מאגר מידע

מאגר מידע > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדר

נשים בתקופת הרנסאנס : פמיניזם ומחקר אקדמי | מחבר: ו. ל. גונדרסהיימר

נגה : כתב עת פמיניסטי

ב- 3 ביולי 1473 נכנסה ליאונורה מאראגון אל פרארה בתהלוכת ניצחון. עשרים שנה לאחר מכן, בגיל ארבעים ושלוש, היא עזבה בדרך הצנועה ביותר היאה לנסיכה מהרנסאנס: עטופה בגלימת סגפנים, ומלווה בתהלוכת אבל שקטה של שש - מאות אנשים. היא נלקחה אל המנזר האהוב עליה: קורפוס דומיני.

ליאונורה הגיעה לפרארה כדי להינשא לדוכס ארקול ה- 1 לא דווקא בשל ייחודה האנושי, אלא כסמל חי של נורמליות, מעמד רם, והמשכיות. תכונותיה ועצמיותה היו, לפחות בהתחלה, בעלות חשיבות משנית לעומת שלושת תפקידיה כדמות ציבורית. עצם נוכחותה של אישה בראש החברה של פרארה במעמד של "הגברת הראשונה" סימלה בראש ובראשונה את החזרה למסורת ה"נורמליות" החברתית היציבה, שחסרונה הורגש כבר מאז 1441. תוצאה נוספת של השידוך היה המעמד המכובד שהעניקו למדינה האיטלקית הבריתות באמצעות הנישואים, שהשלכותיהן היו לא רק חברתיות, אלא גם פוליטיות, דיפלומאטיות וצבאיות. ולבסוף, איחוד השושלות החדש הבטיח המשכיות. העמדתו של יורש - עצר חוקי, תחזק את מעמדו של הדוכס במידה ניכרת.
לפיכך ניגשו הדוכס והנסיכה במרץ למלא את משימת ההולדה, שהניבה את פרותיה הראשונים בליל ה- 17 במאי 1474 , עם הולדת הבת. לידותיה הרצופות של ליאונורה מדי שנה נקטעו רק על - ידי המלחמה הוונציאנית ב- 1482, אז היא התגלתה לראשונה ככשרון אדמיניסטרטיבי. עד לאותה תקופה היא כבר הספיקה להעמיד מספר רב של צאצאים לכל מקרה, ושירותיה נדרשו בדחיפות בנושאים אחרים.

עד כאן נראה, כאילו האנטומיה הנשית אמנם קבעה את גורלה של ליאונורה. לכאורה מגלמת ההיסטוריה הביולוגית שלה את מה שהפסיכולוג אריק אריקסון מתאר כתפקידה של האישה בחברות הפטריארכליות: "מוגבלת וחסרת תנועה, משועבדת ומנוצלת (גם מבחינה מינית), מקבלת יחס כשל תינוקת ומפיקה מכל זאת את מה שנקרא בפסיכופתולוגיה 'רווחים משניים' של שליטה מפוקפקת".

אבל יש עדות נוספת לכך שליאונורה, גם בשעה ששילמה את כל המסים שדרש ממנה תפקיד האמהות, היתה בעלת תפיסה כוללנית לגבי תפקידה הפוטנציאלי של האישה בחברה, גם נחברה הנשלטת על-ידי גברים, כפי שהיתה חצר האסטה במשך שנים. ואמנם היא אספה סביבה חוג של כותבים והוגים, אשר קבלו ללא סייג את רעיון ההצטיינות הנשית, ואפילו את העליונות הנשית. אם נבחן בקצרה את מגוון הפעילות הפוליטית והתרבותית שלה, יתחוורו לנו הסיבות לנאמנות וההתלהבות שהיא עוררה.

חשבון ההוצאות האישיות שלה הסתכם בסכום העצום של שבע - מאות לירות לחודש, בשעה שחצרנים רמי-דרג ודיפלומטים קיבלו בין עשרים לשמונים לירות, ואנשי חצר רבים קיבלו רק שלוש לירות. רוב הכסף הוקדש, כפי הנראה, למתנות צדקה. ליאונורה היתה ידועה בנדיבותה כלפי בתי - תפילה, נערות עניות שנזקקו לנדוניה, ועניי הערים. הצוות האדמיניסטרטיבי שלה מנה שבעה אנשים, כולם גברים. בנוסף, היו לה שלושים וארבעה עובדים בשכר, ביניהם סייסים, חייטים, מוסיקאים, מלצרים, ומספר משרתות. עצם קיומו של צוות גדול כזה מלמד על רמת פעילות גבוהה. למעשה, גם בשנים שילדה המשיכה ליאונורה לנהל חיים אקטיביים. אפילו בזמן ההריונות היא לא נרתעה מפני הקשיים ואי - הנוחות, הכרוכים בנסיעות ארוכות.

אם כי נמשכה לעתים לבילויים כפריים כגון ציד, היא בילתה פחות זמן מבעלה בבתי - הנופש של משפחת האסטה, הפזורים ברחבי המדינה. כתוצאה מכך, היתה זו היא ששימשה כסמכות עליונה בהחלטות פוליטיות ודיפלומאטיות. ארבעים ממכתביה כללו בקשות מהדוכס לאישור רטרואקטיבי של פעולה כלשהי, שהיא נקטה בעת העדרו לרגל אחד ממסעותיו הצבאיים התכופים, או, לעתים קרובות יותר, בסתם טיולים מחוץ לעיר.



אין זה מפתיע שלאישה זו - שהשכילה לתפקד כעוצרת של מדינה, להנהיג את ממשלתה בזמן מלחמה, לנהל אחוזה ענקית, לנהל מערכת תכתובת, ולשמש כמופת של צדקה ומוסדיות, ובעת ובעונה אחת גם לגדל ולקדם קריירה של משפחה רבת - משתתפים - היה חוג של מעריצים מסורים.

כאן אולי המקום לעצור ולגחון תופעה זו מנקודת ראות שונה במקצת, ולהציג את השאלה - מהי משמעות העובדה, שאנחנו מסוגלים להצביע על נשים משכילות ובעלות כוח כמוה בעבר הדחוק יחסית לגבי ההיסטוריה של הנשים בכלל? ברור שהמקרה של ליאונורה היה יוצא דופן אפילו בקרב בני המלוכה בתקופתה. מעמדה הרם היה לא רק תוצאה של כשרון וחריצות, אלא גם צירוף מקרים - אישיותה הנמרצת, קהל אוהב במיוחד, ובעל חריף ומוכשר, אך גם עצל במקצת.

הצלחתה היא אם כן בעיקר שילוב של נסיבות מיוחדות במינן, שאפשרו לאישה בעלת השכלה מסוימת ועוצמה רבה להפוך את המכשולים המועדים להישג אישי.

כדי להבין את מלוא משמעות הדבר, יש לשאול כמה נשים בפרארה הפיקו תועלת מהשגיה של ליאונורה, אך - מי שמקווה למצוא מגמות פמיניסטיות בחברת הרנסאנס יתאכזב. המקרה של ליאונורה נוטה לאשר את מסקנותיה של מרגרט לאה קינג במחקרה על נשים משכילות במאה ה- 15. שום אישה בפרארה בדורה של ליאונורה לא היתה מסוגלת להתריס כמוה נגד חוקי העליונות הגברית. הדבר נכון גם ביחס למעגל הקרוב של ליאונורה עצמה. את כל המשרות הרגישות בצוות משק ביתה איישו גברים. כשהיא פעלה כעוצרת, היא פקדה על צוות של גברים הקשורים לבעלה. היצירות שהוקדשו לה נכתבו כולן על - ידי גברים. המסות, השירים והדרשות שהנציחו אותה היו פרי - עטם של גברים. ההתכתבות שניהלה היתה עם גברים. ליאונורה אולי היטיבה לתפקד בעולמם של הגברים, אולם אף אישה לא הלכה בעקבותיה.

פרט לאחת. בתה, אטאבלה אסטה, יחידה מכל חוגי החצר, שהתגלתה ככוח עולה בעולם הפוליטיקה והלימוד. הסיגות לעלייתה היו, כמו במקרה של אמה, בעיקרן של אישיות, ובחלקן של מבנה. כמו ליאונורה, אם כי לא במידה ניכרת כמוה, נישאה גם היא לאדם פחות ממנה. גם היא היתה מסוגלת להתייחס מלכתחילה אל משפחתה החדשה מעמדה של כוח. כמו ארקול, הרבה גם בעלה פראנציסקו לשהות בכפר, והשאיר לה חופש פעולה לביטוי כשרונותיה האדמיניסטרטיביים, ודי זמן לפתח תחומי עיסוק נוספים. התלהבותה מהאמנויות החזותיות דומה לזו של אביה: החסות שהעניקה לציירים ולסופרים מעידה על שאיפה עזה ליופי, להוד, ולהאדרה עצמית. יועציה ועוזריה של אטאבלה היו גם הם גברים. בזמנה לא הגיעה שום אישה אחרת לדרגת השכלה או השפעה כשלה.

לו היה עלינו להצביע על גורם אחד שיסביר את הישגיהן של קומץ נשים מופלאות, שהגיעו להצלחה (ולא בתחום הדת) בתקופת הרנסאנס, היינו בוחרים במעמד החברתי. רק החיים בפסגתה של חברה אפשרו לאישה לפתח עיסוקים נוספים, פרט לתחום הצר של ילדים, מטבח; וכנסייה. הנשים שהקיפו את ליאונורה ואת איזאבלה - כמעט כולן אצילות, אך כנועות - משמשות הוכחה חותכת לכך שבעושר ובעמדה חברתית בפני עצמם אין די.
אותן נשים היו "שושבינות המלכה" במלוא מובן המלה: מטופחות, מעודנות. רבות מהן היו יכולות בנסיבות הולמות להתרומם מעבר לגבולות של תפקידי שר; אך הגבולות היו שם! נשים אלה עמדו מתחת לפסגה, ועובדה זו השפיעה על אופקיהן.

העובדה שליאונורה ושכמותה בערים איטלקיות אחרות לא חוללו תנועת המונים אינה מבטלת את חשיבות הישגיהן בהיסטוריה של הנשים. התנאים שבזכותם יכלו הן - ורק הן - להתגבר על המגבלות הרגילות אפשרו להן, ולו לזמן קצר, ליצור אקלים אינטלקטואלי מסוג חדש. בחוג של ליאונורה, ומאוחר יותר בזה של איזאבלה, היתה לחלק הזדמנות להביע דעות חיוביות על הפוטנציאל הנשי. בן תקופתה ברטולומאו גוג'ו, למשל, הקדיש לה את ספרו, הבא לבסס את עליונות האישה על הגבר. היו צריכים להתחולל עוד שינויים מרחיקי לכת באידיאולוגיה ובהתפתחות הסוציו - כלכלית, כדי להביא שוב להתייחסות רצינית אל גורל "המין השני'. אולם בחצרות איטליה הצפונית של סוף המאה ה- 15 יש כבר סימנים רבים של הכרה חדשה החודרת לאיטה. להכרה זו יש בסיס חברתי מוצק בתקופתנו, אך שורשיה בקריירה של נשים כמו ליאונורה.


ביבליוגרפיה:
כותר: נשים בתקופת הרנסאנס : פמיניזם ומחקר אקדמי
מחבר: גונדרסהיימר, ו. ל.
תאריך: חורף 1983 , גליון 6
שם כתב עת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור : נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: 1. שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
2. המאמר לקוח מתוך הספר Beyond their sex
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית