מדינת ישראל קמה על יסודות שהונחו בתהליך ההתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל. התשתית של אוכלוסיה יהודית ופריסתה היישובית, התשתית המשקית-כלכלית, והתשתית החברתית והמדינית היו כבר קיימות בחלקן. לפיכך היתה, ועדיין יש, מידה רבה של המשכיות בין תקופת 'היישוב' לתקופת המדינה, וכל המעיין בקפידה במאמרים שיבואו בכרך זה יוכל להיווכח בדבר. מבנה המשטר ומוסדותיו, כללי המשחק הפוליטיים, מבנה המערכת הצבאית, יצירת האיזון בין רבדים חברתיים ותרבותיים באוכלוסיה היהודית, דרכי קליטת עלייה והתיישבות - כל אלה מעוגנים בדפוסים ובכלים שנוצרו בתקופת היישוב. עם זאת ברור, שהקמת המדינה והמאורעות ההיסטוריים הדראמאטיים הקשורים בהקמתה חוללו תפנית מהותית ויצרו מצב חדש והיערכות חדשה. כאשר ממקדים את המחקר והעיון במאורעות ובתהליכים של השנה הראשונה, עושים זאת מתוך הנחה שמדובר בפרק הזמן שנפלו בו הכרעות מעצבות מבנה, ואירעו מאורעות קובעי אתגר, שאפשר למצוא בהם לפחות את אחד מן המפתחות להבנת המאורעות והתהליכים המרכזיים שעיצבו את דמותה של מדינת ישראל עד היום. ואם אמנם סבורים היום רוב אזרחי ישראל, שהגיע הזמן לבדיקה יסודית ולתיקונים מבניים במשטר ומהותיים במדיניות, הרי ראוי להתחיל את הבדיקה במה שהוא באמת בגדר ההתחלה.

נבודד תחילה את העניינים שניכר בהם בבירור המפנה המהותי והחידוש המעצב. לאחר מכן ננתח כל אחד מהם בפני עצמו. הסדר שנמנה בו עניינים אלה תואם מצד אחד את סדר זמן ההתארעויות, ומצד שני את מידת בולטותם בשנה הראשונה. לאחר מכן נחזור ונדון בהם מתוך נתינת דעת להקשרים הפנימיים שביניהם :

א. הקמת המסגרת המוסדית-משטרית הממלכתית: בית-מחוקקים, ממשלה, מערכת משפטית, מערכת אדמיניסטראטיבית, מערכת צבאית ומערכת משטרתית.

ב. התפרצות של מלחמה כוללת בין יהודי ארץ-ישראל לערביי ארץ-ישראל ולמדינות הערביות השכנות: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים. כתוצאה מהתפרצות המלחמה הכוללת נציין גם את ההקמה המהירה של הצבא, בהיקף ובאופנים השונים שינוי מהותי ממה שהתקיים עד אז בתחום זה.

ג. כבר בשנה הראשונה חל שינוי מהותי בממדי העלייה לארץ-ישראל. הדבר חייב היערכות מחדש לקליטת העולים מבחינת הכלים והדרכים.

ד. מן המהלכים הראשונים של עיצוב הממסד הממלכתי ומדיניותו נתברר, שהתחיל פרק חדש ביחסים הפנימיים בחברה היהודית הארץ-ישראלית, ובהקשר זה התבלטה בבירור הדילמה שעלתה ביחסים בין הציבור הדתי לציבור ה'חופשי' או ה'חילוני'.

ה. התפרצות המלחמה הכוללת יצרה מניה וביה מצב חדש בעימות שבין היישוב היהודי לבין האוכלוסיה הערבית הפלסטינית ומדינות-ערב: פינוי יישובים ערביים רבים, התהוות אוכלוסיית פליטים, והגדרתם של אלה שלא ברחו ונשארו 'תחת שלטון ישראל כאזרחי המדינה היהודית.

אידיאולוגיה של 'ממלכתיות'

נפתח בעניין הראשון, שהוא כמובן ציר הדיון כולו: בשנה הראשונה נקבעו למעשה היסודות המבניים והמוסדות המרכזיים של המשטר הדמוקראטי במדינת ישראל. על דרך החידוד אפשר לומר, שגם מה שלא נקבע אז, ונשאר פתוח זמנית, הפך לתופעת קבע מבנית. הכוונה היא להתחייבות הבלתי מקוימת 'זמנית' לנסח ולקבל חוקה. מדינת ישראל נשארה באופן זה 'בלתי מושלמת' מבחינת המבנה, וזאת כביטוי לדילמה שנתגלמה בהקמתה. אכן, גם הדילמה הזאת, יחד עם נוספות כמוה, נתנסחה בקביעות האידיאולוגיות שבאו להתוות קווי-יסוד כלליים-עקרוניים למדיניותה של ישראל. כוונתנו לתוכנה של מגילת העצמאות, כמסמך שהוא בבחינת הצהרה מייסדת על מחויבויות ומשימות.

לפי מגילת העצמאות, מחויבת המדיניות הממלכתית של ישראל לאינטרסים הלאומיים של עם ישראל, ל'ערכי היהדות', להגשמה שלמה של הרעיון הציוני ולערכי המוסר האוניברסלי והדמוקראטיה. הדברים נאמרו בצורה כללית מאוד, ובצורתם זו הם נראים הרמוניים. אולם הכלליות הסתמית במידה רבה והערפול המכוון של הניסוחים החגיגיים מכסים על ויכוחים גדולים, שחלקם כבר נסתמנו תוך-כדי ניסוח מגילת העצמאות, ואחרים עתידים היו להתפרץ כביטויים של דילמות שנתגלמו, כאמור, בהקמת המדינה.

הדילמה שבגללה לא נתקיימה עד היום ההתחייבות לנסח ולקבל חוקה למדינת ישראל תידון כסוגייה נפרדת להלן, ואילו בפרק זה של דיוננו נצביע על שני מוקדי מתח, שהסתתרו מאחורי ניסוחים הרמוניסטיים, אבל נזדקרו עד מהרה כסוגיות מדיניות קשות :
ראשית, המתח הטעון ביחסים שבין חברה ומדינה והקשור למדיניות 'הממלכתית' של מדינת ישראל ; ושנית, המתח הטעון בין המחוייבות לאינטרסים של העם היהודי כולו (לרבות העם שבתפוצות) והמחוייבות להגשמת הרעיון הציוני, לבין המחוייבות לערכי הדמוקראטיה בהתייחסות אל מיעוטים לאומיים שהם אזרחי מדינת ישראל, ובייחוד אל המיעוט הערבי.

עצם העובדה, שמוסדות היישוב היהודי הארץ-ישראלי ירשו את הסמכויות של ממשלת המנדאט הבריטי והיו למוסדות מדינה ריבוניים, יצרה שינוי חד במערכת היחסים בין חברה למדינה. מוסדות היישוב, גם אלה שפעלו בדרך אדמיניסטראטיבית ריכוזית, ביססו את כוחם על התארגנות תנועתית-חברתית, תוך ניהול מאבק מתמיד נגד המשטר הזר, שהניח מכשולים מכבידים והולכים על דרך הגשמת הציונות. בידי מוסדות היישוב היו כלים ריכוזיים, שפעלו בסמכות דמוי-שלטונית 'מלמעלה'; אולם היתה זו סמכות מוגבלת, ובלא אתוס התנדבותי חלוצי והתארגנות תנועתית, המגייסת את משאביה על-ידי התעוררות 'מלמטה', מן התשתית האישית-קהילתית, לא היה אפשר להפעיל אותה. מכאן המשקל הניכר של החברה ושל היצירה החברתית התנועתית-פוליטית מזה, והבין-אישית הקהילתית מזה, בתקופת היישוב. הקמת מדינה ריבונית סימנה, אפוא, תפנית מהותית בתשתית החברתית וביחס שבינה לבין מנהיגותה הפוליטית.

הדבר היה כרוך בזעזועים פנימיים, שהורגשו היטב כבר בשנה הראשונה, בייחוד בתהליך גיבוש הכוח הצבאי הממלכתי מכוחות המגן התנועתיים-מובהקים של היישוב. נתינת דעת לשיקולים שעלו בעימות שנוצר אז (בייחוד סביב בעיית פירוק הפלמ"ח) מביאה למסקנה, כי ההשלכות וההשתמעויות היו הרחק מעבר לשאלת דרכי ארגונו של הצבא. אכן, דומה כי רק בגלל אילוצי האחדות, שהטילה התפרצות המלחמה הכוללת, נבלמו הזעזועים הללו במהירות יחסית ולא ערערו את המשמעת הלאומית למנהיגות הריכוזית. מכל מקום, השינוי הזה יצר מוקד של מתיחות. 'מתחת לפני השטח' נמשך מאבק אידיאולוגי ומדיני (שהיו לו אמנם התחלות כבר בתקופת היישוב ולקראת האפשרות שתקום מדינה), ותוך כדי כך התחיל גם התהליך שנדחקו בו המערכות התנועתיות-חברתיות מפני מוסדות השלטון הריכוזיים הריבוניים, ואיבדו בהדרגה גם סמכות וגם אחריות בתחומי פעילות רבים, מהם חברתיים מובהקים, שהיו באחריותם בתקופת היישוב.

ברור שבשנה הראשונה התבטאו הדברים בנטיות ובעמדות פתיחה. אולם כיוון השינוי החברתי הארגוני, האידיאולוגי והמוסרי, היה ברור למדי והוא קיבל לימים את גיבושו המלא באידיאולוגיה של 'הממלכתיות' וביישום הריכוזי-רדיקאלי שלה בתחומי ההתיישבות, קליטת העלייה, הארגון החברתי והחינוך. התוצאות, לטוב או למוטב, פרושות לפנינו היום, ומי שסבור שהן מחייבות בדיקה וריאוריינטאציה - ייטיב לעשות אם יבחן לעומק את הקשר בינן לבין ההכרעות המבניות-מעצבות, שנתקבלו תחת אילוציה של שנת-הייסוד ; כי ייתכן גם ייתכן שהיה אפשר למצוא איזון אחר ומבנה מדיני אחר, שהיה מניח לה לחברה במובנה הקהילתי והתנועתי יותר מרחב של התבטאות בפעילות עצמאית.

התגשמות הרעיון הציוני

הסוגייה השנייה קשורה גם היא במידה ידועה לשאלת האיזון בין חברה למדינה. עם הקמת המדינה הפכו, כאמור, מוסדות ההנהגה הלאומית-הציונית של היישוב למוסדות מדינה ריבונית, והיה זה אך טבעי שהמדינה, כמערכת שלטונית-ריבונית, נתפסה כיורשת וכממשיכה, בכלים חדשים ובתנופה אחרת, של ההסתדרות הציונית. משמע שיש לראות בהקמת המדינה את ההתגשמות בפועל של הרעיון הציוני; ואם כי ברור היה מלכתחילה שההגשמה המלאה מבחינת התשתית הדמוגראפית, היישובית והחברתית היא עדיין חזון לעתיד לבוא, הרי מכל מקום המדינה ככזאת היא הנחשבת מעתה לנושאת באחריות הישירה להמשך ההגשמה. הכרעה זו היתה התשתית לאידיאולוגיה של ה'ממלכתיות', שהתפתחה בהמשך הזמן, ולדרכי יישומה, והיא קבעה במידה רבה את הגדרת מקומה המשני והדחוק של ההסתדרות הציונית גם בתוך מדינת ישראל וגם בעיצוב מערכת היחסים בין המדינה לבין העם היהודי בתפוצות: בתוך המדינה - כמערכת משנית, שסמכותה ומבנה הפוליטי 'נאצלים' מל המערכת הריבונית הראשית ; וביחסים בין מדינת ישראל לעם שבתפוצות - כחלק מן הסוכנות היהודית, הפועלת לא על בסיס ציוני (השאיפה לריכוז רוב העם היהודי בארצו), אלא על בסיס של החשבת מדינת ישראל ומרכזיות תפקודה בחיי העם היהודי.

אפשר לטעון כי הסוגייה של מעמד התנועה הציונית בתוך מדינת ישראל ובין מדינת ישראל והתפוצות היתה אחת ההשלכות רחוקות-הטווח של שאלת היחס בין חברה למדינה, שנתעוררה עם הקמת המסגרת הממלכתית. אולם תוך כדי כך נזרע הזרע להתפתחותה של דילמה נוספת, הנמצאת כיום במרכז העימות הפוליטי במדינת ישראל. היה זה אך טבעי שמדינת ישראל, שקמה מתוך המוסדות הלאומיים של היישוב, תראה עצמה למעשה גם כהגשמת החלום הציוני וגם כהמשכה רצופה של התנועה הציונית בארגון מוסדי, באידיאולוגיה, במדיניות ובהגשמה. הקביעה שמדינת ישראל תהיה, תוך כדי גיבוש זהותה כמדינה יהודית ותוך כדי הגשמה של מדיניות ציונית, גם דמוקראטית לעילא ונאמנה לעקרונות האוניברסאליים של זכויות האדם וזכויות המיעוטים הלאומיים והדתיים שבתוכה - נראתה גם היא כמחויבת מתוך אופיה הדמוקראטי של התנועה הציונית ומתוך הנאמנות המאפיינת את רוב האידיאולוגיות של התנועות הציוניות לרעיונות הצדק החברתי והמוסר האוניברסאלי ; שהרי בשמם של עקרונות אלה דרשה התנועה הציונית מן הקהיליה הבין-לאומית את ההכרה בזכויות הלאומיות של עם ישראל בארצו. אבל מה תהיה ההשלכה של זיהוי מדינת ישראל עם הציונות במישור הסמלי (דגל והמנון), המשפט (חוק השבות), במישור מדיניות הפנים (חלוקת משאבים והכוונת בניית התשתית הכלכלית והשירותים) והחוץ (המאבק על התרת עלייה המונית כגורם מרכזי) לגבי יישום עקרונות הדמוקראטיה וערכיה האוניברסאליים, בהגדרת מעמדם של מיעוטים לאומיים בתוכה ? שאלה זו אמנם לא יכלה לעלות במלוא בהירותה וחריפותה בשעת הייסוד, שהיתה גם שעת התפרצות המלחמה הכוללת עם האוכלוסיה הערבית- פלסטינית ועם מדינות ערב על עצם קיום המדינה, אבל היא נזרעה בתשתית. מגילת העצמאות, כמסמך המגבש את העקרונות שביסוד המדיניות העתידה של מדינת ישראל, מגלמת אפוא בתוכה דילמה מורכבת ביותר. ושוב : מי שסבור שההתפתחות ההיסטורית שחלה במשך שנות דור מחייבת אישור מחדש של התפיסה הקודמת בגלל שחיקתה, או שינוי יסודי בגלל בעייתיותה, נדרש למעשה לבחינת ההכרעות האידיאולוגיות והמבניות שנתקבלו כבר בשנה הראשונה.

פשרה על בסיס ה'סטאטוס קוו'

עתה אנו באים אל אותה דילמה, שבגללה בעיקר לא נתקיימה ההתחייבות לנסח ולקבל חוקה למדינת ישראל: בעיית היחס בין הציבור הדתי לציבור החילוני, או: בעיית מעמד הדת היהודית במדינת ישראל. הנושא עלה לדיון גם במישור האידיאולוגי (הוויכוח המפורסם סביב הביטוי 'צור ישראל' במגילת העצמאות) וגם במישור המעשי, הנוגע למעמד ההלכה והמוסדות המייצגים אותה ברשות הרבים הלאומית. כפי שמתברר מן המאמרים הדנים בסוגיות הללו בכרך שלפנינו, הושגה הפשרה בשני המישורים הללו על בסיס ה'סטאטוס קוו', קרי: על בסיס ההסכם שכבר היה קיים בין המפלגות הדתיות והחילוניות בהסתדרות הציונית ובמוסדות ההנהגה של היישוב החדש, הלאומי. אולם הדחיפות הרבה בהעלאת הבעיה לדיון, בחינת תנאי לשמירת אחדותה של האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל במסגרת המדינה המוקמת, ואיחוד העם היהודי בתמיכתו באותה מדינה, העידה על המפנה שחל בבסיס היחסים ועל שינוי משמעותו של ההסכם. החידוש המוחשי נזדקר מן הצורך להקיף במסגרתו גם את הציבור הדתי הלא-ציוני והאנטי-ציוני, על מפלגותיו ומוסדותיו. עתה, כאשר נסתלק השלטון הזר, נאלץ הציבור הזה לקבל את עולה של 'המדינה הציונית', ברירת ה'פרישה' כבר לא היתה קיימת. אולם דומה כי גם המפלגות החילוניות הכירו בחשיבותו של הסכם, שיאפשר שיתוף-פעולה חיובי בהקמת המדינה ובהנהגתה ; וכך נתגבש הסכם שבא להבטיח את 'האינטרסים הדתיים' של ציבור הרואה בהבטחת האינטרסים הללו, במשמעותם הסקטוריאלית המובהקת, ולאו דווקא בקיומה של מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל, את הטעם היחיד להצטרפותו.

היו לכך השלכות מרחיקות-לכת, שמשמעותן המלאה נתבררה רק בשנים האחרונות, עם הגברת המעורבות של המפלגות הלא-ציוניות בפעילות המדינית ובשלטון, עם התחזקות כוחן של המפלגות הללו על חשבון המפלגות הדתיות-הציוניות, ואולי גם עם הופעת מגמת ההקצנה הדתית בציבור הדתי במדינת ישראל, שהגורם המוביל אותה היא אותה מנהיגות דתית לא-ציונית, שהשפעתה הרוחנית גברה בד בבד עם עליית כוחה החברתי והמדיני על-ידי השתתפותה האינטרסנטית ב'רשות הרבים' הלאומית.

אולם דומה כי גם העובדה, שמעבר להשגת הסכם ה'סטאטוס קוו' מנעה התנגדות המפלגות הדתיות, בשם הנאמנות לתורה ולהלכה, קבלת חוקה אזרחית חילונית למדינת ישראל, ולו גם לפי שעה, מעידה על שינוי מצב, שתוצאותיו התבררו יותר ויותר בשנים האחרונות.

שיתוף הפעולה בין התנועות הדתיות-לאומיות לתנועות הלאומיות החילוניות בהסתדרות הציונית וביישוב היה מבוסס, מצד אחד, על הסכמה לגבי המשימות המעשיות הדחופות ביותר של הגשמת המפעל הציוני : הבאת עלייה, רכישת קרקעות בארץ-ישראל, יישוב הארץ והקמת המשק הכלכלי, ההגנה והמאבק המדיני להבטחת כל אלה ; ומצד שני על הסכמה לדחות את הוויכוח על הדמות הפוליטית, המשפטית, החברתית והתרבותית של מדינת היהודים לעתיד לבוא. זאת, מתוך אמונה שרווחה בשני המחנות גם יחד, שבבוא השעה יימנע הוויכוח, מפני שלדעת הציבור החילוני הדת תשקע ותעבור מן העולם, ולדעת הציבור הדתי יעמוד גם הציבור הלאומי-חילוני על המשמעות היהודית המקורית של גאולת עם ישראל בארצו. על בסיס זה היה אפשר לגבש פשרה פראגמאטית לשם שיתוף פעולה לקידום האינטרס הלאומי במוסדות הלאומיים המשותפים, ולאפשר לכל אחד משני הציבורים הללו הקמת מערכת חינוכית וחברתית-קהילתית מיוחדת לו, בלי שכל צד יתערב בעיצוב אורח-חייו הפרטי והחברתי-קהילתי של זולתו. ההסכם שנתגבש עם הקמת המדינה על בסיס ה'סטאטוס קוו' אישר אפוא את אותן ההנחות, והדרישה שנתקבלה בסופו של דבר, לדחות לזמן בלתי-מוגבל את ניסוח וקבלת החוקה למדינת ישראל - לא באה אלא לאשר את השותפות שכבר הושגה במישור המעשי המיידי, ואת דחיית ההכרעה על דמותה הכוללת של מדינת ישראל כמדינה יהודית, לעתיד לבוא, לכשיתקרבו המחנות השונים זה לזה עד כדי כך שיוכלו לגשר על המחלוקת הנוגעת להשקפת-עולם כוללת ולאורח-חיים כולל בין דתיים לחילוניים. אבל האומנם היה אפשר לדחות אח ההכרעה האמורה 'לעתיד לבוא', שעה שהמדינה כבר התקיימה בהווה, והיא שגדרה בפועל, ובהיקפה הריבוני והכולל, את 'רשות הרבים' הלאומית?

עם הקמת המדינה נזדקרו ועלו המשימות המעשיות הדחופות ביותר: ניצחון במלחמה הכוללת, קליטת עלייה המונית, השגת אישור ותמיכה בין-לאומיים. אולם אם ההסכם בא לאפשר לציבור הדתי בתחומו ולציבור החילוני בתחומו ליישם את עקרונותיו והשקפת- עולמו באורח-חייו החברתי, ביצירתו התרבותית ובחינוך, הרי עד מהרה התברר כי במסגרתה הכוללת של מדינה ריבונית, ובייחוד מדינה שאופיה ריכוזי, והיא נוטה להתערבות עמוקה בתהליכים החברתיים, יהיו מאמציו של כל אחד משני הציבורים הללו לממש את זכותו ליישם ב'רשות הרבים' הלאומית את עקרונותיו, ולחיות על-פי הנורמות הדתיות או התרבותיות המקובלות עליו, למעשה לא בגדר הסכם על דחיית ההכרעה הנוגעת לדמות היהודית של המדינה לעתיד, אלא על ראשית המאבק הפנימי סביב שאלת עיצוב דמותה היהודית בהווה. דומה כי גם אם משמעות זו של הסכם ה'סטאטוס קוו' לא היתה ברורה לעיני אלה שגיבשוהו אזי הזרע למאבק המקוטב המתנהל כיום על דמות 'רשות הרבים' הלאומית, או על עצם קיומה, נזרע כבר אז, כשהחליטו שהחלטה חלקית ודחייה חלקית של ההחלטה לעתיד לבוא הם הפתרון היחיד שבאפשר לבעיה, שדרשה במפגיע את פתרונה בהווה.

הביטחון - גורם ראשון במעלה

התלקחות מלחמת העצמאות כמלחמה כוללת עם הקמת המדינה, ומהלך המלחמה הזאת : הסכנה החמורה לעצם קיום היישוב היהודי בארץ-ישראל ; הגיוס הכולל של המשאבים האנושיים והפיזיים למלחמה ; המספר הגדול מאוד יחסית של הקרבנות שנפלו במלחמה, והמהפך הדראמאטי מסכנה קיצונית של חורבן היישוב בידי כוחות שנראו עדיפים, להישג צבאי מרשים, שקבע את גבולות מדינת ישראל מעבר לגבולות החלוקה – כל אלה הטביעו רושם בל-יימחה בדמותה של מדינת ישראל ובהוויית החיים החברתית והתרבותית שנתרקמה בה. המלחמה פירשה במהלכה את המשמעות ההיסטורית של הקמת המדינה והשגת העצמאות והמחישה אותה לעם הנאבק על חייו ועל מעמדו הלאומי, כחוויית תשתית מרכזית. יתר על כן : גם אחרי שמלחמת העצמאות הסתיימה בחתימת הסכמים על שביתת-נשק, לא הסתיים העימות הכולל עם ערביי ארץ-ישראל ועם מדינות-ערב השכנות, ועל כן אפשר לראות במלחמה זו מאורע מכונן של תקופה שלמה, שהשלכותיו קיימות ועומדות לאורך זמן.

נציין קודם כל את הגדרת גורם הביטחון כגורם ראשון במעלה בעיצוב מדיניות הפנים והחוץ של מדינת ישראל, וכתוצאה מכך את מקומו המרכזי של הצבא מבחינת היקפו הנרחב (הסיסמה הידועה של מלחמת העצמאות : 'כל הארץ חזית, כל העם צבא'), מבחינת הקצאת המשאבים הלאומיים, וממילא גם מבחינת השפעתו על החברה כגורם מחנך, המעצב את התודעה הלאומית ואת האתוס הלאומי. לגורם הביטחון היה אמנם משקל רב, אפשר לומר גדל והולך, עוד בתקופת היישוב. גם הקשר בין צבא לנשיאה באחריות לאומית כוללת ולקוממיות לאומית כבר הומחש למדי במאבק על הקמת הבריגדה היהודית ועל השתתפות היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. ואף-על-פי-כן ציינה הקמת צה"ל, מתוך ארגוני ההגנה והלוחמה של היישוב ומתוך עתודת משוחררי הבריגדה, תפנית, הממחישה יותר מכל צורת התמסדות אחרת את משמעותה של עצמאות ממלכתית : לא עוד ביטחון ולוחמה כאחת הפונקציות הנלוות לפעילות מסועפת של תנועות חברתיות-פוליטיות, העוסקות בצדדים השונים (התיישבות, קליטת עלייה, התארגנות ומאבק פוליטי וכדומה) של הגשמת הציונות, אלא מסגרת ממלכתית נבדלת למילוי הפונקציה הבטחונית ; מסגרת שאמנם קיבלה על עצמה, בהמשך של מסורת יישובית קודמת, גם תפקידים נוספים בקליטת עלייה, בחינוך ואפילו בהכשרת גרעינים להתיישבות (הנח"ל), אבל התפקיד הבטחוני הוא שהגדיר אותה במכלול פעולותיה, לרבות חינוך ושירות לאומי אחר.

אולם ההבדל ניכר לא רק ולא בעיקר בכך שקמה מסגרת ממלכתית נפרדת למילוי התפקיד הבטחוני, דבר שנתחייב כשהוא לעצמו מהקמתה של מדינה ריבונית, בין בתנאי שלום ובין בתנאי מלחמה. העובדה שהצבא קם תוך כדי ניהול מלחמה כוללת הביאה לשינוי מרחיק-לכת בסדרי העדיפויות ובמעמד המוביל והמעצב של גורם הביטחון לגבי כל שאר תפקודי ההגשמה של הציונות וכל שאר תפקודיה של המדינה. הדבר התבטא בהקצאת המשאבים החומריים ובעומס שהוטל על-ידי כך על המשק היצרני ועל השירותים, וממילא בהגבלת המשאבים שהיה אפשר להקצות לתפקידי פיתוח, קליטת עלייה ורווחה חברתית. הדבר התבטא כמובן בהיקף השירות בצה"ל - גם מבחינת חלקי האוכלוסיה היהודית שנכנסו למעגל הגיוס, וגם מבחינת משך הזמן שנתחייב כל יחיד לייחד לשירות הצבאי, ולאחר המלחמה בהפיכת השירות הצבאי במילואים למרכיב קבוע באורח-חייו של אזרח יהודי ישראלי עד גיל מבוגר. אין להתפלא על כן, שהמלחמה והשירות בצה"ל היו לגורם מרכזי, שעיצב את המיתוס המחנך לגיבוש התודעה הלאומית והאחדות הלאומית ואת האתוס של ההגשמה הציונית. דומה כי לא נפריז אם נטען, כי ממלחמת העצמאות ואילך עבר המוקד של הגשמת הציונות וגיבוש האתוס החלוצי - מתחום ההתיישבות והיצירה החברתית אל תחום השירות בצה"ל, שקלט לתוכו, כאמור, גם כמה תפקידים נוספים, כאלה שנתמלאו בעבר על-ידי תנועות חברתיות-התיישבותיות. הצבא היה באופן זה למסגרת עיקרית של סוציאליזאציה והתבטאות על-ידי נשיאה באחריות לאומית, בייחוד לדור הצעיר, ותוך כך הוא נעשה לאפיק עיקרי, שדרכו התפתחה המשמרת ההמשכית של המנהיגות הלאומית, הדבר בא לידי ביטוי גם ביצירה התרבותית של הדור הזה, בייחוד בספרות ובאמנות. סביב מלחמת העצמאות התגלתה למעשה המשמרת הצעירה של סופרים, אמנים ואנשי-רוח מילידי ארץ-ישראל. אם לגבי הדור הקודם בספרות העברית הארץ-ישראלית היתה החוויה המרכזית העלייה לארץ וההתערות בנופה הפיסי והאנושי, בתוך המפעל ההתיישבותי והחברתי, הרי לגבי הדור הצעיר של הסופרים ילידי הארץ היו המלחמה והשירות בצבא לנושא המרכזי של ההתמודדות הרוחנית הרגשית והאינטלקטואלית. תוצאות המהלך הזה ניכרות בבירור בחברה הישראלית וביצירתה לטוב ולמוטב, הן במגמות הממשיכות את דפוסי התגובה הרגשית, המחשבתית וההתנהגותית שנתגבשו מאז מלחמת העצמאות, והן בהתקוממות הניכרת כיום אצל יוצרים ומנהיגים מבני הדור השלישי נגד הדפוסים הללו, האידיאולוגיה והאתוס שביסודם.

היווצרות בעיית הפליטים הערביים

יש כמובן קשר הדוק בין התפרצות המלחמה הכוללת עם הקמת המדינה לבין התפנית שחלה בהגדרת הבעיות הנובעות מן העימות היהודי-ערבי. מעבר למאמץ הערבי לעקור את היישוב היהודי בארץ-ישראל מיסודו, ומעבר להצלחתה של מדינת ישראל לא רק להגן על היישוב הזה, אלא גם לבססו ולחזקו ולהרחיב את גבולו הטריטוריאלי, נוצרו שתי עובדות חדשות, שהכבידו מאוד את חומרתה וסביכותה של הבעיה : א. עקירת חלק גדול מן האוכלוסיה הערבית מיישוביה בגבולות מדינת ישראל והתרכזותה במחנות פליטים סמוך לגבולות המדינה, כתזכורת מתמדת לקיום הבעיה הבלתי-פתורה, וכצידוק האיבה של העולם הערבי כלפי מדינת ישראל, אף כמקור לא-אכזב לגיוס כוחות לפעולות טרור נגד מדינת ישראל ; ב. הגדרת האוכלוסיה הערבית שנשארה בגבולות מדינת ישראל כאזרחיה.

מבחינתה של מדינת ישראל היתה עקירת אוכלוסיית הפליטים ופינוי יישוביה בגדר יתרון גדול, והיו שהעריכו אותו כהישג לא פחות בחשיבותו מן הניצחון הצבאי ומהרחבת הגבולות: הבטחת הרוב היהודי בגבולות מדינת ישראל, ויצירת מרחב קליטה לעלייה ההמונית, שהתחילה להגיע ארצה כבר בשנת העצמאות הראשונה. זאת ואף זאת: הגעת העלייה ההמונית - תחילה בחלקה ואחר-כך ברובה המכריע מארצות ערב, כעלייה של פליטים, שהניחו בתיהם ורוב רכושם בארצות מוצאם - היה בה כדי לאזן את הטענה המוסרית והמדינית בשם אוכלוסיית הפליטים, על-ידי טענה נגדית שקולה. אולם בטווח הרחוק, יצרה אוכלוסיית הפליטים מעמסה מוסרית, מדינית ובטחונית כבדה מאוד על מדינת ישראל : הן כמקור ללחץ מוסרי ומדיני, ולא רק מצד אויבים אלא גם מצד ידידים, ואף מצד בני העם היהודי, הרגישים מאוד למכאובם ומצוקתם של פליטים עקורים מבתיהם ; והן כמקור לגיוס צעירים לארגוני-הטרור הפלסטיניים וכבסיסים לפעולתם.

על כך נתוספה בעיית היחס אל הערבים שנשארו ביישוביהם ונעשו אזרחי מדינת ישראל. במגילת העצמאות הכריזה מדינת ישראל, שכמדינה דמוקראטית, הנאמנה למגילת זכויות האדם ולערכי הצדק של הנביאים, היא תכבד את הזכויות האישיות והקיבוציות של כל אזרחיה, בלא אפליה דתית או לאומית ; אבל האם היה אפשר לפרוע את שטר ההתחייבות המוסרית-מדינית הזאת, כל עוד נמשכה מלחמה בין מדינת ישראל למדינות ערב ולערביי ארץ-ישראל, שלא הכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל מכל וכל? ויתר על כן: האם היה אפשר לפרוע את שטר ההתחייבות הזאת בצורה עקבית ומלאה אפילו לגבי אזרחים ערבים שהשלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ונתרצו לחיות בה בשלום - כל עוד קיימת מחוייבותה של מדינת ישראל להגשמת הציונות, קרי: להעדפה ברורה של בני העם היהודי מבחינת משיכתם כעולים ומבחינת יצירת התשתית לקליטתם, וכל עוד קיימת מחויבותה של מדינת ישראל לעצב את דמותה הכוללת כמדינה יהודית ? נראה שגם מן הבחינה הזאת העלו הזיהוי של מדינת ישראל כיורשת וממשיכה של התנועה הציונית, והפירוש הממלכתי-ריכוזי, המחייב התערבות נמרצת של מוסדות המדינה בתהליכים החברתיים שניתן להגשמתה של מדיניות ציונית, דילמה שקשה מאוד ליישב אותה או אפילו להציע לה פתרון של פשרה. היא מכל מקום המקור לעימות המקוטב המתנהל כיום בין 'המגזר' היהודי ל'מגזר' הערבי, ובין מפלגות שונות בישראל, החלוקות זו על זו בשאלת היחס לערביי ישראל, והנוטות לקיצוניות יתרה בעמדותיהן.

העלייה ההמונית - ביטוי מוחשי למשמעות הגאולה

ציינו לבסוף את התפנית המהותית שחלה בממדי העלייה כבר בשנה הראשונה להקמת המדינה ובעיצומה של המלחמה. הלחץ של אוכלוסיית הפליטים היהודים, בעיקר שרידי השואה אבל גם קרבנות איבת הערבים למפעל הציוני בארץ-ישראל, עם סיום מלחמת העולם השנייה, היה בין הגורמים העיקריים שקידמו את תביעתה של התנועה הציונית להקים מדינה יהודית, ולו גם בחלק מארץ-ישראל, והשפיעו על ההחלטה החיובית של ארגון האומות המאוחדות בנדון. עם ישראל נזקק באורח מוחשי מאוד לבית. מדינת ישראל היתה הבית, והזרימה המיידית של עלייה, שהכפילה כבר בשנה הראשונה כמה מונים את הממוצע השנתי של העלייה בכל השנים שקדמו, היה בה משום אישור הטענה וקיום תקפותה העובדתית, ותוך כדי כך חיזוק וביסוס לתשתית הדמוגראפית והיישובית, שרק על יסודה יכלה מדינת ישראל להתקיים, להגן על עצמה ולהתפתח כמדינה יהודית.משמע שהעלייה ההמונית, כתנועה של שיבה למולדת וקיבוץ הגלויות, היתה גם היא ביטוי מוחשי ביותר למשמעות הגאולתית של הקמת המדינה. עם זאת ברור, שהיא הציגה משימת קליטה ומיזוג גלויות כאתגר קשה ביותר, שספק אם היישוב הוותיק היה מוכן לו כראוי, ועל כן ספק אם הוא ניתן לפתרון משביע רצון בטווח הקצר. מכל מקום, היה קשה למנוע את ההתנגשות המכאיבה בין הציפיות הגדולות של הבאים והקולטים זה מזה - לבין תנאי ותהליכי הקליטה וההתמזגות כפי שנתהוו למעשה. ניגודי אינטרסים וניכור תרבותי ומנטאלי בין היישוב הוותיק הקולט לבין העולים החדשים מתגלים בכל ארץ קולטת הגירה, והם חזרו ונתגלו כפעם בפעם בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, כאשר אנשי עלייה קודמת, שספק אם כבר הספיקו להיקלט היטב בעצמם, דרשו לקלוט את הבאים אחריהם, אולם הפעם, דומה, היה המשבר קשה הרבה יותר. קודם כל בגלל הדיספרופורציה המדהימה בין גודל היישוב הקולט לגודל העלייה. אולם לא רק בגללה. הניגוד בין ציפיות העולים, השואפים לשוב ולשקם את חייהם אחרי שנים ארוכות של סבל מחריד, על-אנושי, לבין תנאי הקליטה שעמדו לרשות היישוב, בייחוד בעיצומה של המלחמה הכוללת, ואולי גם משאבי הנכונות האנושית להאציל לעולים את היחס הבין-אישי והחברתי שהיה דרוש להם, היה הפעם קיצוני במיוחד. אולם ההשלכות היו מעבר למגבלות המיוחדות של אותה השנה.

ראשית, ההבדלים התרבותיים והמנטאליים בין היישוב הוותיק בארץ לבין העולים היו הפעם גדולים במיוחד. אמנם עובדה זו לא נתגלתה במלוא ממדיה בשנה הראשונה בשלמותה, אלא כמה שנים לאחר מכן, כאשר הגיעה העלייה ההמונית של יהודי ארצות האיסלאם. אבל גם העלייה שהגיעה מארצות אירופה אחרי המלחמה והשואה היתה שונה מאוד, מבחינת הרקע החברתי, מאפייני הזהות היהודית והנטיות האידיאולוגיות, מן היישוב הוותיק. והרי כבר בשנה הראשונה היה חלקם של עולים מארצות-ערב גדול יותר מאשר חלקם בעליות הקודמות. הפחד מפני 'מגדל בבל' חברתי-תרבותי שיתהווה בארץ, החרדה מפני פגיעה במבנה החברתי-פוליטי הקיים, והדאגה שמא תתפורר התשתית של התרבות העברית שכבר נוצרה בארץ - כל אלה השפיעו לא במעט על היחס לעולים ועל מדיניות הקליטה, שנתגבשה כמדיניות של 'כור היתוך'.

וגם זאת אין לכחד : היישוב הוותיק נשא בעול הכבד של המאבק וההגשמה, ועם הקמת המדינה נשא בעול המלחמה. הוא נזקק לעזרה וציפה לקבל אותה מיד מן העולים החדשים, ואחרי המלחמה הוא רצה 'לפצות' את עצמו על סבל המאבק והמלחמה. אנשיו היו כמובן בעמדות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שהיה אפשר לנצלן למילוי חלקי של משאלותיהם.

עובדות אלה ניכרות היטב בצורה הרת-הסתירות הפנימיות, המשגים והאפליות, שבה נקלטה העלייה: בצד היישוב הוותיק, אך בציפייה לנשיאה מלאה בעול; בלי שיתוף המנהיגות של העולים בהכרעות וביוזמות הקשורות בקליטתם, אך מתוך ציפייה שהעולים יינתקו מעברם וממורשותיהם המיוחדות ויקבלו מהר ככל האפשר את ערכיו החברתיים-תרבותיים, את האידיאולוגיות ואת נורמות ההתנהגות של היישוב הוותיק : מתוך חתירה ל'מיזוג גלויות' בתרבות אחידה ובסיסמאות של שוויון, אך תוך כדי שמירת הבדל ניכר מאוד ברמת-חיים ובמעמד חברתי ופוליטי בין העולים החדשים לבין היישוב הוותיק, ואף ביצירת אי-שוויון בין קבוצות עולים שונות. המתחים שנוצרו החל מאותה שעה על רקע זה בחברה הישראלית חוללו זעזועים גדולים ומאבקים, המתעצמים והולכים לאורך תקופה ארוכה, ועדיין הם חזקים ומשפיעים. הם שינו בדיעבד את פני החברה הישראלית, את מבנה החברתי והפוליטי ואת מרכיבי תרבותה, ויש להניח שהם עוד ישפיעו לאורך זמן, עד שנגיע לאיזון חברתי ותרבותי. הם השפיעו במידה ניכרת גם על היחס להמשך העלייה, יחס דו-ערכי והרה-סתירות : מצד אחד ההערכה שהעלייה היא צורך חיוני, שיש להיאבק על סיפוקו עם יהדות התפוצות, ומצד שני ההרגשה שקליטת העלייה היא נטל כבד מיכולתה של החברה הישראלית לשאתו, ושמכל מקום אין הרבה נכונות חברתית-עממית לשאת בו בפועל, או כפי שנוהגים לומר על דרך החידוד: אוהבים את העלייה, אבל לא סובלים ביותר את העולים.

בחינה יסודית

בהסתכלות כוללת נראה, אפוא, שבשנה הראשונה להקמת המדינה התחוללו כמה מאורעות מחוללי תפנית ומציגי אתגרים, ונתקבלו החלטות שקבעו במידה רבה את צורת ההתמודדות ואת תוצאות ההתמודדות עם האתגרים הללו. רוב המאורעות, התפניות והתהליכים שנתחוללו היו חיוביים ביסודם. הם נבעו מצעד מהותי קדימה בהגשמת החזון הציוני, והם ביססו והרחיבו הישג בעל ממדים היסטוריים ; אבל ממדי התמורה הגדולים יחסית לתשתית המוגבלת במשאביה ובנכונות החברתית להיענות לתביעות השעה, ושורה של משגים שבחלקם אולי היו טבעיים ובלתי-נמנעים, יצרו מתחים פנימיים וחיצוניים, העלו כמה דילמות בלא-פתרון, וחוללו מאבקים ומשברים המתגלגלים עד זמננו.

בשנת הארבעים למדינת ישראל נראים ההישגים גדולים יותר מכל שאפשר היה לקוות בשנה הראשונה של מצור ומלחמה על הקיום, אבל גם משברי הקיטוב והפיצול בחברה הישראלית נראים היום חמורים יותר מכפי שאפשר היה לשער אז, עד שלא-מעטים תוהים על הראשונות: האם המדינה שהקמנו היא זו שקיווינו להקים ? מועקת המשברים הללו, המסכנים לדעת רבים את הישגיה של מדינת ישראל ואת גורלה בעתיד, מחייבת מכל מקום הערכות-מחדש בהרבה תחומים, והדבר מחייב בדיקה יסודית, הנוגעת לא רק למדיניות שוטפת אלא גם לסדרי עדיפויות ערכיות, למבנים חברתיים ופוליטיים, לחוקה ולהגדרת מגמות-היסוד. אם צודקים אלה הטוענים כך, הרי מה שנדרש מאתנו למעשה הוא בחינה יסודית של השינויים שאירעו ושל ההחלטות והתהליכים שהתחילו בשנה הראשונה.