בשנה הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה בחרה ממשלת בריטניה בשיטת מלחמה שקטה נגד ההעפלה, אך פוגעת מאוד במארגניה. אוניות המעפילים יורטו בתחום המים הטריטוריאליים של הארץ והוחרמו כחוק. את המעפילים עצרו במחנה עתלית ושיחררו אותם משם תמורת ניכוי מספר רשיונות העלייה (הסרטיפיקאטים) מהמכסות החודשיות של 1,500 עולים. כך יצא שכרם של מארגני ההעפלה בהפסדם. הם איבדו את הספינות, שעלו ממון רב, וגם לא הצליחו להכניס ארצה יותר מעפילים משהתירו הבריטים להכניס. עם זאת יש לציין, שהחל מחודש מאי 1946, לאחר בואם של כ - 1,700 מעפילי 'מכס נורדאו', שהיתה אוניית המעפילים הגדולה ביותר מאז חודשה ההעפלה ב - 1945 , ואשר שברה בבת אחת את מחסום 1,500 הסרטיפיקאטים החודשיים, החלו שלטונות המנדאט חוששים מהצפת הארץ בעולים בלתי-חוקיים. עם התגברות זרם המעפילים התעוררו גם בעיות מנהליות ובטחוניות, כגון : מציאת מקומות אכסון עבורם, וריתוק יחידות צבא כדי לשמור עליהם, במקום לעסוק בפעילות מבצעית. כמו כן חששו מן הפיתוי היהודי לשחררם בכוח, כפי שהדבר נעשה בפשיטת הפלמ"ח על מחנה עתלית ב - 10 באוקטובר 1945 .

מעודד מהישגי הצבא ב'שבת השחורה', 29 ביוני 1946 , פנה הנציב העליון, הגנראל אלן קנינגהם, כבר ב - 5 ביולי אל שר המושבות דאז, ג'ורג' הול, וביקשו לשקול מחדש את גירושם מהארץ של המעפילים שייתפסו. כעבור שבוע, ב - 11 ביולי 1946, העלה השר בקבינט הבריטי את נושא גירוש המעפילים לקפריסין. הוא עצמו לא תמך בדרישה זאת ואף התנגד לה. הוא לא היה מעוניין להוסיף לבעיית ארץ- ישראל בעיה נוספת בקפריסין. אך הנימוק העיקרי להתנגדותו היה החשש, שבעת הגירוש עלולה לחזור על עצמה פרשת 'פטריה' במהדורה חדשה, ואוניית מעפילים על נוסעיה תרד למצולות, וזאת בעיתוי הפוליטי הפחות מתאים לבריטניה. הימים היו ערב השיחות עם משלחת המומחים האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל, בראשותו של הנרי גריידי. בממשלה הבריטית קיוו כי יצליחו לגרור את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם, כפתרון לבעיית ארץ-ישראל לטווח ארוך. על הפרק עמדה כזכור דרישתו של הנשיא טרומן להכניס קודם את 100,000 העקורים היהודים ארצה ; ואילו הבריטים התכוונו לדחוק סעיף זה לסוף התור. ואז בא הפיגוע של האצ"ל במלון 'המלך דוד' בירושלים ב – 22 ביולי 1946.

פיצוץ זה פגע בלב-לבו של השלטון הבריטי בארץ, פחות מחודש אחרי הצלחתו ב'שבת השחורה'. היוקרה הבריטית נפגעה, והנורא מכל, שבפעולה זו נהרגו 91 איש, מהם 27 אנגלים, 17 יהודים, ומה שפחות שמו לב בעת ההיא ביישוב - 41 ערבים, מהם בני משפחות ערביות מכובדות בארץ.

שלטונות המנדאט והצבא בארץ הגיבו באימפולסיביות שגבלה בהיסטריה. דרישתם מהממשלה בלונדון היתה, כי יותר להם לנקוט נגד היישוב אמצעים דומים לאלה שנקטו בזמנו נגד המרד הערבי בשנות השלושים המאוחרות. דרישתם היתה: 1. ליזום מיד מבצע נרחב של חיפושים אחר נשק חבוי; 2. להפקיע את הקרנות היהודיות ; 3. להפסיק לפי שעה את העלייה החוקית.

דווקא שר החוץ בווין וראש הממשלה אטלי שמרו על קור-רוח, ולא נטו לנקוט צעדים דראסטיים נגד היישוב. הם עדיין קיוו להוציא מתוק מעז, וחשבו שדווקא הפיגוע בירושלים יזרז את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם. לכן דחה הקבינט את הדרישות לענישה קולקטיבית טוטאלית נגד היישוב, שהיתה עלולה רק להבריח את האמריקנים מליטול אחריות כלשהי בפתרון הבעיה הארץ-ישראלית.

עוד השלטונות בארץ עוסקים בפינוי ההריסות במלון 'המלך דוד', והנה נודע להם כי שבע ספינות מעפילים נמצאות בדרכן ארצה. עתה, לנוכח סירובו של הקבינט להעניש את היישוב בשל הפיגוע בירושלים, התמקד עיקר הלחץ של ראשי הצבא וממשלת המנדאט על הממשלה בלונדון לגרש מהארץ את המעפילים שיגיעו. הטענה שהעלו היתה, שאם אחרי פיגוע כזה תותר כניסתם ארצה של עולים בלתי-חוקיים, ובלי שהיישוב ייענש, צפויה התקוממות ערבית. במקרה כזה ייקלע הצבא למלחמה בשתי חזיתות - נגד היהודים ונגד הערבים גם יחד. על כן עדיף, מבחינת האינטרס הבריטי, לצאת לעימות נגד היהודים בלבד.

הפעם החליט הנציב העליון לא להסתפק בדיבורים, והחל במעשים. כאשר יורטו אוניות המעפילים 'ההגנה' ו'החייל העברי' בסוף יולי 1946 והובאו לנמל חיפה, לא הורדו האנשים מהספינות ולא הועברו למחנה עתלית, כפי שנהגו עם המעפילים שקדמו להם, הם הושארו בנמל על הסיפונים וחיכו להכרעה בגורלם במשך שבועיים, כשהם מתענים בשמש הלוהטת של חודש אוגוסט בתנאי תברואה מחרידים.

מונטגומרי לחץ - לגרש !

עניין גירוש המעפילים מהארץ נידון ברציפות בשלוש ישיבות של הקבינט הבריטי – ב - 30 ביולי, ב -1 באוגוסט וב - 7 בספטמבר 1946. בדיונים הללו נשקלו גם אפשרויות של תגובה יהודית חריפה ביותר בארץ ובעולם, כולל מעשי יאוש מצד המעפילים עצמם, תוך חשש למאות קורבנות. דיונים אלה התנהלו כבר על רקע הידיעה כי הנשיא טרומן מסרב לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' של הבריטים, לפני שיסכימו להכנסת 100,000 עקורים יהודים מאירופה ארצה.

לבסוף נכנעה הממשלה בלונדון נוכח הלחץ הכבד שהפעילו עליה ראשי הצבא וממשלת המנדאט, וב – 7 באוגוסט 1946 החליט הקבינט הבריטי על גירוש העולים הבלתי-חוקיים שייתפסו במימי ארץ-ישראל -לקפריסין.

בהקשר להחלטה זאת, מן הראוי לציין שתי נקודות: ראשית, אף על-פי שהאפשרות של גירוש המעפילים לקפריסין הובאה בחשבון כבר שנה קודם לכן, לא עשו השלטונות הבריטיים בפועל שום הכנות לכך עד לרגע האחרון. לכן הוחל בגירוש המעפילים משתי האוניות 'הנרייטה סולד' ו'יגור', שנתפסו רק ב- 12 באוגוסט 1946 ; ואילו את מעפילי 'ההגנה' ו'החייל העברי' נאלצו להשאיר בארץ ולהעבירם לעתלית, כיוון שלא הצליחו להכין מקומות לכולם בקפריסין בעוד מועד. גם מה שהוכן שם בינתיים עמד בסימן הארעיות והאלתור. שנית, הרוח החיה בהחלטת הגירוש היו ראשי הצבא, ובמיוחד הגנראל מונטגומרי, גיבור אל-עלמיין, שכיהן אז כרמטכ"ל הקיסרי. הוא עמל בלא ליאות ולא הרפה מלחצו על הקבינט להחליט על הגירוש. מונטגומרי גם הבטיח לראש הממשלה אטלי, כי העברת המעפילים לאוניות הגירוש תבוצע במינימום נפגעים, למען מנוע נזק מדיני, וכי הצבא ערוך לטפל בכל הפרעה מצד הארגונים ביישוב שינסו להפריע לגירוש. הוא עצמו היה משוכנע, כי גירוש המעפילים מהארץ והפעלת יד חזקה נגד היישוב - די בהם כדי לשים קץ לעלייה הבלתי-חוקית. לעומתו, היה ראש הממשלה אטלי ספקן יותר באשר לסיכויים להפסיק את העלייה הבלתי-חוקית באמצעות גירוש המעפילים מהארץ.

כל הסימנים מעידים, כי החלטת גירוש המעפילים לקפריסין נכפתה כמעט על הקבינט הבריטי מלמטה למעלה. המדינאים ראו בגירוש פתרון-ביניים לתקופה שלא תימשך יותר מחצי שנה. תוך פרק זמן זה, כך חשבו, יימצא פתרון מדיני לשאלה הארץ-ישראלית, ועמו יבוא גם הקץ לעלייה הבלתי-חוקית ולגירושים.

בפועל התפתחו הדברים אחרת, ותקופת חצי השנה הפכה לשנתיים וחצי. מהרגע שהוקמו המחנות בקפריסין וגירוש המעפילים נכנס לשיגרה, הפך הדבר לעובדה פוליטית. זאת למרות שכבר בפברואר 1947 , כשהתחדש הגל הגדול של ההעפלה, הגיע הנציב העליון קנינגהם, מאדריכלי הגירוש, אחרי הרהור שני, למסקנה שמדיניות הגירוש נכשלה. המעפילים המשיכו להגיע, ומחזות הגירוש חזרו לנמל חיפה והיו לדעתו אחד ממקורות המתיחות העיקריים בארץ בין היישוב לבין שלטונות המנדאט.

תגובת היישוב לגירוש המעפילים לקפריסין היתה חלשה בהרבה ממה שצפו הבריטים. מלכתחילה הוטל עיקר נטל ההתנגדות לגירוש על שכמם של המעפילים ומלוויהם הארץ-ישראלים. אבל בשיחות שהתקיימו בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה הבריטית, כבר באוקטובר 1946, שיחות שהשתתפו בהן אישים הידועים במתינותם כחיים וייצמן ואליעזר קפלן, הוברר לבריטים כי אם לא יעשו מחווה כלשהי בעניין הגירוש לקפריסין - לא יהיו להם בני-שיח מטעם היישוב בוועידה שעמדו לזמן בלונדון בתחילת שנת 1947, כדי לדון בפתרון השאלה הארץ-ישראלית.

בינתיים הלכו המחנות והתמלאו באלפי מעפילים צעירים, שהסתובבו באפס מעשה ובלי לדעת מה יעלה בגורלם. השלטונות במקום היו מוטרדים והחלו לחשוש, שאם לא יתחילו בהעלאתם ארצה ובהקדם, הם עלולים ליהפך לבעיה בטחונית בתוך האי. מסיבה זאת, ומהרצון למנוע את העיתונות הבין-לאומית מלעסוק במתרחש בקפריסין, פנה מושל המושבה לממשלה בלונדון ודרש בכל התוקף להעניק להם עדיפות ראשונה בעלייה ארצה. כתוצאה מלחצו ומלחץ אנשי הסוכנות היהודית, החליטה הממשלה הבריטית לכלול את גולי קפריסין במסגרת המכסות של העלייה החוקית החל מדצמבר 1946 , ולהקצות להם את מחצית המכסה החודשית, דהיינו 750 סרטיפיקאטים מדי חודש. בכך הפכו למעשה את מחנות קפריסין למעין מחנה עתלית, המרוחק מהארץ מרחק של 14 שעות הפלגה. זו היתה בלא ספק החלטה גורלית לגבי המשך ההעפלה. המעפילים המשיכו להפליג, מתוך תקווה כי אולי יצליחו לחמוק מהמשחתות הבריטיות המשייטות לאורך החוף, ולהיכנס לארץ. אך משהדבר לא עלה בידם והם נתפסו וגורשו, הפכה לגביהם קפריסין לתחנה נוספת בדרך הנדודים הארוכה שלהם ארצה.

מדיניות הגירוש חזרה ונדונה בוועדת ההגנה של הקבינט הבריטי כמה פעמים במשך שנת 1947. במארס - אחרי כשלון שיחות לונדון ; באוקטובר - אחרי פרסום דו"ח ועדת אונסקו"פ ; ובדצמבר - אחרי החלטת עצרת האו"ם על החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. בכל הפעמים הללו אושרה מדיניות זאת מחדש, באין אלטרנאטיבה אחרת מבחינתם של הבריטים.

ארבע תקופות בגירוש

גירוש קפריסין נמשך מ – 13 באוגוסט 1946 , עם פתיחת המחנות, עת הובאו אליהם ראשוני הגולים, עד 10 בפברואר 1949 , עם סגירתם ועליית אחרוני הגולים למדינת ישראל - סך הכל שלושים חודש. במשך תקופה זו עברו את מחנות קפריסין קרוב ל - 52,000 מעפילים, אשר הפליגו ארצה ב - 39 ספינות. אליהם יש להוסיף עוד כ - 2,200 תינוקות שנולדו בתוך המחנות לאורך כל תקופת הגירוש. חלק מהמעפילים שהו במחנות רק חודשים ספורים. רבים שהו בהם שנה ואף יותר מזה.

את תולדות גירוש קפריסין ניתן לחלק לארבע תקופות עיקריות :

א. תקופת מיסוד המחנות, שנמשכה כארבעה חודשים, מאוגוסט עד דצמבר 1946. באוקטובר, חודשיים לאחר תחילת הגירושים, אף השלטונות הבריטיים טרם ביררו לעצמם כמה זמן יתקיימו המחנות, ומה יעלה בגורל המעפילים שהמשיכו להגיע אליהם. מכל מקום, למדינאים הוברר בינתיים בלא כל ספק, שהערכותיו של מונטגומרי, כי הגירוש ישים קץ לעלייה הבלתי-חוקית היתה אופטימית מדי. ההעפלה לא זו בלבד שלא נפסקה, אלא שהלכה וגברה. בלי שים לב לגירוש, ומבלי לדעת כמה זמן יצטרכו להישאר במעצר ומה יעלה לבסוף בגורלם, המשיכו המעפילים להפליג. בתוך ארבעת החודשים הללו גורשו לקפריסין כ - 10,000 מעפילים. בתקופה זו החל הצבא לבנות עבור המעפילים מחנות קבע של צריפים, שנודעו בכינוים 'מחנות החורף'. אלה סימלו יותר מכל את מיסודו של הגירוש, אשר עתיד היה להימשך עד סוף ימיו של שלטון המנדאט הבריטי בארץ-ישראל.

ב. התקופה 'היציבה' במחנות ארכה משך כל שנת 1947. זוהי 'התקופה הקלאסית' בתולדות הגירוש, כאשר ההעפלה מהווה מעין 'חזית שנייה' ומנוף למאבקו המדיני של היישוב. במשך שנה זו גורשו לקפריסין כ - 20,000 מעפילים, רובם אנשי שארית הפליטה יוצאי פולין, מיעוטם משאר ארצות אירופה, וכ - 800 מעפילים מצפון-אפריקה. רובם היו בודדים, שרידים ממשפחות שהוכחדו בשואה ; חלקם זוגות צעירים, משפחות בהתהוותן. הם היו הגרעין הציוני הקשה של שארית הפליטה, פרי מפעל שיקום תנועות- הנוער הציוניות לאחר השואה. זה היה ציבור ערני ותוסס, למוד סבל ונדודים, אך בעל משמעת עצמית ראויה לציון, שבחר בדרך הקשה של ההעפלה לא רק כדי להגיע לארץ-ישראל ולהשתקם בה, אלא גם מתוך הכרה ברורה, כי בהעפלתם הם נוטלים חלק במאבק חשוב יותר, על מדינה יהודית ועל פתיחת שערי הארץ לעלייה חופשית.

ג. התקופה השלישית נפתחה ב - 1 בינואר 1948, עם בואם לקפריסין של 'הפאנים', הלוא הם מעפילי שתי האוניות הגדולות 'עצמאות' ו'קיבוץ גלויות', ומסתיימת ב - 14 במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל.
שתי האוניות הללו הביאו עמן למעלה מ - 15,000 מעפילים מרומניה, ואלה לא זו בלבד שהכפילו את ציבור המעפילים בבת אחת במחנות, אלא גם שינו את הרכבו הדמוגראפי והסוציאלי. זה היה ציבור מגוון ביותר, בטווח גילים רחב. משפחות שלמות העפילו על זקניהן וטפן. יחד עמן הגיעו חברי תנועות-הנוער המאורגנות. ירידתם מהאוניות בנמל פמגוסטה היתה לחיזיון של נדידת עם. הם פתחו למעשה את העלייה ההמונית למדינת ישראל עוד בטרם נולדה. מעפילי 'הפאנים' הגיעו לקפריסין כאשר מלחמת העצמאות כבר החלה. במשך תקופה זאת ניאותו הבריטים להגדיל את מכסות העלייה המיוחדות מקפריסין למשפחות עם ילדים וליתומים. זאת כדי לפנות מקום במחנות, שהיו דחוסים בלאו הכי, למעפילים שהמשיכו לזרום מאירופה כדי להצטרף ללוחמים בארץ.

ד. התקופה האחרונה היא 'תקופת השבי'. תחילתה עם הכרזת המדינה ב - 14 במאי 1948 וסופה בפברואר 1949, מועד נעילת המחנות. במשך תקופה זאת נותרו במחנות קפריסין כ - 10,000 מעפילים. רובם גברים בגיל צבא, בגילים מ - 18 עד 35, ומיעוטם בני-משפחותיהם, שמיאנו להיפרד מהם. למעשה החזיקו אותם הבריטים כשבויים, כדי למנוע ממדינת ישראל הצעירה, הנאבקת על קיומה, עתודה של לוחמים פוטנציאליים. וזאת מתוך אינטרס מעצמתי וניסיון להשפיע על עיצוב גבולותיה המדיניים הסופיים של ארץ-ישראל אחרי שנטשו אותה.

תנאי החיים בגירוש

מגורים

כל תיאור של מחנות הגירוש בקפריסין ועמידת המעפילים בהם יהיה לקוי בחסר בלא הכרת התנאים הפיסיים שהאנשים חיו בהם שם. אלה היו חלק מהווייתם, אתם נאבקו ואליהם נאלצו להסתגל. גדרות התיל, מגדלי השמירה, האוהלים המאובקים, צריפי הפח הלוהטים בקיץ והתורים למים - כל אלה היו מציאות יומיומית. גולי קפריסין שוכנו בשתי קבוצות מחנות : חמישה 'מחנות קיץ' בקראולוס שליד פמגוסטה, שהמגורים בהם היו באוהלים, ושבעה 'מחנות חורף' בדיקליה וקסילוטימבו, בקרבת העיר לרנקה, שרוב המגורים בהם היו בצריפים מן הסוג המקובל בצבא הבריטי. וכשלא הספיקו הצריפים, הוסיפו אליהם אוהלים.

המגורים, הן באוהלים והן בצריפים, היו צפופים ביותר. לפי התקן הוקצב אוהל הודי לכ - 10 אנשים, וצריף פח ל - 16 עד 18 אנשים. לעתים קרובות נכנסו לאוהל או לצריף מספר זוגות, או במעורב זוגות עם רווקים. כל מעפיל שנכנס למחנה קיבל מהצבא שלוש שמיכות צבאיות, כלי-אוכל, מגבת, מסרק וציפה למלא בה קש למזרן. במגורים לא היה שום ריהוט חוץ ממיטות. המיטה שימשה, מלבד לשינה, גם ככיסא ושולחן וכמחסן, כשמתחתיה או עליה שם המעפיל את מעט חפציו האישיים. במגורים לא היתה כל תאורה. אם לא השיגה ידו של המעפיל לקנות בקנטינה מנורת נפט, לא נותר לו אלא לאלתר פתיליה מקופסת שימורים, והפתיליות פייחו את המגורים והוסיפו על הכיעור שהיה בהם בלאו הכי. תנאי המגורים מנעו כל פרטיות ואפשרות להתבודדות אינטימית.

בעיית המים והתברואה

קפריסין דלה במקורות מים, והמעפילים סבלו ממחסור במים כל זמן שהייתם במחנות. המלה הנפוצה ביותר במחנה היתה מים. מים הוזרמו למחנות רק שעות ספורות ביממה, ולא בשעות קבועות. מכליות מים נכנסו למחנות להשלמת החסר, ובחום הקיץ נראו לפעמים אדים עולים מהן. לא היה ניתן להשיג כוס מים קרים במחנה, והתורים למים היו מוקד להתרגזויות ולתסכולים.

למחסור במים היתה השפעה ישירה על תנאי התברואה הקשים במחנות. בתי-השימוש היו של שדה, כמקובל במחנות השדה של הצבא: שורה ארוכה של בורות לאורך גדר המחנה, בלתי מכוסים ובלא מחיצות, מוסתרים מהעוברים ושבים רק על-ידי קיר פח. לא היו תנאי כביסה במחנות ולא מים חמים לכביסה. הסבון שהוקצב לאנשים היה בכמות פחותה מהמינימום הדרוש, בהתחשב בכך שהאנשים חיו חודשים ארוכים בתנאי שדה, חשופים לרוח ולאבק. במצב כזה, כל פצע הזדהם והלכלוך היה מקור לגרדת כרונית והמונית במחנות.

ביגוד והנעלה

תנאי ההפלגה באוניות הדחוסות הגבילו מראש את כמות החפצים והבגדים שמעפיל היה יכול לקחת עמו - בדרך כלל לא יותר מתכולתו של תרמיל גב. גם המעט הזה ניזוק, וחלקו אבד או נגנב במסלול הגירוש שבין חיפה לקפריסין. האנשים הגיעו למחנות כמעט בחוסר כל. הצבא סיפק מעט בגדים מעודפי הציוד, אבל לא לכולם ולא באורח שיטתי וסדיר. במיוחד סבלו מחוסר בגדים ונעליים הנשים והילדים. בגלל המחסור החמור בלבוש השתמשו המעפילים בבד האוהלים לתפירת בגדים. הסובלים מכך היו המעפילים שבאו לאחר מכן ומצאו אוהלים הרוסים, והצבא סירב להשלים את החסר, כעונש קולקטיבי על השחתת רכושו.

תזונה

את מזונם קיבלו המעפילים מהצבא, והוא סופק ברובו בצורת שימורים. על-פי לוח הקלוריות הרשמי שפירסם הצבא, לא היו המעפילים צריכים להיות רעבים. למעשה, רוב הזמן התלוננו המעפילים כי הם רעבים. לכך גרמו איכותו הירודה של המזון ותנאי הבישול הגרועים במטבחי השדה הפרימיטיביים של הצבא. היו גם מרכיבי מזון שאנשי מזרח-אירופה לא היו רגילים אליהם. לעומת זאת כמות הלחם שסופקה להם היתה קטנה מדי, הירקות לא היו טריים ולא היו במחנה תנאי קירור לשמור על טריות המזון. לכן חלקו בוזבז.

יחס שלטונות הצבא לגולים

הגולים היו באחריותו הישירה של הצבא הבריטי בקפריסין, וזה ניהל את המחנות על-פי מושגים וקונספציה של מחנות שבויים, למרות שאוכלוסיית המעפילים היתה שונה לגמרי בהרכבה. לכן נוצרו בעיות שהצבא כלל לא היה ערוך לטפל בהן, כגון בעיית המגורים המשותפים של משפחות או נשים בהריון וטיפול בילדים ובתינוקות.

בתוך יחידות הצבא שהופקדו על המחנות היתה הפרדה ברורה בין הסגל המנהלי שעל המחנות לבין חיילי המשמר. על כל מחנה הופקד קצין בדרגת מייג'ור (רב-סרן), והוא נעזר במספר מצומצם של קצינים זוטרים וחיילי מנהלה. הם דאגו לאספקת המזון, המים והתברואה, ועמדו במגע יומיומי עם נציגי המעפילים. מותר היה להם להיכנס למחנות רק בתפקיד ובלא נשק. בראש כל קבוצת מחנות עמד קצין בדרגת לויטננט קולונל (סגן-אלוף), ולצדו פעל מטה מנהלי מצומצם. הוא היה הסמכות הגבוהה ביותר מטעם השלטונות, שנציגי המעפילים יכלו לפנות אליו ישירות.

חיילי המשמר היו יחידה נפרדת, ששמרה על הגולים מחוץ למחנה. לא היה להם מגע ישיר עם המעפילים ונאסר עליהם להיכנס לתוך המחנות. כל אזור המחנות היה שטח צבאי סגור. כל הנכנס או היוצא ממנו היה חייב להצטייד ברשיון מיוחד מטעם השלטונות, כשאנשי בטחון-שדה פוקחים עין בתוך המחנות וסביב להם. באזור המחנות היה אסור לצלם בלא קבלת אישור, ותמונות שצולמו נמסרו לאישור הצנזורה הצבאית. עם פתיחת המחנות התקבלה החלטה מיוחדת בקבינט הבריטי, שהתירה לחיילי המשמר לפתוח באש על מנת לפגוע בכל מי שינסה לברוח מהמחנות או לחדור אליהם, ולדכא כל התפרעות בתוך המחנות. ואכן, בתולדות הגירוש היו כמה מקרים של פתיחה באש של חיילי המשמר על מעפילים, וכתוצאה מכך נהרגו שני מעפילים. וכמה נפצעו.

היחס הרשמי של הצבא לגולים היה מעין תערובת של גישה ליבראלית, קשיחות צבאית ונוקשות בירוקראטית. כדי למנוע מעצמם חיכוכים מיותרים עם הגולים, וגם כדי להוריד מעצמם מעמסת יתר ואחריות, העניקו להם שלטונות הצבא אוטונומיה מלאה בניהול חייהם הפנימיים בתוך גדרות המחנה ונזהרו מלפגוע בכבודם. דבר זה תרם במידה רבה להפגת המתיחות בין הגולים לבין החיילים המופקדים עליהם. כאן המקום לציין, שמעבר ליחסים הפורמאליים התפתחו גם יחסים אנושיים בלתי-פורמאליים, במיוחד בין חלק מהסגל המנהלי הבריטי של המחנות לבין הגולים. בהקשר לכך זכורים לטוב במיוחד שני קצינים בריטיים. האחד הוא לויטננט קולונל וידיקומה, המפקד הראשון של מחנות הקיץ. חייל מקצועי זה הצטיין ביחס אנושי חם וידידותי לגולים עד כדי הזדהות עם גורלם, ושימש בכך מופת לחייליו. השני הוא מייג'ור מווטלנד, מפקד מחנה 65, ידידם של יתומי כפר-הנוער, אשר הצטער על שבתוקף תפקידו הצבאי הוטל עליו להיות סוהרם של ילדים. כל אלה שהכירוהו ראו בו חסיד אומות העולם. אך למרות רצונם הטוב, לא היה בידם לשנות את המציאות שיצרו בהחלטותיהם הדרגים הבכירים שמעליהם.

תפקיד הג'וינט במחנות

הג'וינט היה המוסד היהודי היחיד, שהבריטים התירו את פעילותו במחנות. כמוסד סיעודי בעל מוניטין ונסיון עבודה בארצות שונות ועם רשויות שלטון שונות, השכיל הג'וינט להתארגן במהירות ולהתאים עצמו גם לתנאים המיוחדים במחנות קפריסין, ותרם רבות להקלת סבלם של הגולים. הג'וינט פיתח במחנות מערכת סיעוד ענפה. הוא נטל על אחריותו את הפעלת המרפאות, שיפר את רמת התזונה לאלה שהיו זקוקים לכך במיוחד, כגון חולים, נשים הרות ותינוקות, ואף הוסיף מזון לכלל ציבור המעפילים. כמו כן סיפק הג'וינט את צורכיהם הדתיים של הנזקקים לכך, ופתח במחנות משרד מיוחד לחיפוש קרובים.

בין כ - 52,000 המעפילים שעברו את מחנות קפריסין היו כ - 8,000 ילדים בגילים בין 6 ל - 17. 6,000 מהם היו יתומי השואה, והיה צריך להעניק להם חינוך מינימאלי. בעניין זה הגיע הג'וינט להסכם על שיתוף- פעולה עם מחלקת עליית הנוער בארץ, וקבוצה של אנשי חינוך מטעמה נכללה במסגרת המשלחת הסיעודית של הג'וינט במחנות. אנשי עליית הנוער הפרידו את רוב הילדים ובני-הנוער מהמבוגרים וריכזו אותם במחנה מיוחד, שנודע בכינויו 'כפר-הנוער' במחנה 65. שם הם זכו ליתר תשומת-לב וטיפול המוסדות. הוקם בית-ספר, שהתבסס בעיקרו על כוחות ההוראה הדלים שבקרב המעפילים, שהסתייעו במעט השליחים שהגיעו מהארץ.

כל עובדי הסיעוד במשלחת הג'וינט גויסו מקרב היישוב בארץ-ישראל. במשלחת זאת נכללו גם השליחים המעטים מטעם הסוכנות היהודית, והג'וינט העניק את הכיסוי החוקי לפעולתם במחנות.

בתוקף הנסיבות המנהליות והפוליטיות המיוחדות שהתקיימו בהן המחנות בקפריסין, נזקק הצבא לשירותיו הטובים של הג'וינט - לא פחות ממוסדות היישוב, לעתים קרובות נקלע הג'וינט למצבים שבהם היה עליו להגן על זכויותיהם של המעפילים, כמו גם לייצג את ענייניהם של מוסדות היישוב בפני רשויות השלטון הבריטיות שהיו אחראיות על מחנות המעפילים, כגון הצבא, ממשלת קפריסין ואף ממשלת המנדאט בארץ-ישראל. פועלו של הג'וינט בגירוש קפריסין קשור באישיותם של משה לאום, יהודי אמריקני אשר התנדב במיוחד לעמוד בראשו במשך למעלה משנתיים, וסגנו הארץ-ישראלי יהושע לייבנר, איש קיבוץ עין-השופט. צוות זה, שהזדהה עם מפעל ההעפלה והמעפילים, מילא בקפריסין שליחות מורכבת במסירות ובכשרון ותוך רגישות לסבלם של המעפילים. במגעיהם עם אנשי השלטון הבריטי ידעו להגן בכבוד על האינטרסים הלאומיים, מתוך אחריות והכרת ערך עצמית.

המעפילים כציבור מאורגן

ציבור המעפילים היה צעיר יחסית. כ - 80% היו בגיל שבין 14 ל - 35. למעלה מ - 90% הגיעו למחנות קפריסין כשהם מוגדרים ומאורגנים בתנועות-נוער ובמפלגות הפוליטיות השונות שבתנועה הציונית.

במפקדים השונים שנערכו במחנות לאורך תקופת הגירוש, התפלגו המעפילים לשמונה תנועות ומפלגות, אשר ייצגו כמעט את כל גוני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ-ישראל דאז. בהרכב תנועתי זה בלטו בדומינאנטיות שלהן התנועות החלוציות שנמנו עם גוש ארץ-ישראל העובדת, שהיוו רוב מוחלט בציבור המעפילים.

המעפילים הגיעו לקפריסין לא כיחידים אלא בגופים מאורגנים. המסגרת היתה התנועה או המפלגה. התא הבסיסי היה קיבוץ העלייה. קיבוצים אלה הגיעו למחנות הגירוש בדרגות גיבוש שונות. מהם שהתארגנו מכוח תנאי הנדידה ומחנות העקורים למעין 'קיבוץ בדרך', מתוך נוחות ארגונית של מגורים יחד והכנת הארוחות במשותף ; זאת בלי להתחייב מראש לחיות חיי שיתוף בקיבוץ לאחר עלייתם לארץ. לצדם התקיימו הקיבוצים של תנועות-הנוער השונות, שהוקמו אחרי השואה ועברו תהליך של סלקציה פנימית וגיבוש עד בואם לקפריסין ובתוך המחנות. אלה היו מוגדרים לאחת מהתנועות הקיבוציות בארץ כעתודה התיישבותית. סוג זה של קיבוצים הלך ולבש במשך הזמן אופי המתקרב לזה של קיבוץ ההכשרה בחוץ-לארץ לפני המלחמה. המעפילים שלא חיו בקיבוצים, או שנטשו אותם באחד משלבי הנדידה והעדיפו חיים אינדיבידואליים גם בתנאי מחנות הגירוש - נכללו בקטגוריית ה'בודדים', כשהם מקיימים קשרים חברתיים וזיקה פוליטית לאחת התנועות או המפלגות שהעפילו במסגרתן. הבודדים נמנו בדרך כלל עם בני הגילים הבוגרים יותר ובעלי המשפחות.

במרכז חברת המעפילים עמדו הגרעינים הקיבוציים, שנחשבו לקבוצת העילית. יוקרתם נבעה בעיקר ממשקלם הסגולי ואורח-חייהם השיתופי, ומהעובדה שניסו לאמץ לעצמם מאורחות-חייו של הקיבוץ בארץ. עד תחילת 1948, עם בוא ההעפלה ההמונית מרומניה, היו הקיבוצים רוב בחברת המעפילים והשפעתם בחיים הציבוריים היתה רבה בקביעת נורמות ההתנהגות, ההווי, ובמיוחד בייצוב המשטר השוויוני בתוך המחנה. החל מ - 1948 ואילך, עם השינויים שחלו בהרכבו של ציבור המעפילים, הלכה השפעתם ופחתה.

מעבר להבדלים הפוליטיים והאידיאולוגיים שהיו בין התנועות השונות, שבחיי היומיום היתה השפעתם קטנה ביותר, מילא ארגון תנועתי זה כמה פונקציות חשובות והקל על ניהול חיים ציבוריים אוטונומיים, מתוך גישה של אחריות לאומית. התנועות שימשו בראש וראשונה מערכת חינוכית-ארגונית, שאיפשרה ניהול יעיל של חיי ציבור במסגרת החלוקה האדמיניסטראטיבית השרירותית למחנות, שקבעו שלטונות הצבא הבריטי. מערכת זו היא שאיפשרה את בחירתם של מוסדות ההנהגה העצמיים של המעפילים ומנעה בכך בירוקראטיה ממונה מלמעלה בתוך המחנות, אם על-ידי השלטונות הבריטיים ואם על-ידי המוסדות היהודיים החיצוניים כמו הסוכנות היהודית או הג'וינט, או במקרה הגרוע יותר - השתלטות אנשים חסרי אחריות ציבורית. כל האלטרנאטיבות הללו טמנו בחובן סכנות חברתיות חמורות בתנאי המעצר.

מלבד התפקידים החינוכיים והארגוניים שמילאו התנועות, הן גם תרמו להפלת המחיצות הרגיונאליות בין המעפילים יוצאי הארצות השונות והכשירו את התנאים למיזוג ביניהם עוד לפני שנקלטו בארץ. בד בבד העניקה ההשתייכות התנועתית למעפילים את זהותם המיוחדת ואת גאוותם הקולקטיבית, ומנעה מהם בכך ליהפך לציבור פוליטי אמורפי. את הבדלי המוצא בין האנשים לא הצליחו כמובן גם התנועות למחוק בן-יום, בייחוד לאור התנאים הקשים והחיכוך המתמיד שחיו בהם. אולם אם לא היו במחנות קפריסין גילויי התפרצויות של עוינות בין יוצאי הארצות השונות, היה זה הרבה הודות לחישוקים התנועתיים שהמעפילים היו מחוברים בהם. אלה ידעו בקפריסין תקופות של שפל ומשברים. חיי המחנה הדחוסים בתנאי העליבות והבטלה מאונס זימנו לאנשים סיבות לרוב להתכתשויות ומריבות על דברים קטנים כגדולים. בתקופות כאלה שימשו התנועות תריס אחרון בפני השתלטות האנרכיה על חיי המחנה. ורק באמצעותן היה ניתן להטיל על האנשים עול משמעת ומרות ציבורית, בלי להזדקק לאמצעי כפייה.

השליחים ופועלם

תפקיד חשוב מילאו במחנות קפריסין השליחים הארץ-ישראליים. רובם באו מקרב התנועות הקיבוציות, כדי לנהל פעילות חינוכית וארגונית בקרב תנועותיהם ולהכשיר את גרעיניהן לקראת ייעודם ההתיישבותי בארץ. בשנה הראשונה לגירוש פעלו רוב השליחים בעיקר בפעילות החינוכית ב'כפר-הנוער' שבמחנה 65, שם רוכזו למעלה מ - 2,000 ילדים ובני-נוער, שעמדו להיקלט במסגרות החינוכיות של עליית הנוער בהתיישבות העובדת ; ורק מיעוטם התמסרו לפעילות בקרב הציבור הבוגר יותר, גם הם כמעט רק בקרב אלה שהיו מאורגנים בקיבוצים. לצדם פעלו עוד שתי קבוצות קטנות יותר של שליחים שלא זוהו עם שום תנועה, והם מורי הסמינר על-שם רוטנברג ושליחי הפלמ"ח.

מורי סמינר רוטנברג היו קבוצת סטודנטים ומורים צעירים, רובם מהאוניברסיטה העברית, אשר קיימו במחנות הגירוש בית-ספר להשכלת מבוגרים, שלא היה אלא שלוחה של הסמינר על-שם פנחס רוטננרג בחיפה, שהוקם ביוזמתו של מנהלו ברוך רובינשטיין ובסיועו של הג'וינט בקפריסין. סמינר זה פעל ברציפות במשך שנה וחצי, מאמצע 1947 ועד סגירת המחנות בפברואר 1949 . במשך תקופה זו למדו בו כ- 1,800 איש תורה לשמה, כשהוא פתוח בפני מועמדים מכל שדרות הציבור שבמחנה, בלא כל מפתח מפלגתי.

שליחי הפלמ"ח היו עם המעפילים לאורך כל תקופת הגירוש בקפריסין. הראשונים היו מפקדי הספינות והמלווים, אשר בתוקף תפקידם נצטוו לצאת לגירוש עם המעפילים ולסייע להם להתארגן במקום החדש.

אלה החלו כבר מן הימים הראשונים להכשיר קבוצות של מעפילים לקראת התגייסותם ל'הגנה' בארץ, ואף הקימו לשם כך מסגרת צבאית מיוחדת במקום, שנודעה בכינויה 'שורות המגינים'. עם התמסדות המחנות הציב בהם מטה הפלמ"ח משלחת מיוחדת מטעמו, של מפקדים ומדריכים בפיקודו של יהודה דרכסלר, אשר מיסד את 'שורות המגינים' ופתחם לכלל ציבור המעפילים. 'שורות המגינים' התקיימו במחנות שנתיים רצופות. בפרק זמן זה הכשירו קומץ שליחי הפלמ"ח, בעזרת סגל מדריכים מקרב המעפילים שהוכשרו לכך על-ידיהם בתוך מחנות קפריסין, אלפי מעפילים צעירים לקראת עלייתם, וזאת באמצעים מינימאליים. חלק גדול מהם הצליחו להגיע לארץ ונטלו חלק במלחמת הקוממיות.

השליחים בקפריסין עשו עבודה חינוכית קשה ואפורה מתוך התנדבות, כאשר הם חולקים את חייהם עם חיי המעפילים ומהווים את חוליית הקישור החיה בין היישוב לבין הגולים. מתוך כך גם מובנת השפעתם הרבה על ציבור המעפילים ומקור סמכותם בחיי המחנה, אף כי איש לא הגדירה הגדרה פורמאלית.

מדוע לא חוסלו מחנות הגירוש אחרי הכרזת המדינה?

שאלת פינוי מחנות קפריסין והחזרת הגולים ארצה העסיקה את הרשויות הבריטיות למן החלטתם לפנות את כוחותיהם מארץ-ישראל. לשם כך אף הועידו את שתי אוניות המעפילים הגדולות, 'עצמאות' ו'קיבוץ גלויות' ('הפאנים'), והחזיקו אותן במעצר בטלה במימי קפריסין כחצי שנה, על כל ההוצאות הכרוכות בדבר, ובלבד שהיהודים לא ישתמשו בהן למטרות אחרות, ושתהיינה מוכנות לפינוי המעפילים מהאי מיד עם סיום המנדאט בארץ-ישראל ב - 15 במאי 1948. על-פי התוכנית הבריטית, היה על ממשלת המושבה קפריסין להחזיר את האוניות לידי הסוכנות היהודית, תמורת התחייבותה של זו לפנות את המעפילים מהאי עד 1 באוגוסט 1948, המועד הסופי של פינוי הכוחות הבריטיים מארץ-ישראל.

ב - 11 במאי 1948 , ערב הכרזת המדינה ופלישת צבאות מדינות ערב לארץ-ישראל, חישב בן-גוריון את פוטנציאל כוח-האדם המגויס שניתן להביא ארצה תוך החודש הראשון לכינון המדינה, בחישוב זה היוו המעפילים מקפריסין את חלק הארי, 10,000 מתוך 13,000 . הם היו העתודה המוכנה שבהישג יד ובעדיפות ראשונה לעלייה באותו חודש.

ב - 12 במאי 1948 הכריזה ממשלת קפריסין, כי החל מ - 15 במאי יהיו המעפילים העצורים שבמחנות חופשיים לעזוב את האי, וכי הסוכנות היהודית אחראית להעברתם ארצה, ולצורך זה מוחזרות לה שתי האוניות העצורות. בפועל היו הדברים שונים. ההליכים להעברת הרישומים של הבעלות, הסדרת הדגל לאוניות וחיטוין נמשכו קרוב לשבועיים. מלבד הבעיות הנוהליות הללו נוספה החל מ - 15 במאי גם בעיה בטחונית של אבטחת כלי-השיט הגדולים הללו בדרכם ארצה ובעת הורדת העולים בחוף . זאת, נוכח איום מצרי מפורש להפציץ את האוניות שישאו עולים מקפריסין. חיל-הים הישראלי הצעיר, שהיה באותם ימים בעצם התהוותו, לא היה בכוחו להעניק הגנה נאותה לאוניות גדולות ואיטיות כאלה. נציגי הסוכנות היהודית פנו לשלטונות הבריטיים בקפריסין ובלונדון וניסו להשיג מהם את הגנת הצי הבריטי לאוניות שיעסקו בהעברת המעפילים מקפריסין ארצה. הם נענו בסירוב מוחלט.

בינתיים חלה התפתחות דראמאטית בארץ-ישראל, עם הכרזת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות-ערב אליה. כתוצאה משני אירועים אלה, חל מהפך בעמדת ממשלת בריטניה ביחס לפינוי המעפילים שבגיל צבא מקפריסין. על-פי הצעת ההחלטה הבריטית להפסקת-אש בארץ-ישראל מ - 27 במאי 1948, שהוגשה למועצת-הביטחון על דעת ארצות-הברית, נקראו הצדדים הלוחמים להתחייב לא להכניס לארץ-ישראל כוחות לוחמים וגברים בגיל צבא. השגרירות הבריטית הבהירה למחלקת המדינה בוושינגטון, כי ההצעה כרוכה בהמשך מעצרם של המעפילים בגיל צבא שבמחנות קפריסין. אף-על-פי שמועצת-הביטחון לא קיבלה סעיף זה כלשונו, אלא אחרי תיקון משמעותי של נציג צרפת, שלפיו לא נאסרה כניסת גברים בגיל צבא לארץ והממשלות הנוגעות בדבר רק נקראו שלא לגייסם ולאמנם בימי הפסקת-האש, החליטה ממשלת בריטניה להעניק לסעיף האמור פירוש שרירותי וחד-צדדי, שנועד לשרת את האינטרסים שלה ושל הערבים, בלי להתחשב כלל בעמדת ממשלת ישראל, ולעכב בכל זאת את שחרור המעפילים בגיל הגיוס מקפריסין. הדבר נעשה עוד בטרם נכנסה הפסקת-האש לתוקפה ולפני שהוקם מנגנון הפיקוח מטעם האו"ם על ביצועה. צעד זה נעשה גם בניגוד להבטחתו של המתווך, הרוזן פולקה ברנאדוט, לשר החוץ משה שרת, כי יהיה מוכן לפקח על העלייה מקפריסין על-פי הכללים הנהוגים לגבי העלייה מארצות אחרות.

ברנאדוט עמד בהבטחתו, ועם כניסת הפסקת-האש לתוקפה, הגיע לקפריסין משקיף מטעם מנגנון הפיקוח של האו"ם, כדי לפקח על העלייה מקפריסין ברוח החלטת מועצת-הביטחון. בשלב זה הודיעו השלטונות הבריטיים במקום למשקיף, כי לגביהם לא החלטת המתווך קובעת, אלא הוראות ממשלת הוד מלכותו, וכי על-פיהן לא יורשו אנשים בגיל צבא לעלות ארצה ממחנות קפריסין. כך הפכו כ - 10,000 מעפילים שנחשבו לעולים 'בלתי-ליגאליים' על-פי חוקי ההגירה של המנדאט, שכבר פג תוקפם, לשבויי מלחמה של הבריטים, במלחמה שבריטניה לא היתה צד בה.

סיכום

גירוש המעפילים לקפריסין היה אחד האמצעים העיקריים בידי הממשלה הבריטית במלחמתה נגד העלייה 'הבלתי-ליגאלית'. הישגה היחיד בגירושים אלה היה מניעת הצפת הארץ ברבבות עולים בלתי-חוקיים.

העסקת ספינות הצי ברדיפה אחרי ספינות המעפילים ולכידתן, גרירת נוסעיהן למחנות המעצר בקפריסין וריתוק אלפי חיילים לשמור עליהם - כל אלה עלו לממשלה הבריטית בממון רב ובאובדן יוקרה. בדיעבד מסתבר, כי למלחמה חסרת תכלית זאת היתה השפעה מצטברת, שהמאיסה על הבריטים את שלטונם בארץ-ישראל וזירזה את החלטתם להחזיר את המנדאט לאומות המאוחדות ולהוציא את כוחותיהם ממנה.

למעפילים היתה תקופת הגירוש בקפריסין שלב אחרון במסעם הארוך לארץ-ישראל, שנגזר עליהם לבלותו במשך חודשים ארוכים ומשמימים במחנות מעצר בתנאים קשים. אף-על-פי-כן עלה בידם בדרך כלל לגבור על קשיים אלה ולעמוד בהם כציבור- מלוכד. את זאת יש לזקוף קודם כל לזכות המוטיבאציה הציונית הברורה שהיו חדורים בה. חיוניותם של מעפילי קפריסין והנהגתם התגלתה בהסתגלותם לתנאי השבי ובהצלחתם לגבור עליהם. מבחינה זאת ראויים הם להימנות עם העליות האידיאליסטיות מלפני קום המדינה. יש להוסיף לכך את פעילותם של השליחים מהארץ ואנשי הג'וינט, אשר חיו ועבדו עמם ויצרו בכך מעין גשר חי בין המעפילים לבין ארץ-ישראל. עמידה זו היא שאיפשרה בסופו של דבר להנהגה הפוליטית של היישוב ולאנשי המוסד לעלייה ב' לקיים את תנופת העלייה הבלתי-חוקית בצמידות למאבק המדיני על עתידה של ארץ-ישראל, בלי שהיה עליהם לחשוש לפרצה בגיזרה רגישה זאת של גירוש קפריסין, שהיתה עלולה למוטט את מפעל ההעפלה בתקופה קריטית.