארץ-ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הורדוס
המלך הבנאי
מפה: ממלכת הורדוס