מדוע נותרו במחנות המעצר כעשרת-אלפים נפש, תשעה חודשים לאחר קום המדינה?

אחרי מלחמת העולם השנייה התרכזו במרכז אירופה מאות-אלפי פליטים, שרידי השואה, ששאיפתם הנכספת היתה - להגיע למולדתם, לארץ-ישראל. באותה תקופה היו שערי הארץ נעולים. שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, הצהיר על המשך מדיניות 'הספר הלבן', וממשלתו נקטה את כל האמצעים כדי לבלום את זרם העלייה 'הבלתי-ליגאלית' לחופי הארץ. כמה מהספינות הצליחו להערים על הבריטים, אך רובן נלכדו סמוך לחופי הארץ. עד קיץ 1946 הובאו המעפילים שנלכדו - לחיפה, והועברו למחנות מעצר בארץ, בעיקר למחנה בעתלית. באוגוסט 1946 התמלאו המחנות, ובד בבד גבר גל זרם המעפילים. ממשלת בריטניה החליטה על צעדים חדשים לבלימת העלייה 'הבלתי-ליגאלית'.

ב - 12 באוגוסט 1946 הודיעו הבריטים, כי מעתה ואילך לא יורשו המעפילים להישאר בארץ, אלא יוגלו למחנות גירוש מחוץ לגבולותיה, עד שיוחלט על גורלם. למטרה זו הובאו לחיפה ספינות גירוש מיוחדות והוכרז על מבצע 'איגלו' - הגליית מעפילים למחנות בקפריסין.

הראשונות לגירוש היו הספינות 'יגור' ו'הנרייטה סולד', ובהן 1,275 מעפילים. בקרבת העיר פמגוסטה, לא הרחק מהכפר קראולוס, הקימו הבריטים מחנה אוהלים, מוקף גדרות תיל ומתקני שמירה. לאחר זמן הוקם מחנה מעצר נוסף באזור לארנקה, ליד הכפרים דקיליה וכסילוטימבו.

בין גדרות התיל הכפולות, מוקפים מגדלי שמירה, נהנו המעפילים מאוטונומיה רחבה בקביעת סדרי החיים במחנות. ארגון הג'וינט העניק להם סעד ועזרה חומרית: הוקמו מוסדות מרכזיים ומוסדות לכל מחנה בנפרד; במחנות פעלו בתי-ספר, מוסדות תרבות ובריאות, קבוצות ספורט, ואפילו תיאטרון ובתי-משפט פנימיים, כשעל הכל מפקחת משלחת שהגיעה מהארץ. כל מוסד התנהל על-פי מפתח מפלגתי. חברי המשלחת היו נציגי מפלגות, תנועות ומוסדות, וגם אנשי-מקצוע - מורים, מדריכים, רופאים, אחיות ומטפלות. ה'הגנה' שלחה מדריכים, ואלה הקימו את ארגון 'שורות המגינים'. במסגרת זו עברו המעפילים אימונים צבאיים ואורגנו מבצעי בריחה מהמחנות.

בין אוגוסט 1946 למאי 1948 הגלו הבריטים למחנות בקפריסין יותר מ - 50 אלף יהודים. הם התמידו בכך עד ליומו האחרון של שלטונם. עם זאת, מעולם לא היו במחנות אנשים כה רבים, שכן כל העת היתה תנועה ערה מהם מזרחה, לכיוון ארץ-ישראל. מדי חודש עזבו את המחנות 750 איש, מחצית ממכסת רשיונות העלייה הממשלתית : ילדים ונשים בהריון הורשו לעלות בנפרד, והיו לא מעטים שהצליחו לחמוק ברשת של מנהרות ובדרכים אחרות.

ביום קום המדינה, באמצע מאי 1948, נמצאו במחנות קפריסין 24,500 נפש. עתה, ידעו כולם, תמו סבלותיהם, שהרי בהתאם לנאמר במגילת העצמאות בוטלו כל ההגבלות של העלייה היהודית לארץ.

פירושו של המתווך מטעם האו"ם

השמחה במחנות לא ידעה גבול, והיה ברור לכול שהמחנות ייסגרו תוך ימים ספורים וכל יושביהם יועלו ארצה.

עוד בדצמבר 1947 הודיעו הבריטים, שעם גמר פינוים מארץ-ישראל ייסגרו המחנות בקפריסין, והיה יסוד סביר להניח, שהם לא יפריעו לעלייה חופשית של המגורשים.

ב - 10 במאי 1948 הגיע אישור רשמי להסעת המגורשים באוניות הסוכנות היהודית. לאישור צורף תנאי : עד פינוי הכוחות הצבאיים הבריטיים מחיפה, לא יוכלו האניות לעגון בנמל, אלא מחוצה לו. ב - 13 במאי פורסמה הודעה, כי בתום המנדאט הבריטים מתכוננים לפנות בהקדם את המחנות.

'חסל סדר העפלה, החל סדר העלייה', הכריזו באותם הימים הרמקולים ברחבי המחנות. בכל פינה נעשו הכנות מזורזות ל'יציאת קפריסין', המגורשים ארזו את חפציהם ; כל אלה שנשפטו בבתי-המשפט הפנימיים זכו לחנינה ; החומר התיעודי הרב, שנאסף במקום, רוכז לשם העברתו לארץ.

בין כ - 25 אלף המעפילים שהיו כלואים בקפריסין ביום קום המדינה נמנו אלפי צעירים, שהכוח היהודי הלוחם בארץ-ישראל שיווע להם, והם היו קצרי-רוח להצטרף אליו. ההשתתפות במלחמת המגן של היישוב היהודי, שזה עתה הפך למדינה, נראתה כמעשה קדוש ממש. ואולם, בימים הראשונים לעצמאות לא הוצאו המעפילים מהמחנות, עקב סיבות שיתוארו להלן.

ב - 29 במאי 1948 הורתה מועצת הביטחון של האו"ם על קיום הפסקת-אש בקרבות הניטשים בארץ-ישראל. לפי קביעתה, שום צד מהצדדים הלוחמים לא יוכל להגביר את כוחותיו בעת קיום שביתת-הנשק. ממשלת בריטניה הכריזה על איסור עלייתם של צעירים בגיל הגיוס ממחנות העצורים בקפריסין. הממשלה הזמנית בישראל התנגדה בתוקף להפסקת העלייה של מגורשי קפריסין. התכתבות בין הנציב העליון הבריטי לענייני המחנות, סר גודפרי קולינס, לבין נציג הסוכנות היהודית, הרב יעקב שרייבוים, שופכת אור על בעיה זו.¹

במכתבו מ - 4 ביוני 1948 כתב קולינס:

אשמח לדעת למה לא נעשה שום ניסיון לפנות את העולים הבלתי-ליגאליים לפלשתינה בין 21 במאי 1948 ל - 31 במאי 1948, כאשר היה אפשר להסיעם בלא כל הגבלה. יתר על כן, מצויים במחנות אנשים, אשר לגביהם אי-אפשר לטעון שהם אנשים לוחמים, ואשר יכלו לנסוע מיד עם מציאת האוניות . . .

עשרת הימים שקולינס מדבר עליהם - בין 21 ל - 31 במאי 1948 - הוא הזמן שבין השלמת הסידורים להעלאת המעפילים לבין מועד החלטתה של ממשלת בריטניה לאסור את עליית מעפילי קפריסין בגיל הגיוס.

מה קרה בימים אלה ?

במשך שנים נהוג היה לחשוב, שהבריטים התירו למעשה את עלייתם של כלואי קפריסין, ורק סיבות הקשורות לממשלת ישראל ולעובדה שבאותם ימים בהם מדובר נערכה פלישת צבאות ערב לארץ, הן שמנעו את הוצאת האנשים בימים האחרונים של מאי 1948.

לאחרונה נתבהרו הדברים² והתברר כי לא קשיים שעמדו בפני ממשלת ישראל מנעו את הפעולה, אלא עמדה עיקשת של הבריטים, שנתנו פירוש משלהם להחלטת מועצת הביטחון. 'לממשלה הבריטית היה חשוב להוכיח באותם ימים למדינות ערב, שבריטניה עדיין מעצמה קובעת באזור, למרות הפינוי מארץ-ישראל', כפי שכותב נחום בוגנר במחקרו 'מחנות הגירוש בקפריסין, 1948-1946'. פירוש שרירותי וחד-צדדי זה נועד לשרת את האינטרסים הבריטים והערבים, ולמנוע עלייה יהודית לארץ-ישראל, בעוד שהחלטת מועצת הביטחון רק קראה לממשלות הנוגעות בדבר שלא לגייס גברים בגיל הצבא, אך לא אסרה כניסת גברים בגיל זה לישראל.

בתשובתו מ - 6 ביוני 1948 מחה הרב שרייבוים על עצם השימוש במונח 'עולים בלתי-ליגאליים', בעת שמדינת ישראל ביטלה את כל חוקי ההגירה הבריטיים, והסביר את הסיבות שמנעו את הפלגתם של כל מעפילי קפריסין עד 31 במאי 1948 :

1. הסידורים הפורמאליים (הרישום והכנת דגל), שהיו כרוכים בהכנת האוניות, הושלמו רק ב - 21 במאי.
2. המצרים איימו להפציץ את האוניות, וממשלת בריטניה סירבה לתת להן ליווי. כן היו על האוניות תנאים סניטאריים לקויים.
3. השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל סירבו להתיר לאוניות שעמדו להביא את העולים לעגון בנמל חיפה, שהוא הנמל היחיד המתאים [באותו זמן] לעגינת אוניות מסוג זה.
4. את פעולת החיטוי של האוניות היה צריך לבצע בקפריסין, בשל האיסור לעשות זאת בחיפה.
5. המעפילים עדיין מסרבים לעלות לפי הכללים הסלקטיביים שקבעה ממשלת בריטניה, ועל כן עליו לחכות להוראות הממונים עליו.

מדוע לא הוצאו המעפילים?

תשובתו של הרב שרייבוים מתארת את המציאות כפי שראה אותה, אך דומה שיש בה רק מענה חלקי למה שאירע ; והשאלה נותרת בעינה : מדוע לא הזדרזה ממשלת ישראל והעלתה את כל מעפילי קפריסין, בימים הראשונים שלאחר קום המדינה?

התשובות הן אלה :

א. בשבוע הראשון ובשבוע השני לאחר קום המדינה נערכו בירורים והכנות להעלאת מגורשי קפריסין. דובר על העברתם בספינות קטנות ועל הטסתם במטוסים. בעוד הדיונים מתקיימים, הודיעו הבריטים על איסור העלייה מקפריסין.

ב. התעוררו קשיים גם בנושא אבטחת הספינות, שנועדו להעלות את מגורשי קפריסין. חיל-הים דרש לציידו בתותחים ובליווי של מטוס סיור, ודרישתו נענתה בשלילה. בימי המערכה הקשה בשדות הקרב והמחסור בנשק ובמטוסים, לא היתה אפשרות להיענות לדרישות אלה.

ג. פניית הסוכנות היהודית לבריטים שיבטיחו הגנה נאותה לספינות ה'פאנים' שעמדו להוביל את העולים מקפריסין לארץ - נענתה בשלילה. הטענה היהודית היתה, שהבריטים הם שהעבירו את המעפילים מחיפה לקפריסין, לכן מוטלת עליהם האחריות גם להחזירם לחיפה. ללא הגנה כזו חששו הגורמים הישראלים המטפלים בנושא להוציא אלפי מעפילים ללב ים.

כך קרה, שעל אלפים ממגורשי קפריסין בגיל הגיוס נגזרו עוד שמונה חודשי מעצר בין גדרות התיל. ב - 6 ביוני 1948 הם הכריזו על שביתת רעב, במחאה על כליאתם גם אחרי קום המדינה, בלא בסיס חוקי לכך. בתזכיר שהגישו לנציג ישראל באו"ם, אבא אבן, נאמר:

ביום 15 במאי הודיעו השלטונות הבריטיים, שאנו חופשיים לנסוע לארץ-ישראל; כשהחל המשא-ומתן בדבר שביתת-נשק בארץ והתעוררה תקווה שנוכל לנסוע בשלום למולדתנו, מיהרו הבריטים לבטל את זכותו של כל איש מגיל 17 עד 46 לצאת מן המחנות...
אנו לא נשתף פעולה עוד בביצוע תוכנית זדונית זו.

ההפוגה בקרבות בארץ-ישראל נכנסה לתוקפה ב - 11 ביוני 1948 : האוניות 'עצמאות' ו'קיבוץ גלויות', שנועדו להסעת המעפילים הכלואים, עגנו באותו זמן בקפריסין. הן הפליגו לחופי הארץ, להשלמת סידורים רשמיים, רק ב - 18 ביוני, בעת שנמל חיפה היה עוד בפיקוח בריטי. רק כעבור 10 ימים, ב - 28 ביוני, משהונף כבר דגל ישראל - התאפשרה כניסתן לנמל. כעבור ימים אחדים הגיעו לקפריסין שתי הספינות כדי ליטול עמן מעפילים.

ממשלת ישראל החליטה להעמיד במבחן את הבריטים, ולפנות מהמחנות עולים מבלי להתחשב בגילם. עם הספינות הגיע משקיף של האו"ם, והוא פעל ברוח הבטחה שנתן המתווך ברנאדוט לשר החוץ שרת, לפיה יהיה היחס לעלייה מקפריסין דומה לעלייה מארצות אחרות, כלומר לא תהיה הפרדה מבחינת גיל. בוגנר מספר, כי כשהחלו המעפילים לעלות לאוניות, לא הסכים המשקיף להפריד בין עולים בגיל הגיוס לשאר המעפילים. הבריטים היו במבוכה. ההוראות שלהם היו שיש לאפשר אך ורק יציאה של עולים שלא בגיל הגיוס. משקיף האו"ם התקשר לברנאדוט וקיבל הוראה כי את ההפרדה יש לעשות רק בארץ. הבריטים לא נסוגו מעמדתם ועתה הוברר כי מבחינתם לא הוראת המתווך קובעת, אלא זו של הממשלה הבריטית, וזו החליטה למנוע יציאה של אנשים בגיל הצבא.

בימים 8-4 ביולי 1948 הפליגו לארץ 9,830 מעפילים ; המשך העלייה נעשה בקצב איטי יותר, ועד סוף ספטמבר עלו בסך הכול כ - 12,000 מגורשים, ביניהם מאות צעירים בגיל הגיוס, ואולי יותר מכך. במחנות נותרו במועד זה 7,000 גברים, ועוד כ - 3,000 נשים (רבות מהן בהריון) וילדים.

'המעפיל האומלל, הנעלב - התמרד'

הפעילות האינטנסיבית, שציינה את מחנות קפריסין בשנתיים הקודמות - חדלה למעשה. במחנות נותרו צעירים מתוסכלים, נשים בהריון וילדים, שאבי משפחתם לא הורשה לעלות. המוראל היה ירוד : הכלואים חשו עצמם קורבנות של שרירות-לב בריטית. לא הכול היו משוכנעים כי ממשלת ישראל עושה הכול כדי לחלצם. לכך יש להוסיף את הרעת היחס מצד הבריטים ואת ההידרדרות במצב התחזוקה במחנות. באחת, המעפילים חשו עצמם כמי שנמצאים במבוך. דוד שערי, מחבר הספר 'גירוש קפריסין', הגדיר את המצב כך: המחנות נהפכו ממחנות פליטים למחנות שבויים.

בעלון המעפילים, 'שורות', נכתב באוקטובר 1948 :

כבר מלאו שלוש שנים [צ"ל, שנתיים] מאותו יום מר בו נסחבנו על-ידי הקלגסים הבריטים לאי-הגירוש קפריסין. עברו הימים בהם לחמנו בעוז על ההעפלה העברית. ימים בהם נדדנו על פני הים בספינות רעועות בלי אוכל ומים ופנינו לארץ-ישראל. עתה יושבים אנו כאן במחנות, ואין באפשרותנו לעזור למלחמת העם העברי, לעלייתו ולייצוב מדינתנו.
ב - 29 לנובמבר, עת ישבנו סביב הרדיו וחיכינו להחלטת האומות המאוחדות, ידענו פתאום כי המדינה היא מציאות . . . אז ידענו שעל אף הכל נגיע למולדת. אך מה רבה היתה אכזבתנו כי בכל זאת לא התירו האומות עליית יהודים לארץ-ישראל. אז הבינונו כי הדרך ארוכה בין החלטה לביצוע ...

חיילי הצבא הבריטי אשר שמרו על המחנות - הוחלפו. החיילים החדשים התעללו במעפילים שנתפסו בנסיונות בריחה, הכו אותם, הפשיטום עירומים והריצום באיומי כידונים. למרות זאת התרבו נסיונות הבריחה, בעזרת שליחים מהארץ.

בחמשת החודשים אוגוסט-דצמבר 1948, הצליחו לברוח - ובעזרת השליחים גם לעלות ארצה - 452 מעפילים. רוב הצעירים שזכו לעלות התגייסו מיד לצה"ל.

באחד מנסיונות הבריחה דרך גדרות התיל, בספטמכר 1948, נורה מעפיל צעיר בן 18, שלמה חיימסון. אשתו ואמו עלו ארצה כמה חודשים לפני כן. שישה ימים לפני הירצחו הודיעה לו אשתו, כי נולד להם בן. 'כדור האויב פילח את לבו והוא נפל חלל במערכה. המוות פגש אותו כשהוא רץ להצטרף לחיילי ישראל במולדת. הוא ידע את הסכנה האורבת לו ואף על פי כן העז' - כתבו חבריו בעלון 'שורות המגינים'.

התסכול והדיכאון גברו, ועמם גברו הרגשת הבדידות והחשדנות כלפי השליחים מישראל. לפי תיאורו של מעפיל, חבר 'שורות המגינים' -

השליחים הבטיחו למעפילים להעלות אותם לארץ, ובמקום זה הם כלואים במחנה הסגר... למעפילים הרגשה שהם משמשים קלף במשחק המדיני. 'הדיסטנץ' בין השליח לבין המעפיל גדל . . . המפלגות נהפכו למעין רשויות פיאודליות, שכל אחת נותנת חסות להמוני ואסאלים . . .

באווירה עכורה זו פרצו מהומות נגד השליחים ועובדי הג'וינט. זה היה בליל 6-5 בספטמבר 1948. בביטאון של תלמידי סמינר רוטנברג 'על הסף' (גיליון י"ב, ספטמבר 1948), מתאר מעפיל את הרגשתו לגבי הסיבות שגרמו למהומות: 'המעפיל האומלל, הנעלב, המעפיל הסחוט מכל ליח של חיים - התקומם והתמרד'.

מעט-מעט דעכה התסיסה. חניכי קורס הדרכה של 'שורות המגינים' היו הגורם המרכזי שהצליח להרגיע את הרוחות. מפקד גוף זה, יצחק בטיסט, נבחר לעמוד בראש ציבור המעפילים.

בד בבד ניסו הכלואים להשיג אישור לאי-חוקיות מעצרם. שלוש פעמים הגישו נציגיהם תביעות 'הביאס קורפוס' בבית-המשפט המחוזי ובבית-המשפט העליון של קפריסין, אבל כל מאמציהם עלו בתוהו. הדיונים בבית-המשפט העליון בעניין העתירה האחרונה הסתיימו רק בינואר 1949. באותו זמן התנהלו ברודוס שיחות להשגת שביתת-נשק בין ישראל למצרים, בחסות האו"ם. הבריטים, שעד כה התמידו בסירובם לשחרר את המעפילים, מצאו עצמם במצב מביך : הקרבות נסתיימו, השיחות להשגת שביתת-נשק היו בעיצומן, ואילו הם נותרו 'הצד הרע' בכל הפרשה.

רק ב - 18 בינואר 1949 הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, בפרלמנט, כי לאור ההתפתחויות החיוביות במזרח התיכון, 'אנו נכונים להתיר לאנשים אלה [המעפילים הכלואים] שבגיל הצבא לעזוב, ברגע שהיהודים יעמידו לרשותם אמצעי תחבורה'.

בקפריסין נתקבלה הידיעה בהתרגשות עצומה. בפקודת-יום מיוחדת נאמר: 'באה בשורת גמר מעצרנו . . . הגיע היום קיווינו לו . . . באה שעת גאולתנו'.

מבצע 'פדות'

עתה נעשו הכנות מזורזות לחיסול מחנות קפריסין. המבצע קיבל את השם 'פדות', ובין 24 בינואר ל - 10 בפברואר 1949 העבירו האוניות 'גלילה' ו'עצמאות' את המעפילים הכלואים ארצה, בשש הפלגות.

ב-10 בפברואר 1949 עזב אחרון הגולים, פנחס רייכמן, את המחנה, ופרשת 'מחנה קפריסין' הגיעה לקצה. ראשיתה בפרק הרואי של גירוש מעפילים ושמירת צלמם האנושי והיהודי במחנות המעצר, וסופה בפרק עגום למדי, בימי המדינה, במשך כשלושת-רבעי שנה.

מחנות קפריסין זכורים כפרק בתולדות ההעפלה. פחות זכור האקורד המסיים והצורם של החזקת המעפילים הצעירים במעצר, על סף המולדת, בחודשי המדינה הראשונים.

*   *   *

1. המקור: ד' שערי, גירוש קפריסין 1949-1945, ירושלים תשמ"א, עמ' 331-328. החומר הוא מארכיונו הפרטי של י' שרייבוים.
2. נ' בוגנר, מחנות הגירוש בקפריסין - 1948-1946, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ו. החומר הנוגע לפרשה שלפנינו, ראה עמ' 304-295.