כל מי שמבקר בשכונות החרדיות של ירושלים ובני ברק אינו יכול שלא להבחין במודעות הרבות המודבקות על קירות הבתים בעיקר בסביבות בתי הכנסת. מודעות אלה מכונות "פשקווילים" והן מייצגות מגוון רחב של נושאים ומשקפות נאמנה את פניה המורכבות של החברה החרדית.

ברומא, בסמוך לפיאצה נאבונה, נמצאת כיכר קטנה הקרויה פיאצה פאסקווינו. באחת מפינותיה ניצב פסל של גבר חסר גפיים ובצדו חלק עליון חסר ראש של פסל אחר. המסורת המקומית מספרת על אדם ששמו פאסקווינו, איש חד לשון ומהיר עט, שנהג להדביק מודעות סאטיריות אנונימיות נגד השליטים וראשי הכנסייה הקתולית על בסיס הפסל. שמו דבק בכיכר ובפסל, והכתובות שכונו פאסקווינטה התחבבו על האזרחים. במרוצת המאה ה-16 נפוצה התופעה בכל אירופה. מגרמנית מצא הפסקוויל, ככל הנראה, דרכו ליידיש, וממנה קצרה הדרך להתערותו בשפת היישוב הישן האשכנזי בירושלים.

בסוך המאה ה-19 נוצרו בירושלים של היישוב הישן האשכנזי תנאים כמעט אידיאליים לצמיחתה של תופעת הפשקווילים. בהמשך, בתקופת המנדט הבריטי (1918-1948), היו הפשקווילים מכלי הנשק החשובים בידי הקנאים הקיצוניים נגד המוסדות הציוניים ונגד אלה שנתפסו בעיניהם משתפי פעולה איתם.

לשון הפשקווילים משלבת שפת תלמוד עם שפת משנה, שפת מקרא עם שפת אגדה, וכולן יחד יוצרות שפת רחוב ייחודית. הפשקווילים הם מסמך היסטורי-חברתי-תרבותי ותוכנם הוא, במידה רבה, גילום תמציתי של אירועים שליוו את היישוב היהודי במאה השנים האחרונות. חוקרים מתחומים שונים רואים בהם חומר עזר ראשון במעלה, השופך אור על היבטים שונים בחיי החברה החרדית, לרבות יחסיה עם החברה החילונית הסובבת אותה. במיוחד עסק בכך פרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר אילן.

המודעות האלה הן יעד נחשק לאספנים, המלקטים אותן ברחובות או היישר בבתי הדפוס. חלוץ אספני הפשקווילים היה זלמן פבזנר, מתעד דברי העיתונות בארץ, אשר אסף אותם בשקיקה והניח בכך את היסוד לארכיון המשמר את ספרות הקיר בארץ-ישראל.