הַתְּקוּפָה הַפְּרֶהִיסְטוֹרִית

הַסִּימָנִים הָרִאשׁוֹנִים לְחָיֵי בְּנֵי אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם מִתְּקוּפַת הָאֶבֶן, וְהֵם הִתְגַּלּוּ בְּעֵמֶק הַיַּרְדֵּן. הַשְּׁלָדִים הַקְּדוּמִים בְּיוֹתֵר נִמְצְאוּ בִּמְעָרוֹת הַכַּרְמֶל, בְּנַחַל עַמּוּד וּבְהַר קְדוּמִים שֶׁבַּגָּלִיל. כְּשֶׁהִתְחִילוּ בְּנֵי אָדָם לְבַיֵּת בַּעֲלֵי חַיִּים וּלְיַצֵּר מָזוֹן (בִּסְבִיבוֹת שְׁנַת 6000 לפנה"ס, כְּלוֹמַר לִפְנֵי כ-8,000 שָׁנִים), הוּקְמוּ הַיִּשּׁוּבִים הָרִאשׁוֹנִים בִּסְבִיבוֹת הַיַּרְדֵּן וּבָעֲמָקִים שֶׁל אֲזוֹרֵי הָהָר. שְׂרִידֵי הָעִיר הַקְּדוּמָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם נִמְצְאוּ בִּירִיחוֹ.

תקוּפַת הַבּרוֹנזָה

בִּתקוּפַת הַבּרוֹנזָה, שֶׁהִתחילָה בִּסביבוֹת שנַת 4000 לפנה"ס, הִתחילוּ להִתפַּתֵחַ הַתַרבּוּיוֹת הַגדוֹלוֹת בּמִצרַיִם וּבַאֲרַם נַהֲרַיִם (מֶסופּוֹטַמיָה). בִּכתוֹבוֹת מִצריוֹת עַתיקוֹת מֵאוֹתוֹ זמַן נִזְכֶּרֶת אֶרֶץ יִשׂרָאֵל כּאֶרֶץ מַעֲבָר בֵּין שתֵי הַמַעֲצָמוֹת הַגדוֹלוֹת. שתֵי דרָכים נִסללוּ בָּהּ מִדָרוֹם לצָפוֹן: 'דֶרֶך הַיָם', הַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר, עָברָה בּמישוֹר הַחוֹף וּבִצפוֹן סִינַי לאוֹרֶך חוֹף הַיָם; 'דֶרֶך הָהָר' עָברָה בּמֶרכַּז הָאָרֶץ.

רוֹב הַתוֹשָׁבִים עָסקוּ בּחַקלָאוּת, אַך לאוֹרֶךְ הַדרָכים התפַּרנסוּ גַם סוֹחֲרים וּבַעֲלֵי מלָאכָה.

הָאָרֶץ הָיתָה מפוּצֶלֶת למַמלָכוֹת רַבּוֹת, והַמַעֲצָמוֹת הַגדוֹלוֹת נֶאֶבקוּ עַל הַשליטָה בָּהּ. מִלחָמוֹת רַבּוֹת נֶעֶרכוּ בֵּין הַשַליטים הַמקוֹמיים לבֵין עַצמָם וּבֵינָם לבֵין הַצבָאוֹת הַחֲזָקים שֶׁל הַמדינוֹת הַגדוֹלוֹת.

הָאָבוֹת

בַּמֵּאָה ה-18 לַפִּנָּה"ס (כְּלוֹמַר לִפְנֵי כ-3,800 שָׁנִים) הִגִּיעוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁבָטִים שֵׁמִיִּים, בֵּינֵיהֶם אֲבוֹת הָאֻמָּה הָעִבְרִית (הַמְּכוֹנִים חפירו אוֹ עפירו בַּתְּעוּדוֹת הַמִּצְרִיּוֹת). בַּמֵּאָה ה-16 לפנה"ס נִכְבְּשָׁה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מחדש עַל יְדֵי הַמצרים. זוֹהִי, כַּנִּרְאֶה, תְּקוּפַת הַיְּרִידָה שֶׁל הָעִבְרִים למִצרַיִם. רַק בְּסוף הַמֵּאָה ה-13 לפנה"ס עָזְבוּ הַשְּׁבָטִים הָעִבְרִיִּים אֶת מִצרַיִם וְנָעוּ לעבר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

כִּבּוּש הָאָרֶץ וְהַהִתנַחֲלוּת

כִּבּוּש הָאָרֶץ והַהִתנַחֲלוּת נִמשכוּ כּ-200 שָנָה. בְּבוֹאָם לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל מָצאוּ הַשבָטים שֶהָאָרֶץ מיוּשֶבֶת עַל ידֵי בּנֵי עַמים שוֹנים (הַמכוּנים בַּתַנַ"ך 'כנַעֲנים'), שהַהֶבדֵלים בֵּינֵיהֶם הָיוּ גדוֹלים: הֵם הָיוּ מִמוֹצָא שוֹנֶה וּלכָל עַם הָיוּ אֵלים אֲחֵרים. הֵם גַם לא הָיוּ שָווים בּרָמַת הַהִתפַּתחוּת הַטֶכנוֹלוֹגית.

שִבטֵי יִשׂרָאֵל כָּבשוּ לאַט אֶת אֲזוֹרֵי הָהָר. מִדֵי פַּעַם קָמוּ מִתוֹכָם מַנהיגים שֶליכּדוּ סביבָם חֵלֶק מֵהָעָם ולָחֲמוּ בּאוֹיֵב משוּתָף, וקיימוּ שִלטוֹן מסוּדָר עַד מוֹתָם (כָּאֵלֶה הֵם הַ'שוֹפטים'). הַשְּׁבָטים ניצלוּ אֶת הַיֶדַע שֶלָהֶם בּשימוּר מֵי גשָמים בּבוֹרוֹת והִתיַישבוּ גַּם בִּמקוֹמוֹת שֶלֹא נִמצאוּ בָּהֶם מַעיָינוֹת. כֵּן ניצלוּ אֶת כּלֵי הַבַּרזֶל שֶהֵביאוּ עִמָם לִכריתַת יעָרוֹת וּלפיתוּחַ חַקלָאוּת בַּאֲזוֹרים לֹא מיוּשָבים. הַשבָטים הִשתַלטוּ עַל רוֹב חֶלקֵי הָאָרֶץ, אַך לֹא יָכלוּ להַכניעַ אֶת עָרֵי הַכּנַעֲנים לאוֹרֶך חוֹף הַיָּם.

הַמלוּכָה

בַּמֵאָה הָ-11 לִפנה"ס חָדרוּ הַפּלישתים לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל. הֵם גֵירשוּ אֶת התוֹשָבים הַוָותיקים מֵאֵזוֹר הַחוֹף, וניסוּ לִפלוֹש לַאֲזוֹרֵי הָהָר. סַכָּנַת הַפּלישתים ליכּדָה אֶת כָּל שִבטֵי יִשׂרָאֵל סביב מַנהיג אֶחָד, הוּא הַמֶלֶך הַיִשׂראֵלי הָרִאשוֹן, שָאוּל.

בִּתקוּפַת שָאוּל הָיוּ כֹּוחוֹת שִבטֵי יִשׂרָאֵל והַפּלישתים שקוּלים. רַק צִבאוֹת הַמֶּלֶך דָוִד, שֶמָלַך אַחֲרֵי שָאוּל, הִצליחוּ לִדחוֹק אֶת הַפּלישתים לִדרוֹם מישוֹר הַחוֹף – לָאֵזוֹר שֶבֵּין יָפוֹ לעַזָה. לאַחַר הַניצָחוֹן עַל הַפּלישתים כָּבַשׁ דָוִד אֶת כָּל אֶרֶץ יִשׂרָאֵל, והֵקים אֶת בִּירָתוֹ בִּירוּשָלַיִם.

איחוּד הַשבָטים וסילוּק הָעַמים הַקטַנים הֵביאוּ פריחָה כַּלכָּלית ותַרבּוּתית לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל. שלמֹה, בּנוֹ שֶל דָוִד, בָּנָה אֶת בֵּית הַמִקדָש בִּירוּשָלַיִם, והָעיר הָפכָה לַמֶרכָּז הַדָתי שֶׁל הָעָם. בִּתקוּפַת שלֹמֹה הוּרחֲבוּ גבוּלוֹת הַמַמלָכָה, והִתפַּתחוּ קֵשׁרֵי מִסחָר עִם מדינוֹת קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת.

יהוּדָה וּמַמלֶכֶת שוֹמרוֹן

לאחר מות שלֹמֹה חל פילוג בין שבטי הצפון שהונהגו על ידי יָרָבעָם בּן נבָט לבין שבטי יהוּדה ובניָמין. בצפון הוקמה ממלכת ישׂראל שבירתה הייתה שוֹמרוֹן. ביהוּדה המשיכה למשול שושלת בית דוד, ובית המקדש המשיך לשמש המרכז הדתי.

הפיצול והמלחמות ביניהן החלישו את שתי הממלכות. ממלכת ישראל היתה חשׂוּפה להתקפות מצפון: קודם של ממלכת אֲרָם, ואחר כך של אַשוּר. גם השלטון בישׂראל לא היה יציב, ומאבקים פנימיים החלישו את הממלכה. ב-721 לפנה"ס כבש שלמַנאֶסֶר מלך אשוּר את ישׂראל, הגלה את תושביה, והביא במקומם בני עמים שונים מהצפון.

השלטון ביהוּדה היה יציב יותר. למרות שגם יהוּדה הייתה חשופה להשפעות זרות, התפתחה שם תרבות עברית מקורית ששׂיאה היה הופעת הנביאים. משנפלה האימפּריה האשוּרית ובָבֶל תפסה את מקומה, קל היה לצבאות בבל להגיע לגבולות ייהודה. בשנת 586 לפנה"ס נכבשה ירושלים ונחרבה ותושביה הוגלו לבָבֶל.

הַתקוּפָה הַפַּרסית

ב-539 לפנה"ס, שנה לאחר כיבוש בבל על ידי הפּרסים, הרשה המלך כּוֹרֶש לגולי יהוּדה לשוב אל ארצם. רק חלק מהגולים ניצלו את הזכות, רובם התרכזו מסביב לירוּשלים. העיר שוקמה לאט ובית מקדש קטן נבנה. עליות עֶזרָא הסופר ונחֶמיָה המדינאי תרמו להתרחבות היישוב היהודי ולהתחזקותו. הוקמה הכנסת הגדולה – המוסד שניהל את חיי היהודים והיה אחראי להתפשטות לימוד התורה. באזור השוֹמרוֹן גרו צאצאי העמים שהובאו על ידי מלך אשוּר, אלה כונו 'שוֹמרוֹנים'. לאורך החוף גרו בני עמים אחרים.

הַתקוּפָה הַהֶלֶניסטית

מִלחָמוֹת וּמרידוֹת עיכּבוּ אֶת הִתפַּתחוּת הָאֵזוֹר, ורַק לאַחַר כיבּוּשוֹ עַל ידֵי הַיוָונים, בּהַנהָגָתוֹ שֶל אָלֶכּסַנדֶר מוֹקדוֹן, חָל שינוּי בּמַצָבוֹ.

לאַחַר מוֹת אָלֶכּסַנדֶר מוֹקדוֹן חוּלַק הַמִזרָח הַתיכוֹן בֵּין שנֵי בָּתֵי מלוּכָה יוָוניים. בֵּית תַלמַי (שֶמֶרכָּזוֹ הָיָה בּאָלֶכּסַנדריָה) שָלַט בּאֶרֶץ יִשׂרָאֵל יוֹתֵר מִ-100 שָנים. בִּשנַת 200 לִפנה"ס הִשתַלֵט אַנטיוֹכוֹס הַשלישי מִבֵּית סֶלֶווקוֹס (שֶמֶרכָּזוֹ הָיָה בּאַנטיוֹכיָה שֶבּסוּריָה) עַל הָאָרֶץ. הַמלָכים לא גילוּ עִניָין רַב בּתוֹשָבֵי אֶרֶץ יהוּדָה כָּל זמַן שֶאֵלָה קיבּלוּ אֶת מָרוּתָם. הַיהוּדים נֶהנוּ מִשִלטוֹן עַצמי, והוּנהֲגוּ עַל ידֵי הַכּוֹהֵן הַגָדוֹל. הֶעָרים שֶלאוֹרֶך הַחוֹף, בָּעֲמָקים וּבעֵבֶר הַיַרדֵן הִתפַּתחוּ והָפכוּ לעָרֵי מִסחָר ותוֹשָבֵיהֶן אימצוּ אֶת הַתַרבּוּת הַהֶלֶניסטית (הַיוָונית).

מַלכֵי בֵּית סֶלֶווקוֹס גילוּ שֶאימוּץ הַתַרבּוּת הַיוָונית עַל ידֵי הַתוֹשָבים מחַזֵק אֶת שִׁלטוֹנָם, ולָכֵן ניסוּ לִכפּוֹת אֶת דָתָם עַל כָּל הַתוֹשָבים, תוֹך שֶהֵם מקימים בּירוּשָלַיִם עיר יוָונית וּבוֹזזים אֶת בֵּית הַמקדָש. בִּשנַת 167 לִפנה"ס פָּרַץ מֶרֶד יהוּדי עֲמָמי בּרָאשוּת בּנֵי מִשפַּחַת חַשמוֹנַאי, שֶהִצליחוּ להַרחיק אֶת הַזָרים מִתחוּמֵי הָאָרֶץ וחידשוּ אֶת הַמַמלָכָה הַיהוּדית הָעַצמָאית.

הַחַשמוֹנָאים

מלכי בית חשמוֹנאי החזירו את הבירה לירוּשלים. ממלכתם התפשטה בעיקר בימי המלך אָלֶכּסַנדֶר יַנַאי (103-76 לפנה"ס), והגיעה עד לחֶרמוֹן בצפון ולנחל מצרַיִם בדרום. רק הנֶגֶב לא היה בתחומה. שם התיישבו שבטי נַבָּטים שמרכזם היה בפֶּטרָה. הם הקימו תחנות מסחר, ופיתחו חקלאות.

הַתקוּפָה הָרוֹמית

בִּשנַת 63 לִפנה"ס כָּבשוּ הָרוֹמָאים בּרָאשוּת שַׂר הַצָבָא פּוֹמפֵּיוּס אֶת אֶרֶץ יִשׂרָאֵל. בִּמקוֹם מַלכֵי בֵּית חַשמוֹנַאי הוּמלַך, בֶּחָסוּת הָרוֹמָאים, אַנטיפַּטרוֹס הָאֲדוֹמי, ואַחֲרָיו שָלַט בּנוֹ הוֹרדוֹס. הוֹרדוֹס הִרבָּה לִבנוֹת, והֵקים אֶת הֶעָרים קֵיסָריָה וסֶבַּסטיָה (שוֹמרוֹן). בּנוֹ אַגריפַּס הֵקים אֶת טבֶריָה. בֶּחָסוּת הָרוֹמָאים פָּרחָה הָאָרֶץ מִבּחינָה כַּלכָּלית, וגַם הִתחַזֵק הַמוֹסָד הַשיפּוּטי-דָתי הָעֶליוֹן – הַסַנהֶדרין. אֲבַל עַצמָאוּתָּהּ הַמדינית והַתַרבּוּתית הָיתָה מוּגבֶּלֶת והָלכָה וּפָחֲתָה, עַד שֶבִּשנַת 6 לַספירָה הִכריזוּ הַשִלטוֹן הָעַצמָאי והָרוֹמָאים עַל אֶרֶץ יִשׂרָאֵל כּעַל פּרוֹבינציָה (מָחוֹז רוֹמי).

הַמרידוֹת בָּרוֹמָאים

הרוֹמאים לחצו על האוכלוסייה, גבו מסים כבדים ופגעו ברגשות הדתיים. קבוצות של יהודים התחילו להתארגן למרד בעיקר בגָליל. קבוצות של בעלי אמונות ודעות חדשות הופיעו בארץ (האיסיים, הנוצרים הראשונים), ובשנת 66 לַספירה פרץ בגליל מרד נגד הרוֹמאים, שפשט בכל הארץ ונכשל. הרוֹמאים הטילו מצור כבד על ירוּשלים, עד אשר נפלה העיר ובית המקדש נהרס (בשנת 70). המלחמה נגד הרוֹמאים נמשכה עוד מספר שנים באזורי הארץ השונים והסתיימה בשנת 73 (עם נפילת מצָדָה).
המרכז הדתי עבר ליַבנֶה, ואחר כך נדד ליישובים שונים בצפון הארץ.

ניסיון נוסף למרד (132-135), בראשות בּר כּוֹכבָא, דוּכּא. למרות שמספר היהודים קטן, המרכז הדתי נשאר בארץ ישׂראל, ויהודים שגלו לארצות קרובות ורחוקות שמרו אתו קשר הדוק. בסוף המאה ה-2 כינסו חכמים בראשות יהוּדה הנשׂיא את כל המסורות של התורה שבעל-פּה וחתמו אותן במִשנָה. באמצע המאה ה-5 נחתם התַלמוּד הירוּשלמי. מפריחת האימפּריה הרוֹמית נהנו רק תושביה הלא-יהודיים של הארץ, ואילו היישוב היהודי הלך והצטמצם.

הַתקוּפָה הַבּיזַנטית

בַּמֵאָה הָ-4 לַספירָה הִכריז הַקֵיסָר הָרוֹמי קוֹנסטַנטינוּס עַל הַדָת הַנוֹצרית כּעַל הַדָת הַשַלֶטֶת בּרַחֲבֵי הָאימפֶּריָה. מרכַּז הַשִלטוֹן עָבַר מֵרוֹמָא לַחֵלֶק הַמִזרָחי שֶל הָאימפֶּריָה – לבּיזַנטיוֹן (הַיוֹם טוּרקיָה). חֲלָקים מִצפוֹן יִשׂרָאֵל וּמִזרָחָהּ סוּפּחוּ לִמחוֹזוֹת פֶניקיָה וְעַרַבּיָה, והָאֲזוֹרִים הַמֶרכָּזיים שֶל הָאָרֶץ הָפכוּ קדוֹשים לַנוֹצרים. אֲתָרים בּסינַי, בּבַית לֶחֶם וּבַגָליל הוּכרזוּ כִּמקוֹמוֹת קדוֹשים. רוֹב תוֹשָבֶיהָ הַלֹא-יהוּדיים שֶל אֶרֶץ יִשׂרָאֵל קיבּלוּ אֶת הַדָת הַנוֹצרית.

בָּאָרֶץ הֵחֵלָה פּריחָה כַּלכָּלית, אַך זכוּיוֹת התוֹשָבים הַיהוּדים צוּמצמוּ והֵם סָבלוּ מִגזֵירוֹת וּשמָד.

הַתקוּפָה הָעַרבית

בּאֶמצַע הַמֵאָה הַ-7 חָל שינוּי קיצוֹני בַּמִזרָח הַתיכוֹן. בַּחֲצי-הָאי עֲרָב יָסַד מוּחַמַד אֶת הָאִסלַאם, וזֶה הִתפַּשֵט בִּמהירוּת בּכָל הַמֶרחָב. הַשבָטים הָעַרביים יָצאוּ למַסַע כּיבּוּשים. אֶרֶץ יִשׂרָאֵל נִכבּשָה עַל ידֵי הָעַרבים בַּשָנים 636-640. אֵזוֹר הַמִזרָח הַתיכוֹן הָפַך מֵאֵזוֹר מִסחָר לאֵזוֹר קרָבוֹת. עָרֵי הַחוֹף הִתרוֹקנוּ, וּמַצָבָהּ הַכַּלכָּלי שֶל הָאָרֶץ הוּרַע. שַליטֵי הָאָרֶץ ניהֲלוּ אֶת עִניינֵיהֶם מִדַמֶשֶׂק אוֹ מִבַּגדַד. מִסים כּבֵדים הוּטלוּ עַל יהוּדים ונוֹצרים. הָאוּכלוּסייָה הִצטַמצמָה. עִם זֹאת, בִּשנַת 641 הוּתרָה לַיהוּדים, לָרִאשוֹנָה מִזֶה כּ-500 שָנים, הִתיַישבוּת בּירוּשָלַיִם. בּשנַת 692 בָּנָה הַחַ'ליף עַבּד אֶל מָלִך אֶת מִסגַד כּיפַּת הַסֶלַע, וירוּשָלַיִם הוּכרזָה עיר קדוֹשָה לַמוּסלמים.

הַתקוּפָה הַצַלבָנית

בּסוֹף הַמֵאָה הָ-11 הֶחֱריף בָּעוֹלָם הַמַאֲבָק בֵּין הַנוֹצרים לַמוּסלמים. הַנוֹצרים בִּספָרַד הֵחֵלו לגָרֵש אֶת הַמוּסלמים, והַטוּרקים הַמוּסלמים (הַסֶלג'וּקים) כָּבשוּ אֶת מִזרַח טוּרקיָה, סוּריָה ואֶרֶץ יִשׂרָאֵל, וּפָגעוּ בַּנוֹצרים וּבִמקוֹמוֹתֵיהֶם הַקדוֹשים. הִתגַבּרוּת הַקַנָאוּת הנוֹצרית בּאֵירוֹפָּה, בּעָיוֹת כַּלכָּליוֹת ושינוּיים מדיניים הִשפּיעוּ עַל קבוּצוֹת שֶל אַבּירים ואיכָּרים לָצֵאת מֵאֵירוֹפָּה לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל למַסָע שֶל שִחרוּר הַמקוֹמוֹת הַקדוֹשים.

הַנוֹסעים, שֶׁכּוּנוּ 'צַלבָנים', בָּאוּ לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל בּגַלים. בּמַסַע הַצלָב הָרִאשוֹן (בִּשנַת 1099) נִכבּשוּ הַּמקוֹמוֹת הַקדוֹשים, והוּקמָה 'מַמלֶכֶת ירוּשָלַיִם'. כַּעֲבוֹר כּ-100 שָנָה – בּ-1187 – הֶחֱזיר הַמַצבּיא הַמוּסלמי צַלַאח אַ-דין אֶת רוֹב אֲזוֹרֵי הָאָרֶץ ואֶת ירוּשָלַיִם לידֵי הַמוּסלמים.

הַנוֹצרים בּאֵירוֹפָּה לא הִשלימוּ עִם הַניצָחוֹן שֶל הָעַרבים, וּמַסעוֹת צלָב נוֹסָפים יָצאוּ לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל. הַנוֹצרים הִצליחוּ לָשוּב ולִכבּוֹש רַק חֲלָקים מֵהַגָליל וּמֵרצוּעַת הַחוֹף. הַמִלחָמוֹת בֵּין הַצַלבָנים לָעַרבים אָרכוּ 100 שָנָה, עַד שֶבּ-1291 נִכבּשָה כָּל הָאָרֶץ עַל ידֵי הַמַמלוּכּים, שֶבָּאוּ מִמִצרַיִם.
בִּתקוּפַת הַצַלבָנים נִבנוּ בָּאָרֶץ מִבצָרים, כּנֵסיוֹת וּמִנזָרים, הִתפַּתֵחַ הַמִסחָר הַבֵּינלאוּמי וּפעילוּת רַבָּה הִתנַהֲלָה בּעָרֵי הַחוֹף.

תקוּפַת הַמַמלוּכּים

הממלוכּים הרסו את ערי החוף. תושבי הארץ, המוּסלמים רובם ככולם, התרכזו באזורי ההר והתקיימו בצמצום מחקלאות. לאחר שבתקופת הצלבנים חל שיפור מסוים במצב היהודים, בתום יותר מ-200 שנות שלטון ממלוּכּי כמעט שלא נשארו יהודים בארץ ישׂראל.

הַתקוּפָה הָעוֹתמָאנית

הַטוּרקים כָּבשוּ אֶת אֶרֶץ יִשׂרָאֵל בּ-1517, ושָלטוּ בָּהּ 400 שָנָה (עַד 1917). בַּתקוּפָה הָרִאשוֹנָה שֶל שִלטוֹנָם, שֶאָרכָה כּ-100 שָנָה, חָזַר הַבּיטָחוֹן לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל: דרָכים וּגשָרים תוּקנוּ, חוּדַש הַמִסחָר, הַסוּלטַאן הַטוּרקי סוּלֵימַאן 'הַמפוֹאָר' בָּנָה מֵחָדָש אֶת חוֹמוֹת ירוּשָלַיִם – אֵלוּ הַחוֹמוֹת הַקַיָימוֹת עַד הַיוֹם.

מֶמשֶלֶת טוּרקיָה הֶעֱניקָה מִקלָט לַיהוּדים שֶגוֹרשוּ מִספָרַד. רבָבוֹת מֵהֶם בָּאוּ לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל, והִתיַישבוּ בּעיקָר בַּגָליל. צפַת הָפכָה לָעיר הַמפוּתַחַת בּיוֹתֵר בּאֶרֶץ יִשׂרָאֵל, וּבָעיר הִתרַכּזוּ חֲכָמים גדוֹלים וּמקוּבָּלים. הָרַב יוֹסֵף קָארוֹ כָּתַב בִּצפַת אֶת הַ'שוּלחָן עָרוּך'. דוֹן יוֹסֵף נָשׂיא, שֶהָיָה יוֹעֵץ הַסוּלטַאן, קיבֵּל בּמַתָנָה אֶת הָעיר טבֶריָה, שֶהָיתָה חֲרֵבָה, אַך ניסיוֹן יישוּבָהּ בּיהוּדים לא הִצליחַ.

בסוף המאה ה-16 החלה ירידה בכוח הקיסרות העותמאנית. באותו זמן פחתה חשיבותו של המזרח התיכון – לאחר גילוי דרך הים להודו, הפסיק האזור להיות מרכז המסחר בין הודו לאירופה. הטורקים נאבקו על קיומם בארצות הבלקן, והזניחו את המחוזות הדרומיים של האימפריה העותמאנית. שבטי בדווים ושליטים מקומיים השתלטו על חלקים מהארץ. במשך כ-200 שנה (עד ראשית המאה ה-19) הפכו הערים לכפרים והאוכלוסייה הצטמצמה. תקופת פריחה קצרה היתה כאשר האמיר הדרוזי פח'ר א-דין השתלט על הגליל, בנה מחדש את עכו וביצר אותה, ודאג ליהודים שעסקו בחקלאות. בזמנו הגיעה העלייה הראשונה ממרוקו והתיישבה בירושלים.

הַיישוּב הַיָשָן

בסוף המאה ה-18 החלו לעלות לארץ ישׂראל קבוצות של יהודים ממזרח אירוֹפּה, והתיישבו בארבע ערי הקודש: חֶברוֹן, ירוּשָלַיִם, טבֶריָה וצפַת. ב-1837 נפגעה צפת מרעידת אדמה קשה והיישוב בה קטן. העלייה ממזרח אירוֹפּה גברה במהלך המאה ה-19. במקביל באו ארצה קבוצות של יהודים מצפון אפריקה, מבּוּכָרָה ומארצות אחרות במזרח, במאה ה-19 מדינות אירוֹפּה, כנסיות נוֹצריות ותנועות דתיות החלו שוב לגלות עניין בארץ ישׂראל. צליינים רבים ביקרו במקומות הקדושים, מדינות וכנסיות התחרו על קניית קרקעות ועל הקמת מוסדות חינוך וצדקה. פיתוחה של הארץ הקל על יהודים לבוא ולהשתקע. הגיעו לא רק קשישים שביקשו למות בארץ ישׂראל, אלא גם משפחות של בעלי מלאכה וסוחרים שהתקיימו מעבודתם ותלמידי חכמים שלמדו בישיבות.

יותר, מכל עיר אחרת זכתה ירוּשלים לפיתוח, היישוב היהודי גדל עד שרוב תושבי העיר היו יהודים, והתחילה בנייה יהודית ולא-יהודית מחוץ לחומות. חלק מתושביה היהודים של הארץ קיבלו נתינוּת של מדינות זרות וזכו להגנתן, קִשרי הדואר עם העולם התהדקו, יהודים מן המערב (דוגמת השר הבריטי מוֹנטפיוֹרי) התחילו להשקיע בארץ ישׂראל, והקימו מוסדות חינוך מודרניים.

יָפוֹ וחֵיפָה התחילו להתפתח, קבוצות נוצריות – בעיקר של גרמנים – באו לארץ, והקימו יישובים חקלאיים ושכונות עירוניות. בסוף המאה נסללה מסילת הברזל מיָפוֹ לירוּשלים.

הַהִתיַישבוּת הַציוֹנית

הִתעוֹררוּת רַעיוֹן שיבַת ציוֹן בּאֵירוֹפָּה בּסוֹף הַמֵאָה הַ-19, והַשקָפוֹת הַמַשׂכּילים בּאֵירוֹפָּה שֶהַיהוּדים חַיָיבים להִשתַלֵב בַּחֶברָה הַמוֹדֶרנית ולִלמוֹד מלָאכוֹת וחַקלָאוּת, הֵביאוּ לַהֲקָמַת בָּתֵי סֵפֶר מוֹדֶרניים בָּאָרֶץ. הַמפוּרסָם שֶבָּהֶם הוּא בֵּית הַסֵפֶר הַחַקלָאי מִקוֵוה יִשׂרָאֵל, שֶנוֹסַד בּ-1870 והָיָה הַיישוּב הַיהוּדי הָרִאשוֹן שֶהוּקַם בָּעֵת הַחֲדָשָה. בּרוּסיָה וּברוֹמַניָה הִתאַרגנוּ קבוּצוֹת שֶל יהוּדים לַעֲלייָה ולַהֲקָמַת יישוּבים חַקלָאיים. הַמוֹשָבָה הָרִאשוֹנָה, פֶּתַח תִקוָוה, נוֹסדָה בּ-1878 עַל ידֵי יהוּדים ירוּשַלמים. בּ-1882 הוּחַל בּשיקוּם רֹאש פּינָה (שֶנִבנתָה קוֹדֶם עַל ידֵי יהוּדים מִצפַת), והוּקמוּ רִאשוֹן לציוֹן וזִכרוֹן יַעֲקֹב. אַחֲרֵי כֵן הוּקמוּ יישוּבים יהוּדיים נוֹסָפים בִּשפֵלַת הַחוֹף (גדֵרָה, מַזכֶּרֶת בַּתיָה, רחוֹבוֹת ועוֹד), בּשוֹמרוֹן (חֲדֵרָה) וּבַגָליל (יסוּד הַמַעֲלָה, מטוּלָה ועוֹד). הַמִתיַישבים חַסרֵי הַניסָיוֹן הִתקַשוּ לַעֲמוֹד בַּקשָיים, ורַק עֶזרַת הַבָּרוֹן רוֹטשילד אִפשרָה לָהֶם להַמשיך וּלפַתֵחַ אֶת יישוּבֵיהֶם.

בּ-1897 ייסֵד בִּניָמין זאֵב הֶרצל אֶת הַהִסתַדרוּת הַציוֹנית. זוֹ הֵקימָה אֶת הַקֶרֶן הַקַיֶימֶת ואֶת הַבַּנק הַלאוּמי הָרִאשוֹן. אֲדָמוֹת נִרכּשוּ, ויהוּדים שֶעָלוּ בּרֵאשית הַמֵאָה הָ-20 ('הָעֲלייָה הַשנייָה') עָבדוּ בּיישוּבים קַיָימים והֵקימוּ יישוּבים חֲדָשים. אַנשֵי הָעֲלייָה הַשנייָה הֵקימוּ חַווֹת חַקלָאיוֹת, אִרגוּנים לַהֲגָנָה עַצמית ('הַשוֹמֵר' ועוֹד), ייסדוּ מִפלָגוֹת אֶרֶציִשׂראֵליוֹת ועיתוֹנים. בַּמוֹשָבוֹת, ואַחֲרֵי כֵן בֶּעָרים, הוּקמוּ בַּתֵי סֵפֶר שֶשׂפַת הַהוֹרָאָה בָּהֶם הָיתָה עִברית. בּ-1909 נוֹסדָה תֵל אָביב, הָעיר הָעִברית הָרִאשוֹנָה.

תַהֲליך הָעֲלייָה והַהִתיַישבוּת נֶעֱצַר ונִפגַע בּמִלחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשוֹנָה.
הָאימפֶּריָה הָעוֹתמָאנית הִתמוֹטטָה, יהוּדים גוֹרשוּ מִיישוּבֵיהֶם, רָעָב שָׂרַר בָּאָרֶץ, יעָרוֹת נִכרתוּ והַהֶרֶס הָיָה גָדוֹל.

תקוּפַת הַמַנדַט הַבּריטי

בּ-1917 הִתחילוּ צִבאוֹת בּריטַניָה להיכָּנֵס לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל. הַלוֹרד בַּלפוּר פִּרסֵם הַצהָרָה עַל זכוּת הַיהוּדים לבַיִת לאוּמי, הצהָרָה שֶהִתקַבּלָה עַל ידֵי 'חֶבֶר הַלאוּמים'. הַנציב הָרִאשוֹן שֶמינוּ הַבּריטים הָיָה הַיהוּדי לוֹרד הֶרבֶּרט סָמוּאֶל. הַצהָרַת בַּלפוּר עוֹררָה יהוּדים לַעֲלוֹת לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל.

בִּשנוֹת הָ-20 ('הָעֲלייָה הַשלישית') גָדַל מִספַּר הַתוֹשָבים הַיהוּדים פּי 3 (מִכַּ-50,000 ל-160,000), הוּקמוּ יישוּבים חַקלָאיים בַּאֲזוֹרֵי בּיצוֹת וּבִמקוֹמוֹת לא מיוּשָבים, נִבנוּ מִפעֲלֵי חַשמַל ואַשלָג. מוֹסדוֹת שִלטוֹן עַצמי ניהֲלוּ אֶת חַיֵי הַיישוּב הַיהוּדי, וייצגוּ אוֹתוֹ לִפנֵי הַשִלטוֹנוֹת ולִפנֵי יהוּדֵי הָעוֹלָם.

עַרביֵי אֶרֶץ יִשׂרָאֵל לא הָיוּ מגוּבָּשים בּהַתחָלַת הַמֵאָה כִּקבוּצָה לאוּמית, והִתפַּלגוּ לכַפריים וּלעירוֹניים, לשִבטֵי בֶּדווים וּלמיעוּטים נוֹצריים, בַּעֲלֵי אינטֶרֶסים שוֹנים וּמנוּגָדים. בּמַקבּיל להִתחַזקוּת הַיישוּב הַיהוּדי הֵחֵלו אַף הֵם להִתאַרגֵן וּלפַתֵחַ הַנהָגָה וסַממָנֵי תַרבּוּת עַצמָאית.

הַמאוֹרָעוֹת

בשנים 1920 ו-1921 היו כמה מאוֹרעוֹת של התנפלות ערבים על יישובים יהודיים בודדים. ב-1929 התפשטו ההתנפלויות (שכּונו 'מאורעות'), עד שבשנת 1936 הנהיגו המוסדות הערביים שביתה כללית של כל הערבים בארץ ישראל ('המרד הגדול'), שכּוּונה נגד הבּריטים והיהודים ונמשכה עד 1939.

למרות הצהרות הבּריטים בזכות העלייה לארץ ישׂראל, לא עזרו השלטונות בפיתוח היישובים, לא הגנו על יהודים שהותקפו בערים וביישובים מבודדים, ובהדרגה גָם הכבידו על קניית אדמות מערבים. המוסדות היהודיים הקימו את ה'הגנה' – ארגון מחתרתי שתפקידו היה להגן על היהודים, ולפני מלחמת העולם השנייה ואחריה היה שותף בהעלאה לא חוקית של יהודים לארץ ישׂראל.

בשנות ה-30 גברה העלייה לארץ ישׂראל, בעיקר מפּוֹלין, שם החמיר מצבם הכלכלי של היהודים ('העלייה הרביעית'), ומגרמניה, לאחר שהיטלֶר עלה לשלטון ב-1933 ('העלייה החמישית'). עולי שנות ה-30 התרכזו בערים, ותרמו לפיתוח תעשׂייה ומסחר, להרחבת האוניברסיטה העברית (שהוקמה ב-1925) ולשיפור שירותי הבריאות. בלחץ הערבים נאסרה הקמת יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים.

בתגובה על כך עלו על הקרקע 46 יישובים חדשים בשנים 1936-1939, בעיקר באזורים לא מיושבים (עמק בֵּית שאָן, הגָליל המערבי ודרום הארץ). בסיוע מתנדבים הוקם כל יישוב במהלך יממה אחת (יישובי 'חוֹמה ומגדל'). אלפי יהודים שלא קיבלו רשיונות עלייה מהבּריטים באו בדרכים לא חוקיות. חוגים שלא הסכימו עם דרכי התגובה של ה'הגנה' במאבק עם הערבים, תגובות מתונות מדי לדעתם, הקימו מחתרות נפרדות – האֵצֶ"ל והלֶח"י.

מִלחֶמֶת הָעוֹלָם הַשנייָה

ב-1939 פורסם 'הספר הלבן', שהגביל עלייה של יהודים ואסר על רכישת קרקעות. משפרצה באותה שנה מלחמת העולם השנייה, מנעה ממשלת בריטניה מיהודים שהצליחו לברוח מאירופה להיכנס לארץ ישראל. היהודים, שהתגייסו לצבאות הברית ולחמו בהיטלר, המשיכו להיאבק נגד גזירות הבריטים. ה'הגנה' והאצ"ל נערכו במקביל לקראת מאבק צבאי נגד הבריטים. הלח"י, שהיה ארגון מחתרת קטן, לחם בהם גם בתקופת המלחמה. ב-1942 התקרב הצבא הגרמני לגבולות ארץ ישראל. משהובסו הגרמנים באזור, ובאירופה הסתמן ניצחון עליהם, הכריז האצ"ל על מרד בבריטים.

הַמַאֲבָק נֶגֶד הַמַנדַט הַבּריטי

בּ-1945 הִתבָּרֵר שֶרוֹב יהוּדֵי אֵירוֹפָּה נִרצחוּ. הַבּריטים הִגבּילוּ מאוֹד עלייַת ניצוֹלים. הַמַחתָרוֹת הִתלַכּדוּ לִתנוּעַת הַמֶרי הָעִברית, שֶפָּעֲלָה בּמֶשֶך שָנָה.
בּאוֹתוֹ זמַן הֵחֵלָה הַ'הֲגָנָה' בִּפעוּלוֹת הַצָלָה שֶל יהוּדים וַהֲבָאָתָם לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל בִּדרָכים לֹא חוּקיוֹת (הַהַעפָּלָה).

בַּשָנים 1945-1947 הִתרַכֵּז הַמַאֲמָץ שֶל יהוּדֵי אֶרֶץ יִשׂרָאֵל בּהַעפָּלָה, בַּהֲקָמַת יישוּבים וּבמַאֲבָק נֶגֶד הַבּריטים.

בּאוֹתָהּ תקוּפָה נֶעֶשׁתָה פּעילוּת מדינית בֵּינלאוּמית עֲנֵפָה שֶהֵביאָה לַהֲקָמַת וַעֲדַת חֲקירָה מִטַעַם הָאוּ"ם. זוֹ הִמליצָה עַל חֲלוּקַת הָאָרֶץ לִמדינָה יהוּדית ולִמדינָה עַרבית. בַּיוֹם שֶׁהִתקַבּלָה הַהַחלָטָה בָּעֲצֶרֶת הָאוּ"ם (29 בּנוֹבֶמבֶּר 1947) תָקפוּ עַרבים יישוּבים יהוּדיים ודַרכֵי תַחבּוּרָה. זוֹ הָיתָה הַתחָלַת מִלחֶמֶת הָעַצמָאוּת. בּ-14 בּמַאי 1948 (ה' בּאייָר תַשַ"ח) נִשמעָה בּמוֹעֶצֶת הָעָם הַכרָזַת הָעַצמָאוּת שֶל מדינַת יִשׂרָאֵל, והוּקמָה מֶמשָלָה זמַנית בּרָאשוּת דָוִד בֶּן גוּריוֹן. הֶמשֵך קוֹרוֹת הָאָרֶץ מֵאָז מתוֹאָר בָּעֵרֶך מדינַת יִשׂרָאֵל.