עיר בעמק בית שאן (נ"צ 1976.2116). בתחומיה אתרי עתיקות חשובים, הכוללים את המרכז המפואר של העיר הרומית-ביזנטית, שנחשף כמעט כולו, תל גדול, תיאטרון רומי, מצודה צלבנית וח'אן ממלוכי.

תולדות בית שאן

בית שאן שוכנת בראשו של עמק בית שאן, הנקרא על שמה. עמק זה הוא "הפרצה" הרחבה ביותר לכל אורכו של בקע הירדן, והוא התוואי הנוח ביותר למעבר ממזרח לירדן אל ארץ-ישראל. כמה דרכים עוברות בו, ולפנים היה צומת דרכים חשוב. החשובה שבדרכים אלו היא זו הבאה ממערב, מדרך הים, ופונה כאן צפונה, לעבר הירמוך. דרך נוספת עוברת בו לאורך בקע הירדן, וכלפי מזרח עברה כאן הדרך לפחל (פלה) שבעבר הירדן; מן העיר בית שאן עולה בנחל בזק דרך לכיוון טובאס, היא תבץ הקדומה, ושכם, ואפשר שהיתה גם דרך שעלתה לגלבע, לעבר ג'נין.

בית שאן הקדומה מזוהה בתל אלחצן שלידה; שכן שם העיר הקדומה השתמר בשם היישוב הערבי ביסאן. התל נחפר בשנים 1933-1921 על ידי חוקרים מאוניברסיטת פנסילווניה; החפירה הקיפה את התל ואת בית הקברות הקדום שלידו, במורד הצפוני של נחל חרוד.

האתר נושב לראשונה בתקופה הניאוליתית, אך השרידים הקדומים ביותר שנמצאו בו, ובהם כלי חרס אפורים, הם מתקופת הברונזה הקדומה. בתקופת הברונזה התיכונה נזכר המקום כנראה בצורה "אשאן" בכתבי המארות המצריים מן המאה ה - 20 לפנה"ס.

על היישוב בבית שאן בתקופת הברונזה המאוחרת אנו יודעים גם מן הממצאים הארכיאולוגיים בתל וגם מן התעודות המצריות. מתקופה זו נחשפה בתל שכבת יישוב שאת שרידיה עדיין אפשר לראות בשטח. הממצא העיקרי מתקופה זו הוא מקדש רחב ידיים, שבו סגדו לאל מכל, "אדון בית שאן". בשכבת יישוב זו ניכרים סימני התרבות המצרית, ויש להניח שבמאות ה - 12-15 לפנה"ס, למן ימי תחותמס ה - 3 ועד ימי רעמסס ה - 3, זו היתה עיר ששכן בה חיל מצב מצרי. מתקופה ארוכה זו נמצאו מקדשים שנבנו זה על שרידי זה והיו המתחם המקודש של בית שאן.

עם הממצאים החשובים מתקופה זו נמנות שתי מצבות הזיכרון של סתי ה-1. באחת האסטלות הללו מסופר על דיכוין של מרידות באזור בית שאן: "ביום זה סיפרו להוד מלכותו, כי האויב בעיר חמת גייס את אנשיו ולכד את בית שאן. הוא כרת ברית עם אנשי פחל והטיל מצור על מנהיגה של רחוב. אז שלח הוד מלכותו את חטיבת אמון לעיר חמת, את חטיבת רע לעיר בית שאן ואת חטיבת סותח לעיר ינעם, וכך ניצח אותם הוד מלכותו ביום אחד". האסטלה השנייה מספרת על פלישת שבטי עפרו לאזור, המזוהה עם רמות יששכר הסמוכה לבית שאן.

אסטלה נוספת, מימי רעמסס ה - 2, שנמצאה בחפירות, מתארת ניצחון נוסף באזור זה. כתובת אחרת מזכירה את שמו של שר מצרי מימי רעמסס ה - 3, שגבר על גויי הים, שעמם נמנים גם הפלשתים. גם על פי הממצאים הארכיאולוגיים נראה שבבית שאן ישבו פלשתים, או עם אחר מגויי הים: בבית הקברות הקדום נמצאו ארונות קבורה אנתרופואידיים עשויים חרס, מטיפוס ארונות הקבורה המיוחסים לפלשתים. בשכבה המקבילה לתקופה שבה עוצבו ארונות אלה נמצאו שני מקדשים השונים מן המקדשים המצריים שקדמו להם: ייתכן שהם מרמזים על מוצאם האגאי של בוניהם.

נראה שתקיפותו של השלטון המצרי, או של נציגיו במקום, היא שמנעה את כיבוש העיר על ידי שבט מנשה: "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה... ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו" (שופטים א, כז-כח). בית שאן נשארה פלשתית-מצרית לפחות עד סוף ימי שאול, בשנת 1000 לפנה"ס לערך; אחרי ניצחונם על שאול בגלבע תקעו הפלשתים את גווייתו "בחומת בית שן" (שמואל א לא, י).

מתיאור חלוקת הארץ ל - 12 נציבויות בימי שלמה (מלכים א ד, יב) אנו למדים, שבית שאן היתה בתקופה ההיא עיר ישראלית ונכללה בנציבות החמישית. נראה שבימי רחבעם נחרבה העיר על ידי פרעה שישק, שעלה על ארץ-ישראל בשנת 924 לפנה"ס; ואכן ברשימת הערים שכבש, הנמצאת בכרנך, נזכרת גם בית שאן. מן הממצאים הארכיאולוגיים אנו למדים, שהעיר היתה מיושבת בתקופת ממלכת ישראל ואף בתקופה הפרסית, שלאחריה.

אחרי כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול נקראה בית שאן בשם סקיתופוליס ("עיר הסקיתים"). אפשר שמקור השם הוא בפרשים הסקיתים ששירתו בצבא המלכים הפתולמאים של מצרים ההלניסטית והתיישבו כאן. בעיר ההלניסטית סקיתופוליס היה נהוג פולחן דיוניסוס, אל היין, מגינה של השושלת הפתולמאית. מתקופה זו נחשף בפסגת התל מקדש נאה. כאשר השתלטו המלכים הסלוקים על העיר הונהג בה גם פולחן זוס, ומבחינה מדינית היתה העיר אז פוליס לכל דבר.

בימי בית חשמונאי ישבו בעיר גם יהודים וגם נוכרים, ששמרו על מידה מסוימת של ניטרליות במאבק שהתחולל אז בארץ, ובספר מקבים (ב יב, כט ואילך) מסופר, שיהודה המקבי בא אל בית שאן בשובו מן הגלעד.

בשנת 108 לפנה"ס כבשו החשמונאים את העיר, ונראה שניסו לכפות את דת ישראל על יושביה הנוכרים. משלא עלה הדבר בידם, גזרו גירוש על הנוכרים, כדברי מגילת תענית: "בט"ז בסיון גלו אנשי בית שאן ובקעתה". הגולים שבו לעיר אחרי שנכבשה על ידי פומפיוס. הוא חידש את מעמדה כפוליס עצמאית ושילב אותה במערך ערי הדקפוליס.

בפרוץ המרד הגדול ברומיים התנפלו הקנאים על בית שאן. יושביה היהודים העדיפו להילחם באחיהם יחד עם הנוכרים, אלא שהנוכרים לא נתנו אמון ביהודי עירם, ועל כן "ציוו את היהודים לרדת אל החורשה אשר בקרבת העיר... ובלילה השלישי תרו את מחנה היהודים וראו כי לא שמו להם שומרים, ורבים מהם נמו שנתם - וישחטו את כולם במספר שלושה עשר אלף איש ויבזזו את כל רכושם" ("מלחמות היהודים" ב יח, ג).

למן התקופה ההלניסטית התרחב שטח העיר אל מעבר לתחומי התל המקראי, שהזדקר בתוכה כמצודה בצורה. בשיא התפשטותה, בתקופה הביזנטית, השתרעה העיר משני עברי נחל חרוד, בתחום הכולל את השטח שבין המרכז הקהילתי של בית שאן בימינו לגשר הכניסה המערבי אליה מדרום, ולאורך תל אצטבה (תל מצטבה), מן "הגשר הקטוע" במזרח ועד הגשר המערבי, מצפון. כל השטח הזה היה מוקף חומה, ששרידיה מן התקופה הביזנטית נראים בתל אצטבה, ליד "הגשר הקטוע", ליד מנזר קירי מריה ("גבירתנו מרים") ובקטעים נוספים בעיר. חומה זו הוקמה לפני התקופה הביזנטית; על פי כתובת שנחשפה, ידוע לנו שהחומה תוקנה בשנת 508 לספירה. תיאור מדויק של תחומי העיר נמצא בכתובת שברצפת בית הכנסת העתיק של רחוב (ע"ע חרבת פרוה). על נחל חרוד, שחצה את העיר באמצעה, הוקמו שני גשרים. הגשר המזרחי, הוא "הגשר הקטוע", היה משולב בחומת העיר. שרידי הגשר המערבי נמצאים בצמוד לגשר הכניסה המערבי לעיר כיום. מגשר זה הוליך רחוב ראשי אל פסגת התל. הרחוב היה מרוצף אריחי בזלת ומעוטר בשדרות עמודים משני צדדיו. בתוך העיר נמצאו כמה מבנים אופייניים לעיר ההלניסטית-רומית; הנודע והמפואר שבהם הוא התיאטרון הרומי. מבנה אחר הוא ההיפודרום, שהוסב לאמפיתיאטרון. שרידיו נחשפו סמוך לבניין מרכזת הדואר.

משהיתה הנצרות לדת המדינה בארץ, במאה ה - 4, נעשתה בית שאן למרכז מנהלי-דתי. במאה ה - 5 היתה לבירת "פלשתינה סקונדה" ועיר מושבו של אפיסקופוס. בתקופה זו היו בה לכל הפחות ארבע כנסיות וכמה מנזרים. לאחת הכנסיות, שנחשפה על פסגת התל, יש תבנית עגולה - צורה ארכיטקטונית נדירה. מנזר גדול מתקופה זו נחשף בגדה הצפונית של נחל חרוד. בתקופה זו היתה בית שאן ידועה באריגיה. בתלמוד הירושלמי נזכרים "כלי הפשתן הדקים הבאים מבית שאן" (כתובות ז, לא, ;ע"ג; קידושין ב, ג, ע"ג).

בצו המחירים של הקיסר דיוקלטינוס, מסוף המאה ה - 3 לספירה, עומדים אריגי סקיתופוליס בראש הרשימה.

בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית היתה בעיר קהילת מיעוט יהודית. התלמוד מזכיר חנויות של יהודים בבית שאן, שלא היו מעוטרות ביום חג של נוכרים (עבודה זרה יב, ע"ב). יהודי העיר התחבטו בשאלה ההלכתית, אם התיישבו שבי ציון בבית שאן. מתוך שסברו שלא התיישבו בה, פסק רבי מאיר, ואחריו רבי יהודה הנשיא, שמבחינת ההלכה אין בית שאן בתחום ארץ-ישראל, אלא היא "ארץ העמים" ופטורה מחובת שמיטה ומעשרות.

שני שרידים ארכיאולוגיים מעידים על היישוב היהודי בעיר. הראשון שבהם הוא בית מגורים גדול, בעל פסיפסים נאים, שנחשף בשיכון א'. הוא מכונה בית ליאונטיס, על שם בעל הבית הנזכר בפסיפס שברצפתו. אחד מחדריו היה חדר תפילה: בפסיפס שברצפתו יש מנורה בעלת שבעה קנים וכתובת הקדשה, כמקובל בבתי כנסת. השני הוא בית כנסת גדול שנתגלה מחוץ לחומת העיר וסמוך לה, שהיו בו רצפות פסיפס נאות. הן נעשו על ידי אותם אמני פסיפס שהתקינו את הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא - מריאנוס וחנינא בנו.

כאשר כבש הצבא המוסלמי את צפון הארץ, בשנת 636 לספירה, ניסו הנוצרים לעצור את התקדמותו על ידי הרס מערכות המים והצפת השדות באזור. דבר זה לא מנע את הכיבוש, אך גרם נזק ללא תקנה לחקלאות בעמק בית שאן. מדברי ההיסטוריון א-טברי מסתבר, שלבסוף כרתו תושבי בית שאן ברית עם המוסלמים תמורת מחצית מבתי העיר, שהושארו בידיהם.

העברת המרכז המנהלי לטבריה תרמה גם היא להידלדלות היישוב ביית שאן. הצלבנים הגיעו לבית שאן אחרי כיבוש ירושלים, ובמקום התיישבה משפחת דה-בוטון, שהקימה מצודה קטנה - שרידיה נמצאים בעיר העתיקה. זהו מבנה בגודל 50 X 50 מ' לערך, שנדבכיו התחתונים עדיין נותרו מן התקופה הצלבנית. המצודה נחשפה בחפירות החדשות.

בימי הביניים היתה בית שאן עיירה קטנה. בראשית המאה ה - 14 הוקמה בה אכסניית דרכים - ח'אן אלאחמר - שהיתה תחנה להחלפת סוסים בדרך המוליכה מדמשק לקהיר. בתקופה זו ישב בה אשתורי הפרחי, שספרו "כפתור ופרח" הוא מקור חשוב לידיעות על התקופה שבה חי. בראשית המאה ה -15 הוקם במקום מסגד המכונה מסגד ארבעים הגיבורים (ג'אמע ארבעין אלמע'אזי). הוא שירת את תושבי העיר עד 1948 ובו היה לאחר מכן המוזיאון העירוני, שנסגר בשנות ה - 80 של המאה ה - 20.

במשך רוב תקופת השלטון העות'מאני בארץ היתה בית שאן יישוב נידח למדי. בשנת 1875 תיארו אותה הנוסעים קלוד ר' קונדר והורשיו ה' קיצ'נר כ"כפרון עלוב, הבנוי בקתות חומר". לעומת זאת, גוטליב שומכר הגרמני אמר בשנת 1900: "אוכלוסיית בית שאן גדלה במהירות, הרחוב הראשי מטופח, יפה ומוצל על ידי שדרות עצי שטה, נבנים חנויות ומחסנים מודרניים על ידי התושבים".

ואכן לקראת סוף השלטון העות'מאני חל שינוי בדמותה של העיירה בית שאן בשל שלוש סיבות: א. קניית האדמות על ידי הסלטאן עבד אלחמיד; ב. השלטת האדמיניסטרציה העות'מאנית; ג. פתיחת מסילת הברזל חיפה-דמשק. השינוי בעיירה היה מהפכני ממש: בהשוואה למאות רבות שבהן שררו דלות ועזובה, המרכז החדש נבנה בצורה גיאומטרית עם רחובות ישרים, ובמרכז העיירה עמד בית הממשלה, ששירת את מנהלת אדמות הסלטאן. העיירה היתה למרכז מסחרי עצמאי גם לאזור שממזרח לירדן.

עם הכיבוש הבריטי המשיכה העיירה להתפשט. ב - 1922 הגיע מספר תושביה ל - 2,000 נפש, וב - 1944 - ליותר מ - 5,000. בשנת 1931 היו בה 94 יהודים, והם עזבו אותה בימי המרד הפלסטיני של שנת 1936.

בית שאן נכבשה במלחמת העצמאות, ב - 12.5.1948, על ידי חטיבת "גולני" כמעט ללא קרב, וכל תושביה הערבים גורשו ונמלטו על נפשם. לפי אחת הגרסאות, שרווחו כ"מסורת לוחמים" על נסיבות נפילתה של בית שאן הערבית, הציב אברהם יפה, שהיה מפקד הגדוד שכבש את בית שאן, גדוד 13, צינורות כדימוי לתותחים על תל אלחצן, הוא תל בית שאן, והשמיע קולות של פיצוצים. התושבים שראו זאת ברחו.

מראשית שנות ה - 50 ועד אמצע שנות ה - 60 קלטה בית שאן גלי עלייה, בעיקר מצפון אפריקה, מאיראן ומעיראק. בית שאן נמנית עם עיירות הפיתוח ונחשבת היום לאחת המצליחות שבהן.

במלחמת ההתשה, בשנים 1970-1967, סבלה בית שאן מאוד. מחודש ספטמבר 1968 התגברו הפגזות הקטיושות על בית שאן לכדי כפעם בחודש. בהפגזות אלה נפצעו תושבים בעיירה ונגרמו נזקים לבתים. לשיא הגיעו ההפגזות ביוני 1970: ב - 8 הפגזות על העיירה נהרגו 3 ילדות ונפצעו 21 מתושביה.

בית שאן הוכרזה כעיר בשנת 1998, ותושביה מונים כ - 15,300 נפש. משנות ה - 90 זוכה מערכת החינוך להעדפה ברורה, והושקעו משאבים בשיפור חזות העיר. החפירות הארכיאולוגיות סיפקו תעסוקה לתושבים, בתיאטרון הרומי מוצגים מופעי תרבות גדולים, מושם דגש באיכות הסביבה, ולעיר נוספו שכונות חדשות בשיטת "בנה ביתך".

אתרי בית שאן

תל בית שאן. התל נחפר על ידי משלחת מטעם אוניברסיטת פנסילווניה בשנים 1933-1921. היו אלה חפירות רחבות היקף שנוהלו על ידי ק' פישר, א' רואו וג' פיצג'רלד, ובמהלכן נחשפו ממצאים רבים וחשובים מתקופת הברונזה ועד התקופה הערבית הקדומה. בשנת 1989 חודשו החפירות מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בניהול עמיחי מזר, ומאז התקיימו שבע עונות חפירה.

מתקופת הברונזה הקדומה I נתגלו שרידי בניין ציבור עשוי לבני טיט, שחרב בשרפה עזה. הקטע שנחפר כולל אולם גדול שרוחבו 7 מ'. לאורך קירותיו נחשפו ספסלים בנויים מלבנים. נמצאו בו שברי קנקנים רבים, קורות עץ לבנייה והרבה גרעיני תבואה וקטניות מפוחמים. לאחר חורבנו הוקמו בשטחו מבנים חדשים. על רצפותיהם נמצאו שלושה גרזני נחושת וממצאים נוספים. בשלב מאוחר יותר היתה כאן סמטה מתעקלת. שרידים אלה מעידים על תהליך העיור באזור בשלהי האלף ה - 4 לפנה"ס. משלב זה ידועים אתרים רבים בעמק בית שאן, בהם תל כיתן. ייתכן שבניין זה היה מבנה ציבור ששימש למנהל לכל האזור.

מתקופת הברונזה הקדומה II נמצאו שברי כלים מעטים בלבד, ואילו מתקופת הברונזה הקדומה III נתגלו שרידי רחוב, ומשני צדדיו מבנים וחצר. במקום - וראוי לציין כי גם בתל אצטבה - נתגלו שברים רבים של כלים, המעידים שבבית שאן היה ריכוז צפוף של אוכלוסיית מהגרים מצפון-מזרח אנטוליה, שחדרו לכאן בתקופה זו.

מתקופת הברונזה הקדומה IV/ הברונזה התיכונה I השרידים דלים ביותר. נמצאו חפצים דומים לאלה שנמצאו במערות קבורה באזור. השרידים מעידים על יישוב קצר-ימים; ייתכן שתושביו חיו באוהלים. מצב זה דומה למצב בתלים אחרים בארץ.

מתקופת הברונזה התיכונה II נתגלה אזור של בתי מגורים משני צדי רחוב. בשטח הבתים נתגלו קנקנים שקבורים בהם תינוקות ושלד אדם. על פי התמונה המצטיירת, בתקופת הברונזה התיכונה היה על תל בית שאן יישוב קטן- ממדים, משני בחשיבותו וכנראה פרוז, שהתקיים רק בשלהי התקופה – במאות ה - 16-17 לפנה"ס.

מתקופת הברונזה המאוחרת I התגלה מבנה צנוע של מקדש מלבני טיט שטויח בטיח לבן. מידותיו 14.6 X 7.11 מ'. למבנה שלושה חלקים: אולם כניסה, מרחב עיקרי - "היכל" וחדר פנימי - "דביר". תכנית המבנה אינה סימטרית ולאורך קירותיו היו ספסלים מטויחים; מקדש זה הוא הקדום במקדשי בית שאן שנתגלו עד כה.

בימי השלטון המצרי בבית שאן היתה העיר מרכז השלטון המצרי בצפון הארץ במשך מרבית ימיה של הממלכה החדשה של מצרים, כלומר במשך יותר מ - 300 שנה. בזמן זה נבנו בה מבני שלטון, מקדשים, בנייני פקידות ורובע של אנשי חיל המצב.

מימי השושלת ה - 18 נמצאו במתחם המקודש חדרים שהכילו מכלול עשיר של קערות, נרות וקדרות חרס מעוטרות בסגנון כנעני מקומי. בשוליו הדרומיים של המתחם נתגלו חלקים של בניין גדול. אחד החדרים היה חדר מרחץ שלא נמצא כמותו מתקופה זו. לתקופה זו שייך גליל חרס שנמצא לרגלי התל ועליו איגרת מאת תגי שליט גת פדלה אל לבאיה שליט ארץ שכם. מכתב זה מעשיר את ידיעותינו על המצב בארץ-ישראל בתקופת מכתבי אלעמארנה - המאה ה - 14 לפנה"ס. בימי השושלת ה - 19, ימיהם של הפרעונים סתי ה-1, רעמסס ה - 2 ומרנפתח, שערכו מסעות כיבוש לארץ, נבנתה בית שאן מחדש ונבנו בה מקדש, מבנה מנהלי ורובע מגורים. משלחת אוניברסיטת פנסילווניה מצאה כאן שלוש אסטלות מתקופה זו. משלחת מזר גילתה כאן בניין מונומנטלי ובו מתקנים להכנת מזון, כלי חרס רבים וכלי ברונזה. ייתכן שזה היה חלק ממצודת העיר, מימי השושלת ה - 20 - המאה ה - 12 לפנה"ס. אז המשיכה בית שאן להיות עיר ממשל מרכזית וחשובה. מרכז השלטון המצרי בעיר הוקם מחדש על פי קווי מתאר דומים לאלה של היישוב הקודם. משלחת אוניברסיטת פנסילווניה גילתה כאן מקדש, בית מושל ורובע מגורים מתקופה זו. ידין וגבע חפרו ב - 1983 באזור המגורים, ומשלחת מזר הרחיבה והעמיקה את החפירה בשטח זה ובבית המושל ומצאה בו שתי שכבות; העליונה חרבה בשרפה עזה. בעיי המפולת של אחד מחדרי המגורים נמצאו שרידים של ציורי קיר צבעוניים. כלי החרס הם מצריים וכנעניים במעורב. בבתי המגורים נמצאו חפצי זהב כגון עלי זהב לציפוי, חפץ דמוי ראש איל, עגילים ונטיפות, טבעות כסף וחרוזי אודם. כמו כן נמצאו שני מטמונים של מטילי כסף וקמעות פינס ובהם מאפיינים מצריים.

סופו של השלטון המצרי בבית שאן קשור בהופעת הישראלים וגויי הים, בימי רעמסס ה - 6 או ה - 8 לכל המאוחר, ב - 1127 לפנה"ס.

המאה ה- 11 לפנה"ס בבית שאן מעניינת ובעייתית במיוחד לנוכח אזכורם של הפלשתים במקום, בהקשר של הקרב שבו נהרג שאול. התמונה הארכיאולוגית לא היתה ברורה לאור החפירות הקודמות. חפירות מזר הוכיחו כי היישוב המצרי שוקם במאה זו, אך הממצא הוא בעל אופי כנעני מקומי, כולל שני המקדשים שנחשפו בעבר. גם האסטלות של סתי ה-1 ורעמסס ה - 2 נמצאו כאן שלא באתרן המקורי. בשכבה זו אין כל סימן לנוכחות פלשתית, ונראה שהפלשתים כבשו אותה לתקופה קצרה ביותר.

בתקופת הברזל ב', ימי דוד ושלמה, היתה בית שאן חלק מהממלכה המאוחדת. חפירות מזר חשפו בניין איתן, כנראה מצודה, שחרב בשרפה עזה. כלי החרס אופייניים לימי שלמה, והחורבן אירע כנראה במסע שישק בסוף המאה ה - 10 לפנה"ס.

כמו כן נחשף מבנה גדול ומתוכנן היטב מהמאה ה - 8 לפנה"ס, בנוי לבנים. נמצאה שכבה שחרבה בשרפה - תוצאת הכיבוש של תגלת פלאסר מלך אשור ב - 732 לפנה"ס. על קנקן חרס מתקופה זו נמצאו כתובות דיו בעברית - כנראה רשימות שמות וכמויות של סחורה. השם "זמא" חוזר שלוש פעמים. על פרק הזמן שלמן הכיבוש האשורי ועד לתקופה ההלניסטית יש עדויות מעטות בלבד על יישוב במקום.

תל אצטבה (תל מצטבה). תל המתנשא מעל לגשר "הקטוע" מצפון לתל בית שאן. אפשר להגיע אליו בשביל המסתעף ממזרח למפעל לבטון מוכן מן הכביש העוקף את העיר והיורד לכיוון טבריה. בתל זה נמצאו שרידים מתקופת הברונזה הקדומה ומן התקופה הרומית. השריד הבולט ביותר בו הוא חורבות החומה הביזנטית ומגדליה, המשתרעות לאורך כ - 300 מ'. ממזרח לגשר הנטוי על נחל חרוד וצמוד אליו, בכניסה המערבית לבית שאן, נמצאים שרידי גשר רומי. על הגשר עברה דרך מרוצפת באריחי בזלת. דרך זו מתחילה ממערב לגשר, מחוץ לתחומי העיר, ונמשכת מזרחה לכיוון התל. הדרך נחשפה כמה עשרות מטרים ממזרח לגשר. כאן אפשר לראות אותה לכל רוחבה, על אבני השפה שלה ושרידי העמודים שניצבו משני צדדיה. אלה הם שרידי הקרדו; בכתובת המתארת את תחומי העיר, שנמצאה בפסיפס בבית הכנסת של רחוב, הם נקראים "הרצפה". גם למרגלות התל אפשר לראות בסיסי עמודים, שניצבו כנראה בהמשך הקרדו.

מנזר קירי מריה ("גברתנו מרים"). נמצא סמוך לחומת העיר הביזנטית, על גדתו ,הצפונית של נחל חרוד. המנזר נחשף על ידי משלחת ארכיאולוגים אמריקנים בשנות ה - 20 של המאה ה - 20. אפשר להגיע אליו דרך אזור התעשיה שמצפון לעיר. שרידי המנזר כוללים חדרים המעוטרים ברצפות פסיפס נאות, ובהן מוטיבים מן החי והצומח. במרכז - פסיפס מרהיב של גלגל המזלות, שבו מתוארים חודשי השנה בדמויות של עובדי אדמה. פסיפס אחר מתאר תיאור נפלא של עבודות הבציר, ובחדר אחר נמצא פסיפס מרהיב המתאר ציפורים. המבנה שמור בסככה, שהוקמה מעליו.

בית ליאונטיס. נמצא בתחומי שיכון א', ברח' מרכוס. הכניסה אליו - ממול לתחנת הדלק של בית שאן. חלק ממנו נחפר על ידי נחמיה צורי, ובו נחשפה רצפת פסיפס נאה המוצגת במוזיאון ישראל. בפסיפס יש תיאורים של נופי מים ודמויות מיתולוגיות בציורים מעלילות אודיסאוס. בכתובת נזכרים שמותיהם של קיריוס ליאונטיס ואחיו יונתן. חלקו האחר של המבנה נחפר על ידי ד' בהט. מסתבר שאחד מחדרי הבית היה אולם תפילה יהודי. במרכז רצפת הפסיפס שבו - מנורת שבעה קנים וכתובות הקדשה בארמית וביוונית. לא הרחק מבית ליאונטיס נתגלה בית אמידים מהתקופה הביזנטית, ובו שרידי מערכת משוכללת לאספקת מים, הכוללת צינורות חרס רבים, וכן מתקני צביעה. נמצאו כאן כמה אלפי פריטים מחרס, מעצם, מזכוכית ומברונזה. שרידי המבנה מכוסים בסככה, אך המקום מוזנח.

שרידי בית כנסת קדום. שרידים שנחשפו בשולי תל אצטבה. האתר נמצא כ- 300 מ' מחוץ לתחומי העיר הביזנטית. אפשר להגיע אליו דרך חצר המפעל לבטון מוכן שעל הכביש לטבריה. בית הכנסת הוקם במתכונת של בסיליקה, והוא פונה למערב. חלקו הדרומי נהרס בעת עבודות פיתוח; אז נחשפו רצפות הפסיפס שלו, שהשתמרו במידה רבה. בפסיפס המרכזי נראות שתי מנורות משני צדדיו של ארון הקודש, שופרות ומחתות. בשל כתובת שומרונית בפסיפס יש חוקרים הסבורים שזהו בית כנסת שומרוני.

ח'אן אלאחמר (חנות בישן). נמצא במבואות העיר, ליד אזור התעשייה החדש, סמוך לכביש הראשי. הוא הוקם בשנת 1308, בתקופה הממלוכית, ושירת את רשת שירותי הדרכים המלכותית שהקימו הממלוכים בין קהיר לדמשק. תבניתו-

חצר רבועה, שסביבה אולמות מקורים בקמרונות; אחד מהם עדיין עומד על תלו. שער הח'אן נמצא בצד צפון, ובמרכז חצרו היה בור מים מקורה; גגו נתמך בארבעה עמודי גרניט, שכמה מהם עדיין נראים בשטח.

המסגד שבו היה המוזיאון העירוני של בית שאן נמצא במבואותיה המזרחיים של העיירה, סמוך לכביש המוליך לטבריה. הוא הוקם במאה ה - 15.

הסראיה. בניין הממשל העות'מאני, הנמצא ברח' שטורמן. המבנה המקורי היה בן קומה אחת, ומאחוריו חצר מוקפת חדרים. חזיתו היתה בעלת קמרונות אחדים. לאחר זמן, בתקופת המנדט הבריטי, נאטמו הקמרונות ועליהם נבנתה קומה שנייה, ששינתה את צורת המבנה. כיום נמצאים במקום המרכזייה הפדגוגית של משרד החינוך ובית משפט השלום. למבנה כניסה מפוארת שבנויה מעמודי גרניט וכותרות קורינתיות והוא מורכב בבנייה משנית.

חפירות בית שאן הרומית-ביזנטית

בבית שאן הרומית-ביזנטית נערכו חפירות ארכיאולוגיות בהיקף שכדוגמתו לא נערכו בשום אתר אחר בארץ. החפירה בוצעה על ידי משלחת האוניברסיטה העברית בירושלים בראשות יורם צפריר וגדעון פרמטר ומשלחת רשות העתיקות בראשות גבי מזור ורחל בר נתן. חפירות משלחת האוניברסיטה העברית בירושלים נערכו בשנים 1996-1980.

מרכז העיר
הירידה מהתל והבנייה בעמק שלרגליו החלה רק בתקופה הרומית הקדומה, במאה ה-1 לספירה, שבה ניתנה לתושבי בית שאן, כמו לתושבי ערים אחרות באזור, תחושת ביטחון במסגרת "השלום הרומאי" – PAX ROMANA. מאז כיבוש פומפיוס, ב – 63 לפנה"ס, החל מניין שנותיה של העיר, ששוקמה אז על ידי גביניוס, הנציב של פומפיוס. ניסה סקיתופוליס השחייכה לברית עשר הערים, והיתה אחת משתיים בברית זו ממערב לירדן. לפי שעה אין אפשרות לשחזר תכנית של העיר במאה ה-1 לפנה"ס ובמאה ה – 1 לספירה.

המבנה החשוב ביותר מתקופה זו שנתגלה בחפירה הוא הבסיליקה, מבנה הציבור האזרחי העיקרי בתקופה הרומית. אורכה של הבסיליקה כ - 70 מ' ורוחבה כ - 30 מ'. היא נבנתה מצפון לערוץ נחל עמל ובמקביל לו. קירותיה החיצוניים נבנו, לפחות בחלקם, מאבני בזלת. בבסיליקה נפגשו לניהול עסקים, לענייני משפט ולאספות ומפגשים חברתיים. במבנה הוצבו שני טורי עמודים, אשר עוטרו בכותרות יוניות. העמודים והכותרות צופו בטיח סטוקו. אולם התוך היה רחב ואילו הסיטראות היו צרות ונמוכות יותר. מעליהן, בקומה השנייה, נבנו גלריות.

בשל השיפוע הטופוגרפי נוצרה מתחת לסיטרה הדרומית קומת מרתף שחולקה לחדרים מוארכים בניצב לבסיליקה. תקרתם של החדרים היתה עשויה קורות עץ. בצמוד לבסיליקה נסלל רחוב שממנו אפשר היה להיכנס לחדרים דרך פתחים מקושתים. מדרום לבסיליקה נבנתה ברכת מים מלבנית. באזור התגלו חלקי מבנים נוספים מן המאה ה-1 לספירה, אלא שתכניתם אינה ברורה.

תקופת העיצוב העיקרית של בית שאן היתה במאה ה - 2 לספירה. הדבר החל כנראה בימי שלטונו של אדרינוס (138-117 לספירה), אך במיוחד בימי אנטונינוס פיוס (161-138 לספירה), לאחר שנרגעה הארץ ממלחמת בר כוכבא, ועל ידי מרקוס אורליוס (180-161 לספירה). זו היתה תקופה של שקט באזור, שבעקבותיו בא שגשוג רב שבא לידי ביטוי ברמה הגבוהה של הבנייה העירונית, ובסקיתופוליס הדבר ניכר היטב. בתקופה זו גם התחדשה הקהילה היהודית בעיר, שקיבלה עידוד מפסיקת רבי יהודה הנשיא לפטור את תושבי העיר מתרומות ומעשרות. ייתכן שכבר אז ישבו בעיר שומרונים. עם זאת, קרוב לוודאי שרבים מהתושבים היו פגנים סורים דוברי ארמית. אך תושבי העיר ראו עצמם כיוונים, בייחוד בני שכבת העילית.

תכנונה של בית שאן היה שונה מזה של מרבית הערים האחרות במזרח הרומי, בשל פני השטח שאינם מישוריים, ויש בהם נחל, גבעות ותל גדול, אשר מנעו תכנון אורתוגונלי, כלומר, בניית רחובות מקבילים ומצטלבים בזוויות ישרות, ואת תכנונם של קרדו ודקומנוס המצטלבים במרכז העיר. הטופוגרפיה הכתיבה תכנון שונה. עם זאת, היתה הקפדה על בינוי עשיר ונעים לעין, סלילת רחובות עמודים רחבים וישרים, ריבוי מונומנטים מפוארים והצבת פסלים במקומות מרכזיים, כמקובל בעיור הרומי במיטבו. בנייה זו נמשכה גם במאה ה - 3, אולם אז חלה האטה מסוימת.

אופיינית לתקופה זו בנייה באבן גיר קשה מהמחצבות שבמורדות הגלבע. האבנים הובאו ממרחק של 7-6 ק"מ מהעיר. באבן זו אפשר היה גם לסתת עמודי ענק, כגון אלה שבחזית המקדש, ומשקופים מפוארים.

רחוב הגיא. בסמוך לבסיליקה, ממזרח, תוכנן והוקם צומת שבו נפגשו שלושה מהרחובות המרכזיים של העיר. הארוך והחשוב שבהם כונה בפי החופרים רחוב הגיא, שכן הוא נמשך במקביל לאפיק נחל עמל. הרחוב נמשך מהצומת המרכזי עד לשער העיר, לכיוון צפון-מזרח, וכלל כביש מרוצף באבני בזלת ומדרכות משני צדדיו. רוחב הרחוב המרוצף כ - 8 מ' ורוחבו הכללי - 24 מ'. משני צדי הרחוב ניצבו טורי עמודים נושאי קורות אבנים. העמודים ניצבו על אדנים ובסיסים ובראשם היו כותרות קורינתיות. אורך הרחוב עד השער הצפוני-מזרחי היה כ - 560 מ'. הוא חצה את נחל חרוד בגשר ענק. גובה העמודים, כולל הבסיסים והכותרות, היה כ - 6.9 מ'. משני צדי המדרכות המקורות נבנו חנויות, שפתחיהן פנו אל המדרכות. עמודי הרחוב נמצאו נפולים, בעקבות רעידת האדמה של שנת 749 לספירה. במפגש הרחובות, במרכז העיר, היתה רחבה מרוצפת שמעליה התנשא מבנה עמודים מפואר מאוד. המבנה ניצב על מסד דמוי טרפז שגובהו 3.95 מ' מעל לרחבה. המסד היה בנוי בזלת ומצופה באבני גיר. מן הרחבה עולות מדרגות אל המסד. פריטי שיש מרובים שנמצאו במפולת לרגלי המסד מעידים שמבנה העל היה בניין עמודים מפואר ובראשו קשתות. העמודים עשויים שיש ירוק שהובא מיוון. הם עמדו על אדני שיש מעוטרים ובראשם היו כותרות קורינתיות. למרות שלא ניתן לשחזר את המבנה במלואו, הפריטים שנמצאו די בהם להעיד כי מבנה העל היה מורכב מקשתות מעוטרות של שיש ומאפריז, שהיה מעוטר בדמויות של חיות בתוך מדליונים של עלי אקנתוס. השיש, לבד מזה של העמודים, הובא מתורכיה. נראה שגובה מערכת העמודים כולה היה 15 מ' מעל לרחבה. קרוב לוודאי שהבניין עוטר בפסלים, כך שהוסיף פאר רב למרכז העיר.

עם הקמת המונומנט קוצרה הבסיליקה ותכניתה שונתה. הרחוב הסמוך לבסיליקה מדרום כוסה בקמרון. רחוב החנויות הפך בחלקו למעין בזאר מקורה, תת-קרקעי. אחד הממצאים החשובים מתקופה זו בבסיליקה הוא חלק ממזבח משושה מאבן גיר. מגולפים עליו מסכות של דיוניסוס ושל פאן, חליל פאן ומטה רועים, וחרותה בו כתובת יוונית: "סלוקוס בן אריסטון הקדיש [מזבח זה] לאל דיוניסוס האדון המייסד מתוך הודיה, שנת 205 (142-141 לספירה)". המזבח הוא הוכחה נוספת לקיומו וחשיבותו של פולחן דיוניסוס בבית שאן, המבוסס על האמונה שהוא יסד את העיר, כפי שהעידו ההיסטוריונים פליניוס וסולינוס. כך גם תדירות הופעת דמותו על מטבעות ויצירות פיסול שנמצאו בבית שאן.

הרחוב הדרומי-מזרחי, רחוב סילונוס. הרחוב עלה מן המונומנט המרכזי לכיוון דרום-מזרח. הוא רוצף באבני בזלת. שרידי הרחוב הרומי נחשפו בעומק של למעלה ממטר מתחת לרחוב שנבנה מעליו במאה ה - 6 לספירה - רחוב סילונוס. רוב אבני הרחוב הרומי נעקרו ושימשו בשימוש משני, אך תעלות הניקוז שלו נשתמרו היטב. בצדו הצפוני-מזרחי של הרחוב עמד טור עמודים.

בצדו הדרומי-מערבי תחם את הרחוב קיר בזלת עבה שבו הותקנו חנויות קטנות שקורו בקמרונות. כך נוצר מפלס מוגבה בצדו הדרומי-מערבי של הרחוב, שעליו נבנו בית מרחץ ציבורי וסטיו מונומנטלי מפואר. בחזית הסטיו, ממזרח, הוקמה ברכת נוי מוארכת (487 מ') בעומק 70 ס"מ. הכניסה אליה היתה דרך כניסות מפוארות מן הרחוב. אורך הסטיו היה כ - 56 מ' וגובה עמודיו כ - 7 מ'. בראשם היו כותרות יוניות. טור עמודים זה התמוטט ברעידת האדמה של שנת 749 ושוקם במסגרת עבודת השחזור בשנת 1992. העמודים השתקפו בברכת הנוי, אפקט שהוסיף פאר רב לחזות העיר והקל את תחושת האנשים, בייחוד בעתות החום הכבד השורר בבית שאן.

בית המרחץ. נתגלה מדרום-מערב לסטיו. חלקו הדרומי-מערבי נחשף על ידי משלחת רשות העתיקות. ייתכן שבית המרחץ הוקם כבר במאה ה-1. האגף הצפוני-המזרחי שנחפר מבוסס על מבנה ריבועי, שאורך צלעותיו מבחוץ 18 מ'. פנים המבנה תוכנן בצורת עיגול בקוטר של 14.8 מ'. בצדיו נבנו גומחות. ייתכן שבתחילה זה היה פריגידריום ובמרכזו ברכת מים. בשלב מאוחר יותר, כנראה במאה ה - 4, הוא הוסב לקלדריום, ומתחת לרצפתו נתגלו עמודי ההיפוקאוסט העשויים לבנים עגולות.

בבית המרחץ ובסביבתו נמצאו פסלים ושברי פסלים, שאפשר שניצבו בבית המרחץ, בהם פסל דיוניסוס הצעיר, אפרודיטה עירומה ולצדה קופידון, וכן פסל גדול נטול ראש של קיסר הלובש שריון ועוד.

מונומנט אנטוניוס וסטיו העמודים. לאורך קטע הרחוב שנמשך מהמונומנט המרכזי לכיוון צפון-מערב נמצאים כמה מן המבנים המפוארים והחשובים ביותר בסקיתופוליס: הנימפיאון, המקדש והסטיו הצפוני-מזרחי. מול המונומנט המרכזי הוקם "מונומנט אנטוניוס"; ממנו שרד המסד, הצמוד אל מורדות התל. הוא כולל חזית של אבני גיר עם אפסיס פנימי ובמה מוגבהת במרכזו; ייתכן שהוצב עליה פסל הקיסר. על אחת הכנפיים שנבנו מצדי האפסיס נמצאה כתובת המזכירה את אנטוניוס בן אנטוניוס, שתוארו ה"וטרן", כלומר, החייל המשוחרר. ייתכן שהוא שתרם להקמת המבנה וכאן עמד פסלו. נראה שעל מסד האפסיס עמדו עמודי שיש.

מצפון למונומנט אנטוניוס נבנה סטיו עמודים שחיבר בינו לבין הפרופיליאון העולה מהמקדש לתל. בתקופה הביזנטית נעשו בשטח זה שינויים רבים, ולפיכך לא ידועה בביטחון תכנית הסטיו.

הנימפיאון. נבנה מול הסטיו, מצפון-מערב למונומנט המרכזי. זהו מבנה בעל חזית מפוארת שהיה מזרקה ציבורית. כתובת הקדשה, שזמנה סמוך לשנת 400, מציינת את בניית הנימפיאון, אולם היא מדברת על בנייה מחודשת. הנימפיאון הקדום נבנה במאה ה - 2.

המבנה מורכב מאפסיס גדול, ובמרכזו במה מוגבהת. משני צדי האפסיס נבנתה "כנף" בולטת. המסד בנוי אבני בזלת מסותתות היטב, שצופו בשיש או באבן גיר. על כל כנף עמדו שני עמודים גדולים ומחורצים של אבן גיר. עמודים כאלה נדירים בארץ-ישראל. על קירות האפסיס ועל הבמה הוצבו עמודים בשתי קומות. על העמודים הונחו כותרות קורינתיות ומערכת קורות אבן - ארכיטרב, אפריז וכרכוב - מעובדות היטב. העיטור האדריכלי של הנימפיאון הוא מן המעולים שנמצאו בארץ. המים זרמו לברכה רדודה בחזיתו מתוך צינורות שמאחורי הנימפיאון. מבנה הנימפיאון שילב פאר רב וקרירות נעימה. גובהו של המבנה היה כ - 13 מ' מעל לרחוב. גם מבנה זה התמוטט ברעידת האדמה בשנת 749.

המקדש. נבנה לפני הנימפיאון, במאה ה - 2, ונהרס כנראה במאה ה - 4, בימי השלטון הנוצרי. ראשית בנייתו במאה ה-1, בתכנית שונה מהמבנה הקיים, אך היא אינה ידועה. המקדש נשען על קמרונות בזלת בנויים היטב. הקמרון האמצעי הסתיים באפסיס הפונה כלפי דרום-מזרח. הקמרונות חוברו אל אולם המקדש שמעליהם בגרם מדרגות לולייני, ואפשר להניח כי הם קשורים בפולחן. למרות שזה היה מקדש מרכזי גדול ומפואר אין לדעת בבטחה למי סגדו כאן. החוקרים סברו כי נערך כאן פולחן לדיוניסוס, פטרון העיר ומייסדה על פי המסורת, או לניסה, האומנת של דיוניסוס, שעל פי המקורות הרומיים נקברה בסקיתופוליס.

תכנית המקדש אינה ידועה במלואה. עם זאת ברור כי חלקו העיקרי היה עגול. חזית המקדש הפונה לצפון-מערב כללה אולם קדמי שבחזיתו ניצבו ארבעה עמודי ענק בגובה 9.5 מ' ובמשקל כ - 25 טון כל אחד, שסותתו מאבן אחת. מעליהם היו כותרות קורינתיות גדולות שתמכו בגמלון. הגמלון התנשא כנראה לגובה של 14 מ'. אל המפלס עלה גרם מדרגות רחב. מפולת העמודים וכותרותיהם ברעידת האדמה של שנת 749 נשארה כפי שהיתה, והיא מהממצאים המרשימים ביותר בבית שאן. על המדרגות נתגלתה כתובת יוונית חשובה על אדן של פסל, וזה תרגומה: "במזל טוב, תושבי העיר ניסה סקיתופוליס, עיר קדושה ועיר מקלט, אחת הערים היווניות של קוילה סוריה, הקדישו [פסל זה לכבוד] הקיסר מרקוס אורליוס אנטוניוס אוגוסטוס על ידי הקורטור תיאודורוס בן טיטוס".

הפרופיליאון - מבנה השער. מצפון למקדש, מצדו השני של הרחוב, נתגלו שרידי שער בעל שלושה פתחים, ולפניו מערכת של אומנות אבן גדולות וביניהן עמודים. מעבר לשער נתגלו שרידי אולם, שבשניים מקירותיו היו גומחות. מכלול מפואר זה שימש כנראה בית שער של הדרך שעלתה מן המקדש שלרגלי התל אל המקדש שהתנוסס בראש התל, שהוקדש על פי כתובת שנמצאה בעיר לזוס אקריוס, הוא זוס של הפסגה. נראה שהשער שימש לתהלוכות דתיות.

רחוב עמודים נוסף, מרוצף באבני בזלת, נחשף מרחבת המקדש צפונה. רוחבו, כולל הסטוים - 25 מ'. גובה העמודים 6.9 מ', כברחוב הגיא. הוא נהרס ברעידת האדמה הגדולה. ממערב לרחוב נתגלה טור עמודים גדולים מאוד. השטח טרם נחפר, אך על פי הסימנים בשטח, העמודים הם חלק ממבנה עמודים גדול, אולי אחד המבנים החשובים בסקיתופוליס, וייתכן שזה היה מקדש.

סוף המאה ה - 4 לספירה התאפיין בעלייתה של הנצרות, ואז נעשו בבית שאן שינויים חשובים. רבים מהם קשורים בשמו של ארטמידורוס; מושל הפרובינקיה פלשתינה. השינויים נעשו בנימפיאון, בבית המרחץ המזרחי. על המקדש שיצא מכלל שימוש נבנתה אמת מים. מפעל הבנייה החשוב ביותר מתקופה זו הוא הרחוב המכונה רחוב פלדיוס, על שמו של המושל (הגמון) שבנה את הסטיו שלצדו, והנזכר בכתובת ברחוב. רחוב זה סלול בין התיאטרון למקדש.

נראה שרחוב פלדיוס לא היה רחוב עם עמודים משני צדיו, אלא בעל סטיו אחד בלבד בצדו הצפוני. מעבר לסטיו היו חנויות. סטיו זה היה מרוצף בפסיפס. בדרום-מערב היו לרחוב שני טורי חנויות משני צדיו. הטור הדרומי של החנויות נבנה על גבי חנויות במפלס נמוך יותר, שפתחיהן פנו לכיוון הנגדי. החנויות הרבות לאורכו מעידות שזה היה רחוב מסחרי. עמודי הסטיו שוחזרו. אזור הפרופיליאון שמצפון למקדש הפך אזור מלאכה ותעשייה, והבסיליקה יצאה בתקופה זו מכלל שימוש.

במאה ה - 5 ובמחצית המאה ה - 6 חל גידול ניכר באוכלוסייתה של בית שאן ובשטחה. לקראת אמצע המאה ה - 6 הגיעה העיר לשיא התפשטותה. נבנו פרוורים חדשים וצפופים, ורחובות מרוצפים חיברו אותם עם המרכז. שטח העיר המוקפת חומה היה כ - 1,500 דונם. אך גם מחוץ לחומה נתגלו שרידי יישוב. אוכלוסיית העיר מנתה, על פי אומדן סביר, 40,000-30,000 נפש. עם הקמת הפרובינקיה פלשתינה סקונדה (השנייה) בצפון הארץ, בשנת 400 לספירה בערך, נקבעה סקיתופוליס כבירתה, מה שסייע להתפתחותה. מכתובות הקדשה שנתגלו בעיר עולה כי פעולת בנייה רחבה התנהלה בימי הקיסרים אנסטסיוס, יוסטינוס ה-1 ויוסטינינוס (565-491). גידול האוכלוסייה גרם לעליית הצפיפות בעיר, ועקב כך נבנו בתי מגורים וחנויות על רחבות ועל מבני ציבור לשעבר.

באזור הבסיליקה הוקמה רחבה מוקפת סטוים, היא האגורה - השוק. מכתובות שנמצאו במקום עולה כי פעולות הבנייה מחדש באזור התנהלו בימי המושל רומיטלקס. במרכז הרחבה עמד מסד, שעליו ניצב מונומנט כלשהו. באזור הנימפיאון נבנו מבנים צנועים למגורים ולמלאכה, תוך מאמץ להימנע מפגיעה במונומנטים הרומיים הבולטים. באזור הסטיו הרומי ורחוב סילונוס נעשו שינויים ניכרים במאה ה - 6. האזור הפך לרחוב מסחרי. ברכת הנוי מולאה בעפר. בין עמודי הסטיו נבנה קיר בזלת וגיר, והסטיו נבלע. בשטח הברכה נבנו 18 חנויות. לפניהן נסלל רחוב שנבנה בתוואי הרחוב הרומי, אך במפלס גבוה יותר. בין החנויות לרחוב היתה מדרכה מקורה. כתובת שנמצאה במקום מספרת שהסטיו נבנה בימי המושל אנטריכיוס, בכספים שנתן הקיסר אנסטסיוס, ביוזמת עורכי הדין סילוסטיוס וסילונוס; כנראה בשנים 516-515. סילונוס מוכר מכתביהם של קירילוס מסקיתופוליס, הביוגרף של נזירי מדבר יהודה, ופרוקופיוס מקיסריה. מכתביהם עולה שזו היתה משפחה שומרונית שבניה נהנו מחסדי הקיסר, עובדה שלא נשאה חן בעיני הנוצרים בעיר. במרידת השומרונים בשנת 529 לספירה רצח המון נוצרי את סילונוס ללא משפט. על שמו כונה הרחוב רחוב סילונוס. החנויות ברחוב שוחזרו בחלקן. במקומות אחדים נשארו קשתותיהן כפי שנפלו ברעידת האדמה של שנת 749 - הוא "רעש שביעית".

בראשית המאה ה - 7 חלה ירידה ניכרת במצב התחזוקה של העיר; הזנחת מערכות הניקוז גרמה להצפות, והבנייה נעשתה ללא תכנון מרכזי. עם הכיבוש המוסלמי בשנת 636 לספירה התחזקה מגמה זו, ובית שאן חדלה להיות בירת הפרובינקיה. בראשית המאה ה- 8 חלה עוד הידרדרות במצב היישוב.

ב - 18 בינואר שנת 749 לספירה (כ"ג בשבט ד'תק"ט), בשעה 10 בבוקר, חרבה בית שאן ברעידת אדמה קשה ביותר. עקבותיה של רעידת אדמה זו נתגלו באתרים נוספים לאורך בקע הירדן. תעודה מן הגניזה הקהירית מספרת על אלפי יהודים שנהרגו, בעיקר בטבריה. רעש זה מכונה בשם "רעש שביעית", משום שחל בשנת שמיטה, ובעקבותיו נקבע יום צום לדורות. בין החוקרים ניטש בעבר ויכוח על זמנה המדויק של רעידת האדמה. הוויכוח הוכרע בעזרת מטבעות שנמצאו בבית שאן. ייתכן שמרבית התושבים הספיקו להימלט מבתיהם, שכן נמצאו רק שבעה שלדים תחת המפולת. באופן מפתיע, הודות לרעש ניצלו רבים מן הפריטים האדריכליים שנפלו ונקברו. המקומות שבהם נשתמרו העמודים והמבנים הנפולים מנציחים את הרגע ההוא, ובכך מוסיפים ממד המייחד את בית שאן מאתרים ארכיאולוגיים דומים.

האמפיתיאטרון הרומי וסביבתו. משלחת האוניברסיטה העברית בירושלים חפרה גם באזור האמפיתיאטרון הרומי וברובע מגורים מן התקופה הביזנטית סמוך לו, מדרום לעמק שבו נמצא מרכז העיר. האמפיתיאטרון הוא מבנה מוארך בעל מתאר אליפטי. אורכו 102 מ' ורוחבו הממוצע 67 מ'. הבנייה היא בעיקר מאבני בזלת, אך הקירות הפנימיים והמושבים נבנו מאבני גיר שהקנו להם חזות מפוארת. האמפיתיאטרון מורכב למעשה מזירה - ארנה, ומושבים סביבה - קויאה. את הזירה הקיף קיר בגובה 3.2 מ', שתפקידו היה להגן על הקהל מפני חיות הטרף שהיו בזירה, ומעליו נבנו המושבים. נשתמרו רק שלוש שורות של מושבים, וגם הן רק חלקית, אך כנראה שבמקור היו 12-10 שורות. אפשר לשער כי בסך הכול היו במבנה 7,000-5,000 מקומות ישיבה. קיר הזירה היה מטויח, ובמקומות אחדים נמצאו עליו שרידי תמשיחים צבעוניים, אולי מעין יער מצויר. הפתח לזירה היה במזרח. במערב היה פתח מדומה. בתחילה שימש המבנה כהיפודרום למרוצי סוסים, אולם הוא שונה. המבנה הוקם כנראה במאה ה - 2. באמפיתיאטרון התנהלו קרבות גלדיאטורים, בתחילה קרבות אדם באדם ואחר כך נלחמו הגלדיאטורים בחיות טרף. במזרח האימפריה הרומית נמצאו רק מעט אמפיתיאטראות.

חומות ושערים. מצפון לנחל חרוד, באוכף שבין תל חמאם לתל אצטבה, נחשפו שרידי שער מונומנטלי שנבנה במתכונת שערי ניצחון רומיים בעלי קשת יחידה. השער הוקם כנראה במאה ה - 2 לספירה. רוחבו 22.8 מ' וגובהו 9 מ'. רוחב המעבר 7.3 מ'. מבנה השער כולל שתי אומנות. בסיסן עשוי בזלת, ואילו חלקן העליון נבנה מאבן גיר. בתוך האומנות נבנו חדרים מקורים בקמרון. מעבר השער קורה גם הוא בקמרון ובשני קצותיו קשתות. מעל לשער היתה כתובת גדולה על לוח אבן גיר שאותיותיה העשויות ברונזה נשדדו. מוצע לזהות שער זה עם "פילי דסכותה", המוזכר בכתובת מבית הכנסת ברחוב. מן השער ירד רחוב מרוצף אל העיר; בהמשכו - רחוב הגיא. הרחוב חצה את נחל חרוד בגשר גדול מאוד. הגשר, שנקרא בערבית אלג'סר אלמקטע ("הגשר הקטוע"), נישא על שלושה קמרונות, והתנשא לגובה כ - 14 מ' מעל אפיק הנחל. אורך הגשר כ - 37 מ' ורוחבו כ - 18 מ'. מצפון ומדרום לגשר נבנו שתי סוללות גדולות שחיברו אותו עם מפלסי השער ורחוב הגיא. הסוללות נבנו משני קירות וביניהם מילוי. לאורכן נבנו חדרים בעלי פתחים מקושתים. אורך מכלול הגשר והסוללות הוא כ - 147 מ'. זהו אחד המבנים הרומיים המרשימים. במערב העיר נמצאו שרידי שער נוסף; השרידים מעידים על פאר רב. ממנו הוביל רחוב מזרחה למרכז העיר. מוצע לזהות את השער עם "פילי דזירה" שבכתובת מבית הכנסת ברחוב. הרחוב עבר על גשר גדול מעל נחל חרוד. בסך הכול ידועים שישה שערים בחומות סקיתופוליס בתקופה הביזנטית.

בתקופה זו הקיפה את העיר חומה שאורכה כ - 4.5 ק"מ, אשר תחמה שטח של כ - 1,500 דונם. החומה כללה את השטח שמשני צדי נחל חרוד ונכלל בו גם תל אצטבה שמצפון לנחל. בקטעים שונים נבנו בחומה מגדלים רבועים. עובייה הממוצע של החומה הוא 2.5 מ'.

התיאטרון של בית שאן הוא המבנה הבולט ביותר בעיר. הוא נחפר בשנות ה - 60 של המאה ה - 20 על ידי ש' אפלבאום. החפירה הושלמה בתקופת החפירות של שנות ה – 80 וה - 90, והוחל בפעולות השחזור והשימור שלו. מן החפירות החדשות אפשר ללמוד על התיאטרון פרטים שלא היו ידועים בעבר. זה היה תיאטרון בינוני ביחס לממדיהם של תיאטראות אחרים באימפריה הרומית, והיו בו כ - 7,000 מקומות ישיבה. המבנה הוקם בתקופת הקיסרים הסורים (סוף המאה ה – 2 - ראשית המאה ה - 3).

ממערכת המושבים שרד גוש המושבים הנמוך (אימה-קויאה) בשלמותו, ובו 23 שורות. את השורות חוצים 9 גרמי מדרגות. מגוש המושבים העליון (סומה-קויאה) נותרה רק ליבת הבזלת. מושבי הגוש הזה נשדדו עוד בעת העתיקה, כשהתיאטרון יצא מכלל שימוש. מחוץ לתיאטרון נמצא טור היקפי של אומנות אשר תמכו כנראה בקמרון שהקיף את התיאטרון מבחוץ, ונשא עליו גוש מושבים שלישי. החוקרים סבורים כי גוש זה קרס במאה ה - 4, אולי בעקבות רעידת האדמה של 363 לספירה.

אל פנים התיאטרון הובילו שמונה מעברים מקומרים - וומיטוריה. ליד כל מעבר היה תא סגלגל בעל כיפה שהוליך אליו מסדרון צר. תפקידם של תאים אלה קשור כנראה בהגברה אקוסטית. התיאטרון של בית שאן הוא היחיד בעולם שנמצאו בו תאים כאלה. על פי ויטרוביוס היו בתיאטראות כדי ברונזה ענקיים ששימשו להגברת הקול.

השטח בצורת חצי עיגול שנותר בין המושבים (הקויאה) לבמה - האורקסטרה – שימש לישיבת האנשים המכובדים ביותר, והיתה לו כניסה נפרדת. הבמה, שהיתה מרוצפת בלוחות אבן גיר, נסמכה על מערכת של קמרונות, קשתות ומנהרות.

החלק המרשים ביותר בתיאטרון היה, כמקובל, הקיר שמאחורי הבמה, או חזית הבמה - הסקנה פרונס, שהתנשא לגובה 21 מ', כגובה המושבים. בקיר זה היו שלוש כניסות מפוארות. הותקנו בו גומחות שהוצבו בהן פסלים. בחזית הקיר, על גבי פודיום, הוקמה מערכת של עמודים וקורות שיש מעוטרות. העמודים, העשויים גרניט שחור ואדום לסירוגין, עמדו בשתיים או בשלוש קומות. במרכז היה מבנה שער מורם בעל שתי קומות וגמלון מעוטר. רבים מן החלקים המעוטרים של הסקנה פרונס נמצאו במפולות, כך שאפשר לשחזר את רובו.

בית המרחץ המערבי. מצפון-מערב לתיאטרון נחשף בית מרחץ גדול, שהוקם בסוף המאה ה - 4 ופעל במשך כל התקופה הביזנטית. אורכו 100 מ' ורוחבו 90 מ'. בשל שיפוע המדרון נבנה בית המרחץ על טרסה מעל רחוב פלדיוס, שעלו אליה מהרחוב דרך מבנה מדרגות מפואר - פרופיליאון, שנבנה בתקופה הביזנטית מחלקי פרופיליאון רומי.

מן הפרופיליאון עלו במדרגות אל סטיו מרוצף בפסיפס שהוליך אל פתחו של בית המרחץ. ממנו נכנסו אל חצר מוקפת סטוים, שמשלושת אגפיה מבחוץ פנו אליה חדרים, מרוצפים ברובם בפסיפסים או באריחי שיש צבעוני. בפסיפס של החצר שולבו כמה כתובות שהעידו על מועד השיפוצים שנעשו בה ועל המשפצים. החצר שימשה כפלסטרה - חצר לאימון גופני שנלוותה לבתי מרחץ בדרך כלל. היא הקיפה את חלקו המערבי של בית המרחץ.

בקצה המזרחי של הסטוים נבנו ארבע ברכות רחצה פתוחות שהוקפו בעמודים וביניהן מזרקות. לפניהן ניצבו פסלים. בית המרחץ עצמו כלל שמונה אולמות. הוא נבנה בצורת צלב: חמישה אולמות בציר הרוחב ושלושה בציר האורך. האולם המערבי היה בעל אומנות ותקרה מקומרת ושימש כחדר הלבשה - אפודיטריום. ממזרח לו היה אולם סגלגל בעל רצפת שיש שמתחתיה נחשף היפוקאוסט. ממזרח לו - אולם נוסף עם היפוקאוסט; נראה שהיה מקורה בכיפה. בטור הרוחב נחשפו שלושה אולמות גדולים שגם מתחת לרצפתם נמצא היפוקאוסט. בהם נמצאו ברכות מים חמים ומתחתן תנורים. בקירות האולמות הותקנה צנרת חימום. אלה היו הקלדריה - החדרים החמים של המרחץ. בקצות טור הרוחב נמצאו שני אולמות נוספים. באולם הצפוני נבנה אפסיס. בכל האולמות נמצא טיח מצויר, המעיד על הפאר הרב של המבנה. בבית המרחץ נתגלו תשעה תנורי חימום ושני אולמות שירותים. כתובות יווניות רבות שנמצאו בבית המרחץ, חקוקות באבן או משובצות ברצפת הפסיפס, מספרות על חידוש או בנייה של חלקים נוספים במכלול. שינוי משמעותי נעשה בימי המושל תיאודורוס, במחצית הראשונה של המאה ה - 6 לספירה.

בית המרחץ המזרחי. בית מרחץ נוסף, גדול ומרשים, נחשף בחלקו בין רחוב סילונוס לתיאטרון. חלקו הצפוני של בית המרחץ הזה נחפר על ידי משלחת האוניברסיטה העברית. בתקופה הרומית פולס השטח בעזרת מערכת מסועפת של קמרונות.

בית מרחץ זה הוא מן התקופה הרומית, כנראה מהמאה ה - 2 לספירה; הוא נבנה מחדש במאה ה - 4 או ה - 5 ושופץ שוב בתקופה הביזנטית. חזית בית המרחץ המזרחי משולבת בטור העמודים שלאורך רחוב סילונוס. מעבר סטוים הוליך מהמבוא אל אולמות מרחץ שונים ואל הפריגידריום - החדר הקר, המפואר, שבקצה הדרומי. לאולם זה היתה צורת ריבוע, שאורך צלעותיו 20 מ' ובפינותיו אומנות גדולות, שנשאו כיפה גדולה. בשלושת צדדיו הותקנו ברכות שצופו בשיש. בקיר האחורי נבנה אפסיס גדול, ובמרכזו מזרקה. בקירות ובאומנות הותקנו גומחות להצבת פסלים; חלקם נמצאו בבור שבקמרונות המסד. אלה היו פסלי דמויות מן המיתולוגיה היוונית. בתקופה הביזנטית נעשו שינויים רבים בבית המרחץ, במבוא ובאולמות השונים.

ממזרח לחלק הדרומי של בית המרחץ נמצא אולם שירותים - לטרינה - גדול ומרשים. המבנה כולל חצר מוקפת עמודים מרוצפת בפסיפס ומשלושת צדדיה סטוים. אל קירות הסטוים הוצמדו אדני שיש מוארכים, וכך נוצרו 57 מושבי אסלה. מתחת למושבים הותקנו תעלות ביוב שבהן עברו מים זורמים, במערכת שניקזה את השפכים אל מערכת הניקוז העירונית. לפני המושבים עברו תעלות רדודות לרחצה. בבית שאן נמצאו שרידי בתי מרחץ נוספים, קטנים יותר.

רחוב פלדיוס. במאה ה - 4 נבנה מחדש רחוב פלדיוס, החוצה את מרכז העיר ממורדות התל עד לתיאטרון. אורכו הכולל היה כ - 150 מ'. באמצעו עובר קטע מרוצף אבני בזלת שהונחו בדגם אדרה, ומתחתיו עברה תעלת ניקוז. מצדי קטע זה נבנה סטיו שעמודיו נשאו כותרות יוניות ורצפתו כוסתה בפסיפסים. כתובת בפסיפס מייחסת את בניית הסטיו למושל פלדיוס, ומכאן שם הרחוב. מעבר לסטיו נבנו 30 חנויות בטור. בצדו הצפוני-מערבי של רחוב פלדיוס הוקמה הסיגמא, כיכר חצי עגולה בצורת האות היוונית סיגמא, אשר היתה מרכז למסחר ולבילוי. על פי כתובות שנמצאו במקום היא נבנתה בימי תיאוסוביוס בן תיאוסוביוס, מושל הירובינקיה פלשתינה סקונדה, בשנת 570 למניין סקיתופוליס, היא שנת 507 לספירה.

סביב הסיגמא נבנו 12 חדרים או חנויות וכן שלושה אפסיסים בצדי הרחבה ובמרכזה. מבפנים לחנויות הוקם סטיו בצורת קשת, שממנו שרד רק הבסיס. בחדרים שסביב הכיכר נמצאו פסיפסים בעלי דגמים גיאומטריים ודגמי צמחים ובעלי חיים. במרכז אחד החדרים מופיע בפסיפס מדליון ובו דמותה של טיכה, אלת המזל של העיר. היא מתוארת כאישה שעל ראשה כתר דמוי חומה עם שניות ומגדלים ובידה קרן שפע המכילה פירות ועץ תמר; פסיפס זה התפרסם כשנגנב על ידי אחד העובדים בחפירות, הוסתר, ונתגלה לאחר כשנתיים. בחדרים שמסביב לסיגמא נחשפו כתובות בסגנון השירה היוונית הקדומה. באחדות מכתובות אלה מופיעות רמיזות ארוטיות. הסיגמא תפקדה עד למאה ה - 6, ואז הוקם מרכז מסחרי חדש ברחוב סילונוס.

לאורכו של רחוב פלדיוס, במפלס נמוך ממנו בכ - 4 מ', נתגלה טור של חנויות מן התקופה הרומית. פתחי החנויות פנו מזרחה, לרחבה מזמנה של הבסיליקה. הן שימשו במשך זמן רב. בחלקן שולבו בדלפק קנקנים שראשם הוסר. נתגלה בהן שפע של כלים ומטבעות.

האגורה מהתקופה הביזנטית. בשטח הגדול שבין המקדש והנימפיאון בצפון, רחוב פלדיוס במערב, בית המרחץ במזרח והתיאטרון בדרום, הוקמה בתקופה הביזנטית אגורה - שוק פתוח - רחבת ידיים. מארבעת צדדיה הקיפו את האגורה סטוים, שרוצפו בפסיפסים. בסטיו המערבי יש רצפת פסיפס צבעונית שמתוארות בה חיות בר, בהן אריה, זברה ואיל.

במאה ה - 6 נעשו שינויים גם באגורה ושטחה צומצם. ליד השער הצפוני-מזרחי נבנה בזאר בסגנון "מזרחי", במגמה לפתח את המסחר בעיר. הבזאר כלל 21 חנויות בארבע שורות, וביניהן שתי סמטאות.

המצודה הצלבנית. החפירות במצודה התנהלו בשנים 1990-1989 בראשות רות גרטוגן ואדריאן בועז ובשנים 1994-1992 בראשות יוחנן זיגלמן.

בשנת 1099, עם כיבוש הגליל, אחרי תקופה ארוכה של דעיכת היישוב בעיר, נכבשה בית שאן על ידי הצלבנים. עם הכיבוש הפך האזור לחלק מנסיכות הגליל תחת שלטונו של איג דה סנט אומר. לאחר מכן שלט בה איג דה בתין, ואחריו אביר בשם גרמון.

משנת 1103 היתה בית שאן נתונה לאיומים ותקיפות מצד המוסלמים מכיוון שהיתה עיר גבול. בשל ההתקפות נבנתה מצודה בעיר. המצודה היתה כנראה מקום מושבו של אדון העיר, מרכז מנהלי, מרכז לאיסוף מסים, מרכז אחסון, בית משפט, וכן מקלט לתושבים בעת מלחמה; לפיכך היתה למרכז העיר הצלבנית. באותה שנה, 1103, עבר מושב הבישוף מבית שאן להר תבור, ומשם לנצרת ב - 1125.

מתחת למצודה הצלבנית נתגלו שרידי בית מרחץ מהתקופה הביזנטית, אשר ניזוק קשה בעת בנייתה. המצודה הצלבנית הוקמה על רכס ממזרח למרכז העיר הרומית-ביזנטית, במקום שבו יש קשר עין עם האתרים הצלבניים בכוכב הירדן ובהר תבור, וכן תצפית טובה אל עמק בית שאן. כמו העיר סקיתופוליס, ישבה גם המצודה הצלבנית על צומת דרכים חשוב.

למצודה היו שלושה חלקים: חפיר, חומה היקפית ומגדל עז - דונז'ון, מעין מבצר בתוך מבצר. כדרך המבצרים הצלבניים, הקיף החפיר שטח כמעט רבוע - 68 X 70 מ'. הוא נחפר אל שכבות של יישובים קודמים. בצדו המערבי והצפוני נבנה קיר תמך. בשונה מחפירים אחרים במזרח, כנראה שהחפיר כאן מולא במים. עדות לכך היא הטיח על חומתו החיצונית ועל קיר התמך והצטברות טרורטין בתחתיתו. מעל לחפיר נבנה גשר מתרומם, וממנו שרדה רק אומנה אחת.

שטח המצודה שבתוך החומה הוא 42 X 40 מ'. עובי החומה 2.5 מ'. היא בנויה אבני בזלת וכיסתה אותה שכבת טיח. בפינה הדרומית-מערבית ובפינה הצפונית-מערבית נבנו מגדלים. במגדל הצפוני-מערבי נחפרה באר.

בין מגדל העז שבמרכז לבין החומה ההיקפית היתה חצר שבחלקה החיצוני נבנו חדרים. מול פתחו של מגדל העז היה מבנה דמוי האות ר' אשר הגן על פתחו של מגדל העז. מגדל העז היה מבנה רבוע שאורך צלעותיו 17.3 מ', בנוי מאבני גזית של גיר. אבנים אלה נלקחו ממושבי האמפיתיאטרון הרומי הקרוב למצודה. האבנים סותתו לצורך שימוש משני. אל מגדל העז נכנסו דרך שער בקירו הצפוני שהיתה לו סגירה כפולה על ידי דלת מתרוממת ודלת על צירים. המרחב הפנימי שלו חולק לשני חדרים בעלי קמרונות. מדרגות הובילו אל הקומה העליונה. הקומה העליונה הנראית היום איננה מקורית. היא נוספה בתקופה העות'מאנית, לאחר התמוטטות התקרה המקורית. תכנית מגדל העז, החומה והחפיר הובאה על ידי הצלבנים מצרפת והיא מוכרת היטב במזרח.

בתקופה הממלוכית פסק השימוש הצבאי במצודה והמבנה הפך למפעל לייצור סוכר. אזור בית שאן ועמק הירדן היה אזור חשוב בגידול קנה סכר. לאורך קירות המצודה הותקנו תאים, ובהם כלים שבתוכם התגבש הסוכר הנוזלי. במקום נמצאו אלפי כלי חרס חרוטיים שבהם נאצר הסוכר. בסוף התקופה העות'מאנית נבנה בקומה השנייה של המצודה בית ספר.

כנסיית המרטיר. כנסייה זו נחפרה על ידי משלחת רשות העתיקות בפסגה המערבית של תל אצטבה, שמצפון לנחל חרוד. במרחק כ - 400 מ' ממנזר קירי מריה ("גברתנו מרים") נחשף מכלול מבנים הכולל כנסייה גדולה, קפלה צדדית ואולם חדר אוכל (רפקטוריום) מהתקופה הביזנטית. הכנסייה בנויה במתכונת של בסיליקה. שני טורי קשתות מחלקים את חלל הכנסייה לאולם תוך ושתי סיטראות. לכנסייה שלושה אפסיסים בסידור תלתני. האפסיס האמצעי הכיל את מושב הכוהנים והבישוף - סינתרונון. בחזית האפסיס נבנתה במה (פרסביטריום) שרוצפה באריחי אבן צבעוניים. במרכזה ניצב מזבח, וברצפתה נמצאו שרידי רליקוריום - תיבה שהכילה עצמות קדוש. בחזית הבמה נבנה, כמקובל, סורג של עמודי שיש רבועים וביניהם לוחות שיש מעוטרים. באפסיס הצפוני נמצא ארון קבורה מעוטר.

רצפות הכנסייה כוסו בפסיפס. באולם התוך צויירו דגמים גיאומטריים צבעוניים מרהיבים, אשר בשוליהם מופיעים עיטורים מעולם הצומח ובהם פירות וירקות, וכן תיאורים של מחזות ציד ריאליסטיים ומלאי תנועה. בחלקים אחרים של הכנסייה הכילו הפסיפסים דגמים גיאומטריים.

ברצפת הנרתקס שבמערב הכנסייה נמצאה כתובת פגומה שלפיה הוקדשה הכנסייה למרטיר ששמו חסר. חופרי האתר מנסים לזהותו עם המרטיר פרוקופיוס, המוזכר על ידי ההיסטוריון קירילוס, שלדבריו כנסייה לזכרו עמדה בבית שאן. ליד הכנסייה נתגלו שרידי קפלה, בפטיסטריום - חדר הטבלה - חדר אוכל ומטבח.