בעשור הרביעי של המאה השנייה לפנה"ס, שעה שגורלו המדיני של עולם הים התיכון נחרץ על-ידי נצחון הרפובליקה הרומית על מקדוניה בקרב פידנה (168 לפנה"ס) ועל-ידי התערבותה המדינית במצרים, אירעו ביהודה מאורעות כבירים, אשר תוצאותיהם היו עתידות לקבוע את האופי הרוחני של המזרח הקרוב ושל אירופה. המאורעות ביהודה היו יוצאי-דופן בתולדות העולם העתיק בכך, שהיתה כרוכה בהם רדיפה דתית כוללת של אומה שלמה, שהפכה תוך זמן קצר למלחמת דת ולעימות אידיאולוגי, בלי כל קשר למטרתה המקורית. היא נראתה באור זה על-ידי האנשים שהיו פעילים בתקופת המשבר עצמה, וכך הובנה משמעותה על-ידי היהודים והגויים שהושפעו מחוויות הרדיפות ומהמרד שבא בעקבותיהן.

הגזירות של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (164-175 לפנה"ס) נגד הדת היהודית הוטלו בזמן שיוקרתה של השושלת הסלווקית כבר שקעה במידה רבה מאוד. המפלה שנחל אביו של אפיפנס, אנטיוכוס השלישי, מידי הרומאים, וחוזה השלום שסיים את המלחמה, הגבילו את שטח הממלכה וצמצמו את יכולתה הצבאית. כאשר אנטיוכוס הרביעי, אחרי מאבק, הבטיח לעצמו את שלטונו על אנטיוכיה, מצא עצמו מלך של מעצמה, אשר על- אף היותה עוד חזקה, היתה קטנה בממדיה מאשר בעבר, פחות עשירה, ויוקרתה נפגמה. עתה, כל אימת שהתעוררה בעיה מדינית חשובה, היא היתה חייבת, כמו המדינות האחרות של המזרח ההלניסטי, להתחשב בתגובתה האפשרית של הרפובליקה הרומית.

במשך כל ימי מלכותו ניהל אנטיוכוס פעילות נמרצת בתחום המדיני ובתחום הצבאי במטרה לחזק את כוחה של ממלכתו. באסיה הקטנה הוא קיים יחסים הדוקים עם ממלכות פרגמון וקפדוקיה, בעוד כל הערים היווניות העתיקות - מגלופוליס, אולימפיה ומעל לכל אתונה - נהנו מנדיבותו של המלך. מבחינה צבאית, עמדו השנים הראשונות של שלטונו בסימן המתיחות עם מצרים התלמית, שהיתה כבר למסורת, והוא ריכז את מאמציו הצבאיים בגבול הדרומי של ממלכתו. המתיחות התפתחה לסכסוך מזוין, אשר בשנים 168-169 לפנה"ס העלה את אנטיוכוס לשיא הצלחתו, לפני שהתערבותה של רומא שמה לאל את כל הישגיו. מימיה הראשונים ממש, הצטיינה תקופת מלכותו של אנטיוכוס בנסיון לשיקום ובארגון קדחתני בתוך הממלכה הסלווקית. מכיוון שהארץ איבדה חלק מכוח האדם שעמד לרשותה באסיה הקטנה, ניסה המלך למלא את החסר על-ידי ניצול מרבי של כל מאגרי הכוח שעוד נותרו לרשותו. מכל מקום, גם אם יש הגזמת מה בדעת אותם חוקרים המדגישים את תפקידו של אנטיוכוס כמייסד ערים הלניסטיות חדשות, הוא פעל יותר מאשר קודמיו הסמוכים לו להפיכת ערים מזרחיות עתיקות, פה ושם, לפוליס יווניות. עדות המטבעות תומכת בסברה, כי עודד את השתתפות הערים בממלכתו במאמץ לחדש את עוצמתה. לאור מצבה הגיאוגרפי של ארץ-ישראל כארץ-סְפר בין הממלכה הסלווקית למצרים התלמית וכבסיס צבאי עיקרי למסעות הצבאיים של אנטיוכוס בעמק הנילוס, ובשים לב לעובדה שארץ-ישראל היתה אז בשיאו של תהליך התייוונות, אשר מצא את ביטויו בהתפתחות של דפוסים הלניסטיים בחיי העיר, אין תימה שהמצב בארץ זאת היה עניין בעל חשיבות רבה בעיני המלך. ההלניזציה של המזרח לא פסחה על היישוב היהודי בארץ-ישראל וגם בארץ יהודה עצמה. השלטון היווני הממושך ביהודה, הדפוסים של שלטון התלמים והסלווקים, ההישגים החומריים של התרבות ההלניסטית בענייני כספים, בחקלאות ובבניין ערים הצטרפו יחדיו ליצירת שינויים מרחיקי לכת גם ביהודה. יש לציין, כי היישוב היהודי ביהודה ובמקומות אחרים היה מוקף אוכלוסיה נכרית, אשר למרות היותה מגוונת בהרכבה האתני, זכתה בתקופת השלטון היווני לסוג של מנהיגות אחידה בעלת אופי הלניסטי. בעוד שלפני-כן הצטיין היישוב היהודי באחדותו, החל עתה להתגבש מעמד עליון, הלניסטי באורח חייו, אשר קלט בהדרגה את שכבות ההנהגה והתרבות בכל ארץ-ישראל, עד כי נותרו רק הבדלים דקים מן הדקים בין מרכיביו האתניים השונים. הסכנה החמורה ביותר שאיימה על היהדות בתקופה זאת של התייוונות מתפשטת, לפני הרדיפות שיזם אנטיוכוס, לא היתה החיסול המוחלט של אורח החיים היהודי בארץ, שכן אפילו במקומות אחרים במזרח ובקרב אוכלוסיות פחות מלוכדות ובעלות תודעה רוחנית פחות עמוקה מאשר האומה היהודית בעת ההיא, לא הצליחה ההלניזציה להטמיע לחלוטין את המוני היישוב הכפרי, אלא נשארה למעשה נחלת מיעוט בלבד. הסכנה הממשית אשר ארבה ליהודה, כמו לארצות אחרות, היתה שגם כאן יארע אותו הקרע בין המעמדות העליונים השליטים לבין המוני היישוב, קרע אשר יגרום למיזוג בין השכבות השליטות לבין המעמד היווני העליון וידון את האחרים לתקופה ארוכה של קפאון יחסי ועקרוּת רוחנית ותרבותית.

בין ראשי המדברים בזכותה של ההתייוונות בארץ-ישראל היהודית היה בית טוביה, משפחה מכובדת מעבר-הירדן, אשר אפשר לעקוב אחרי גדולתה מאז תקופת הבית הראשון, ואשר נציגיה בתקופת עזרא ונחמיה היו המתנגדים העיקריים למגמות הדתיות והמדיניות שלהם, ושימשו כבעלי-ברית לסנבלט. בני טוביה מילאו תפקיד חשוב גם בתקופת השלטון התלמי בארץ: יוסף בן טוביה נעשה אחד האישים החשובים ביותר בארץ-ישראל ואף ביהודה עצמה. בית טוביה היה קשור בקשרי נישואין עם שושלת הכוהנים הגדולים מבית צדוק. משפחת הכוהנים הגדולים עצמה היתה מפולגת: בעוד הכוהן הגדול חוניו השלישי היה מוכן להילחם למען שמירת אורח החיים המסורתי בירושלים, ניסה אחיו יאסון לגרום שינויים יסודיים ביהודה, וכיוצא בבית טוביה, פנתה השקפת עולמו יותר לכלל ארץ-ישראל מאשר לארץ יהודה. שאיפתו היתה להטמיע את ירושלים, אותה ארגן מחדש כחברה עירונית הלניסטית, במסגרת הממלכה הסלווקית. הוא שלח, דרך משל, בשם הפוליס היוונית אשר בירושלים, סכום של כסף לפולחן של האל הרקלס מצור (מלקרת). קיצוניים ביותר במסירותם לתרבות יוון ובהתנתקותם לגמרי מן היהדות, בכל צורותיה, היו הכוהנים ממשמרת בילגה. אחד מהם, מנלאוס, נעשה במרוצת הזמן המוציא לפועל הראשי של מדיניות אנטיוכוס ביהודה.

האווירה בירושלים היתה גדושה מתיחות עוד לפני עליית אנטיוכוס הרביעי לכס המלוכה, ומהומות דמים פרצו ברחובותיה. מן הרגע שהגיע לשלטון, התערב אנטיוכוס באופן פעיל בענייני יהודה, ולפי פקודתו הודח חוניו מן הכהונה הגדולה, ואחיו יאסון קיבל את התפקיד במקומו. בהסכמת המלך, הנהיג יאסון תיקונים מרחיקי לכת בממשל של ירושלים ובסדר החברתי. מטרתם היתה להפוך את ירושלים לפוליס שתכונה אנטיוכיה. הקמתה גררה את חדירתם של מוסדות שלטון ותרבות הלניסטיים לחיי בירת יהודה.

החשוב ביותר בין המוסדות האלה היה הגימנסיון - סימן ההיכר של כל עיר הלניסטית ומרכז חיי התרבות שלה. אף-על-פי שאין כל סיבה להניח כי יאסון הכניס את פולחן האלילים לתוך ירושלים, עצם קיומו של גימנסיון היה עלבון צורב לרגשות היהודים שנשארו נאמנים לדתם, מפני שהאווירה בגימנסיון היתה ביסודה יוונית ואלילית, וכרוכה בפולחן הרמס והרקלס. לא עבר זמן רב והגימנסיון תפס את מקום המקדש כמוקד החיים החברתיים בירושלים. במרירות רבה מתאר ספר מקבים ב כיצד זנחו הכוהנים את עבודת המקדש על-מנת לצפות בתחרויות בגימנסיון.

יאסון לא החזיק זמן רב במשרתו ככוהן גדול ומנהיג הפוליס של ירושלים. כאשר פרצה המלחמה עם מצרים, אנטיוכוס לא סבר שהלה נאמן דיו, ותחתיו מונה מנלאוס, אשר לא היה בן למשפחת הכוהנים הגדולים. מעמדו ככוהן גדול נבע בהכרח מרצון המלך והיה מנוגד למסורת היהודית. דבר זה אף הוא הבטיח את נאמנותו. כך נפתח דף חדש בתולדות היחסים בין הממלכה הסלווקית לבין האומה היהודית. הכוהן הגדול אשר ייצג לפני-כן את העם היהודי בפני המלך, נעשה עתה נציג המלך ביהודה, מעין נציב של אנטיוכוס, ועושה דברו בהוצאת מדיניותו אל הפועל בקרב היהודים.

מסעות המלחמה של אנטיוכוס במצרים היו קשורים קשר הדוק למה שאירע באותה העת ביהודה. בשובו מאחד ממסעותיו נגד מצרים, שדד המלך, בתמיכתו של מנלאוס, את האוצרות הגדולים של המקדש ועורר את חמתם של היהודים, שראו בזה פגיעה חמורה בזכויותיהם והתקפת זדון על כל הקדוש להם. בשנת 168 לפנה"ס, בעת מסעו האחרון של אנטיוכוס במצרים, נפוצו ביהודה שמועות על מותו. ירושלים התמרדה ויאסון, הכוהן הגדול המודח, חזר לעיר ונטל לעצמו את השלטון באופן זמני. אחרי שובו של אנטיוכוס ממצרים, נכבשה ירושלים מחדש על-ידי הצבא הסלווקי. הוחלט להעניש את היהודים על מרידתם ולהבטיח את השליטה הבלתי-מעורערת על העיר לעתיד לבוא. מתיישבים זרים הובאו אל תוך העיר, ואליהם הצטרפו המתייוונים הקיצונים מסיעת מנלאוס. בשלב זה טרם נגזרו גזירות נגד הדת היהודית. ברם, עצם השליטה על העיר בידי מתיישבים עובדי עבודה זרה ומתייוונים קיצונים שנבדלו מהם מעט מאוד, השחיתה לגמרי את האופי היהודי של העיר הקדושה ושיוותה לה מראה של עיר אלילית שורצת עבודה זרה.

כמובן, המתיישבים הנכרים הביאו עמם את אליליהם. יהודים רבים שהיו נאמנים לאמונת אבותיהם ושהיו רגילים לראות את יהודה כארץ שאין לטמאה בעבודה זרה, לא יכלו להשלים עם המצב החדש ששרר בירושלים. הם נטשו את עירם ונמלטו למדבריות שמדרום ומדרום-מזרח לירושלים, או לערי השדה מצפון-מערב וממערב לעיר.

הצעד המכריע ננקט בשנת 167 לפנה"ס, עת הוצאה הדת היהודית אל מחוץ לחוק ושמירת מצוותיה נאסרה באופן קפדני. אין אנו יכולים לקבל את הדעה כי הגזירות יושמו בגבולות המנהליים הצרים של יהודה, שהקיפו רק את השטח הקטן בין בית-אל בצפון לבין בית-צור בדרום ובין יריחו במזרח לבין שפלת לוד במערב, ואשר כלל רק חלק קטן של היישוב היהודי בארץ-ישראל. גם אם הצו היה מיועד במקורו רק ליהודה, הרחבת השטח שסבל מן הגזירות נבעה באופן טבעי מקיומה של אוכלוסיה יהודית גדולה במחוזות הסמוכים לגבולות יהודה. המקורות עצמם מעידים על הטלת הגזירות גם מחוץ ליהודה. למעשה, אפילו מודיעין, ערש המרד, ומקום הולדתם של החשמונאים, אשר הגיבו בכוח הנשק לנסיון לאכוף את צו המלך בעירם, נמצאה בטופרכיה של לוד, שנכללה בשומרון. ומן ההוראות של אנטיוכוס למינהל שומרון נראה בעליל, שהמדיניות הדתית של המלך חלה גם על מחוז זה. השומרונים אשר התגוררו בשכם לא נפגעו, לא מפני שנמצאו מחוץ ליהודה, אלא מפני שיצאו בהצהרה שהם שונים מן היהודים והיו חפצים לקיים את המנהגים היווניים. אין צל של ספק שצווי המלך יושמו גם במרכזים אחרים של היישוב היהודי: בגליל ובעבר-הירדן ובשטחים של הערים ההלניסטיות. פחות ברור עד כמה נגעו הגזירות ביהודים שהתגוררו בממלכה הסלווקית מחוץ לארץ-ישראל, כגון אלה שישבו באנטיוכיה, הבירה.

לצווים המלכותיים היו פנים רבות. דבר אחד ברור: שמירת מצוות היהדות נאסרה. אנו שומעים במיוחד על חילול השבת, על איסור המילה ועל שריפת ספרי תורה. מלבד זאת, נדרשו היהודים להשתתף בפולחן האלילי, להקריב קרבנות בבמות ולאכול מאכלים אסורים, ובייחוד חזיר. מזבחות לעבודה זרה הוקמו בערים שונות ביהודה, ועליהם הוקרבו חזירים ועוד בעלי-חיים אסורים. הוקרבו קרבנות גם ברחובות ובמבואות הבתים. יתר-על-כן, בית-המקדש בירושלים חוּלל והפך היכל לזאוס האולימפי. חג דיוניסוס הוחג בבירת יהודה, והיהודים נאלצו להשתתף בתהלוכה לכבוד האל, מקושטים בזרי קיסוס. נראה, כי אף לאלה אתינה יועד מקום בפולחן החדש של העיר ירושלים. גם פולחן המלכים, שהיה מאורגן היטב בכל חלקי הממלכה הסלווקית, ובכלל זה במחוזות הלא-יהודיים של ארץ-ישראל, לא פסח על יהודה. כל חודש, ביום הולדתו של המלך, נגררו היהודים כדי להשתתף בהקרבת הקרבנות. מלומדים רבים סבורים, שהפולחן החדש אשר נכפה על יהודה לא היה פולחן יווני כי אם מזרחי, ושזאוס האולימפי אשר על שמו נקרא עתה בית-המקדש בירושלים, היה לאמתו של דבר בעל שמין, ושדיוניסוס הוא פשוט התרגום של האל הערבי דושרא. עד כמה שהדבר נוגע לתגובת היהודים, אין דבר זה מעלה או מוריד כהוא זה. הרי היהדות באופייה המונותיאיסטי ומסורתה הלאומית המיוחדת, לא הבחינה בין פולחן זר אחד למשנהו. מאות שנים אחרי שהפוליתיאיזם ועבודה זרה נעקרו מאדמת יהודה, לא היה אפשר להעלות על הדעת שבעל שמין או דושרא ימשכו יותר את תושבי יהודה מאשר זאוס או דיוניסוס היווניים! על כל פנים המקורות מדברים בלי כל ספק על חדירתם של פולחנות יווניים. בתעודות רשמיות (כגון מקבים ב, יא, כד; יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות, יב, 289) נזכרים בקשר לכך המנהגים היווניים, וזה נכון גם לגבי הסיפור ההיסטורי של מקבים ב (למשל, מקבים ב, ו, ט). יתר-על-כן, בתקופה הזאת, שלא כמו בשלבים האחרונים של העולם העתיק, לא היו המונחים 'הלנים' (יוונים) ו'אליליים' נרדפים. יש גם ספק אם הפריצוּת המופקרת בחצר בית-המקדש (מקבים ב, ו, ד) עניינה זנות פולחנית (קדשות), האופיינית לעבודת אלילים מזרחית, ולא הוללות פשוטה בלי כל משמעות פולחנית.

שאלת המניעים שהניאו את אנטיוכוס להטיל את הגזירות עוררה לעתים קרובות תהיות בקרב המלומדים. מכיוון שהפוליתיאיזם בעיקרו אינו טוען לבלעדיות ואינו מתיימר להושיע נפשות על-ידי המרת דת, כפי שהדבר אופייני לדתות המונותיאיסטיות בהתפתחותן, לא היתה לנציגיו כל אמתלה דתית שהיתה עשויה באופן עקרוני לדרבן אותם לכפות על אחרים את אמונותיהם ופולחנותיהם. לעומת זאת ברור, שאפילו ממשלה פוליתיאיסטית יכולה למצוא לנחוץ, לטובת המדינה או לשם הגנת טובת הכלל עליה היא מופקדת, לגזור בתחום שלטונה איסור על פולחנות ומנהגים מסוימים ולדרוש מנתיניה להפגין כבוד לאלי המדינה ולקיים את פולחנותיה. נראה אפוא, כי שיקולים מסוג זה, ולא קנאות מיסיונרית יוונית, הם אשר הכתיבו את המדיניות החדשה של אנטיוכוס. נכון שאנטיוכוס פיתח קשר אישי מיוחד לזאוס האולימפי, קשר המוצא את אישורו גם באיורי המטבעות; אבל אין כל יסוד להניח כי השקפה זאת הביאה אותו לפגוע במעמדם של פולחנות אחרים, בין יווניים בין מזרחיים. אין במקורותינו כל רמז, ולו הקל ביותר, לנסיון כלשהו מצדו לפנות לכפייה דתית בין נתיניו בני אומות אחרות ברחבי ממלכתו. רק הדת היהודית סבלה, ובחמת זעם, רדיפה מידיו. ככל הנראה, המצב המתמשך של מתיחות והפרעות ביהודה וההתנגדות העיקשת של היהודים לשינויים בממשל ובחברה שהוטלו ביוזמתו או בעזרתה של המעצמה השלטת, שכנעו אותו, שהנאמנות של המוני היהודים לדתם היא אשר חישלה את התנגדותם למדיניותו. ייתכן גם שסכסוכו עם היהודים הניע אותו לפתח סלידה אישית עמוקה לדת ולאורח החיים היהודיים, שכן הם היו כה זרים להשקפת עולמו. צירוף זה של שיקולים מדיניים וסלידתו האישית מן המונותיאיזם הלוחם והמסתגר של היהודים מסביר במידה רבה את הקנאות שבה ניהל אנטיוכוס את מלחמתו נגד היהדות. ודאי גם שהצווים אשר כפו על היהודים לאמץ מנהגים ופולחנות מסוימים, בנוסף לאיסור שגזר על שמירת מצוות היהדות, לא היו ביטוי של איזו התלהבות לרעיון של המרת דת, אלא שימשו כאמצעי נוסף לחיסול היהדות. אנטיוכוס נחשב בעיני בני דורו אישיות יוצאת-דופן, והוא לא היסס מעולם לעשות דברים בלתי-רגילים ובלתי-צפויים. הוא גם סבר שתכניתו היתה בת-ביצוע, שכן החוגים המתייוונים הקיצוניים, בהנהגתו של הכוהן הגדול מנלאוס, שיתפו עמו פעולה בכל הנושאים. למנלאוס, על-כל-פנים, לא היה מה להפסיד מביטולו של הפולחן היהודי המסורתי או מעקירתם של כל המוסדות של החברה היהודית. בעיני היהודים הנאמנים לדתם, היה מנלאוס, ראשית כל, איש שהשיג את כהונתו שלא כדין, שהתפרץ לבית-המקדש ונישל את משפחת הכוהנים הגדולים ממעמדה. מתייוונים אחרים היו עלולים לאבד הרבה כתוצאה ממדיניות אנטיוכוס, מביטול העליונות המעמדית של כוהני ירושלים ומחדירת עילית נכריה לירושלים. אבל החוג של מנלאוס ניתק, על-כל-פנים, את קשריו עם החברה המסורתית של ירושלים היהודית. ההסכמה המוחלטת של חוג זה למהלכי המלך הטעתה אותו לחשוב שכל בני המעמדות העליונים של היהודים היו מוכנים להעניק לו את תמיכתם האיתנה נגד הגורמים העוינים למלכות, שבאו בעיקר מקרב המעמדות הנמוכים.

ביצוע המדיניות הופקד בידי המינהל המלכותי והמצביאים ביהודה. הצווים הוצאו לפועל באכזריות חסרת רחמים. כל מי שברשותו נמצא ספר תורה, הוצא להורג. אמהות שמלו את בניהן הילודים, נהרגו והתינוקות נתלו. רבים הוצאו להורג בגלל סירובם להיטמא במאכלים אסורים, בעוד אחרים נשרפו למוות במערות, שם התכנסו כדי לשמור את השבת.

המדיניות המלכותית ואכיפתה האכזרית גרמו לתגובה מנוגדת לחלוטין לציפיות של המלך ויועציו. בניגוד לתקוותם, הרוב הגדול של האומה נשאר נאמן לדת אבותיו, ובני המעמדות השונים גילו החלטיות איתנה לסבול כל מה שנגזר עליהם, ובלבד שלא להיכנע לצו המלך. הדבקות הנלהבת של היהודים באמונתם היתה תופעה בעלת שורשים עמוקים. נביאי ה' בתקופת אליהו שהוצאו להורג בפקודת איזבל, יכולים אולי להיחשב כמקדשי השם הראשונים של דת ישראל. קידוש השם היה כרוך גם בגורלם של נביאים מסוימים ביהודה בימי הבית הראשון. אולם עתה, בפעם הראשונה בתולדות המין האנושי, אנו עדים לקידוש השם בקנה-מידה המוני, והתנגדותם של הקדושים והחסידים בימי הרדיפות שימשה מופת ליהודים ולגויים כאחד בכל הדורות הבאים. קידוש השם היה מלווה במתח אסכטולוגי. לפחות בחוגים מסוימים נוצרה התחושה, כי הסבל חסר התקדים מבשר את חורבן ממלכת הרשע והתגשמות חזונות אחרית הימים. בניגוד לרוח ההתייוונות ולאיומי הממשל הסלווקי, נתחשלו האידיאלים של היהודים הנאמנים, החסידים. לעומת זאת יש לציין, כי למרות התסיסה האסכטולוגית והגעגועים לאחרית הימים, לא קמה כל תנועה משיחית ביהודה בימי הרדיפות וגם לא הופיעו רואים או נביאים אשר הכריזו על מלכות בית דוד. כאשר התייצבו החשמונאים בראש ופתחו במרד היהודי, הם עשו את מעשיהם בתור משפחת כוהנים נאמנה ביותר לדת היהודית. הנוהים אחריה ראו אותה כמשפחה, אשר בידיה הופקדה ישועת ישראל בעת הזאת של מבוכה ואימה. עם זאת, רבים גם חשו כי שלטון החשמונאים היה צריך להימשך רק עד להופעתו מחדש של נביא.

אף-על-פי שהדת היהודית מצאה עצמה במצבים חמורים לפני-כן, נראה כי מעולם לא

היתה סכנת הכחדה גדולה כבעת הרדיפה האכזרית של אנטיוכוס אפיפנס. בזמן הרדיפה, היה עיקר היישוב היהודי מרוכז בשטח שבשלטון הסלווקים, הן בארץ-ישראל הן מחוצה לה. אמנם היו גם יהודים שחיו מעבר לגבולות הממלכה הסלווקית - במצרים, בקירנאיקה, באסיה הקטנה ובחלקים אחרים של המזרח התיכון, אשר בעת ההיא הלכו ונותקו מן המרכז הסלווקי. ברם, ספק אם המשאבים הרוחניים והחומריים של קבוצות יהודים אלה היו מספיקים לאפשר להם לקיים את אופייה של היהדות ודת ההתגלות המונותיאיסטית במקרה של חורבן או מחיקת אופיו של המרכז הארץ-ישראלי. ההתפתחות המאוחרת של האומה היהודית ותוצאותיה לתולדות העולם הובטחו על-ידי מאבק החשמונאים וההתנגדות שגילו תושבי יהודה בעשור הרה גורל זה של המאה השנייה לפנה"ס. התוצאה של המאבק בין הממלכה הסלווקית לבין היהודים נקבעה בלא ספק על-ידי מגוון של גורמים חיצוניים ופנימיים גם יחד. אולם תפקיד עיקרי מילאה ההתפתחות הרוחנית שעיצבה את דמותה של החברה היהודית בארץ-ישראל בדורות שלאחר השיבה מבבל. האידיאלים שהתגבשו בירושלים וביהודה במאות השנים שקדמו לגזירות אנטיוכוס, חדרו לשכבות הרחבות של האומה. התורה נספגה בחיי היום-יום של עשרות האלפים של איכרי יהודה, שתפסו אותה כתנאי בל-יעבור לקיומם. רוח זו, שלא היתה מוגבלת לכוהנים או לחוגים סגורים אחרים, אף הִשרתה התלהבות ובטחון על חילות המורדים. אפילו בין המעמדות העליונים, רק מיעוט - חוג בני טוביה ומנלאוס – דבק באנטיוכוס עד הסוף. לעומת זאת, בבוא רגע ההכרעה, העמידו המתייוונים המתונים את כשרונותיהם ונסיונם לרשות ההנהגה החשמונאית וסייעו לה בהמשך ניהול המלחמה ובקשירת קשרים עם מעצמות זרות.

כתוצאה ממצב עניינים זה התברר עד מהרה, כי אף-על-פי שהמרד החשמונאי היה

כמובן מה גם מלחמת אזרחים, עתיד היה המאבק, בלי ההתערבות הפעילה של צבאות הממלכה הסלווקית, להסתיים בלי ספק בנצחונם של הנאמנים ליהדות. אפילו משקלו של היישוב ההלניסטי בערי ארץ-ישראל מחוץ לגבולות יהודה לא היה בו כדי להפוך את המצב הזה.

צעד אחר צעד התקדמה יהודה, בהנהגת החשמונאים, לקראת החירות. יהודה המקבי הצליח להדוף שורה של התקפות שנפתחו על-ידי המצביאים של אנטיוכוס. בית-המקדש טוהר והממשל הסלווקי, עוד בימיו של אנטיוכוס, הכיר בזכות היהודים לשמור על מנהגיהם הדתיים. יורשי יהודה, יונתן ושמעון, הלכו בדרכיו וכללו בתחום פעולתם המדינית והצבאית חלקים שונים של ארץ-ישראל ודרום-סוריה. דמטריוס השני מלך סוריה הכיר באופן רשמי בחירותה של יהודה (142 לפנה"ס) ו'הכנסת הגדולה', שהתכנסה בירושלים שנתיים לאחר-מכן, הכירה בחשמונאים כשושלת של אתנרכים, כוהנים גדולים וראשי הצבא ביהודה (140 לפנה"ס). עתה החל התהליך של הפיכת כל ארץ-ישראל למדינת יהודה, שהביא לידי הכללת האיים של היישוב היהודי ברחבי ארץ-ישראל בתוך המדינה החשמונאית של יהודה, להתבוללותו של היישוב הכפרי הנכרי באומה היהודית ולביטולה של השפעת הערים ההלניסטיות בארץ-ישראל.

מרד החשמונאים יכול, כמובן, להיחשב כאחד המאורעות האופייניים להתעוררות המזרח בכללותו והתקוממותו נגד ההגמוניה ההלניסטית. בדיוק כשם שהפרתים מרדו בממלכה הסלווקית עוד במאה השלישית, ובדיוק כשם שהיתה שורת מרידות ארוכה של ילידי מצרים החל מסוף המאה הזאת ונבואות על חורבן אלכסנדריה המתועבת (האורקול של הקדר), כך גם מרד החשמונאים הנו שלב חשוב בתהליך התפוררותו של השלטון ההלניסטי. אפשר אף לטעון, ששחרור יהודה מוכרח היה לקרות, אפילו בלי הגזירות והמרד, שכן חלקים אחרים של סוריה, פיניקיה וארץ-ישראל השתחררו מאוחר יותר, בהדרגה, מן השלטון הסלווקי. לעומת זאת יש לציין, שמצרים, למרות התסיסה והמרידות, לא שברה מעולם את עול השלטון ההלניסטי ועברה באופן ישיר לידי השלטון הרומי; ואפילו בכל רחבי האזור של סוריה, פיניקיה וארץ-ישראל, היתה, למעשה, יהודה הראשונה שהצליחה להשתחרר משעבוד למלכות (הנבטים לא היו כפופים מעולם לסמכותם של מלכים הלניסטים). בגלל הצלחת התקוממותה, הפכה אפוא יהודה לגורם פעיל, אשר זירז את התהליך של התפוררות סוריה הסלווקית, ואולי גם של השחרור של ערים ועמים אחרים בתוך הממלכה. אף-על-פי-כן, הערים היו הלניסטיות באופיין, ובהקשר זה אין לדבר על שיתוף-פעולה מודע בין יהודה לבין הגורמים המזרחיים האחרים. בדיוק כשם שבעל שמין לא היה קרוב ללבם של היהודים יותר מזאוס האולימפי, כך, דרך משל, לא שררה אהבה יתירה בין יהודה לאדומים. עם זאת יש להדגיש, שכתוצאה מנצחונות היהודים והתמזגות רוב בניינה ומניינה של ארץ-ישראל במדינת יהודה, לא רק התקדמות התרבות היוונית העירונית בארץ נעצרה לתקופה ארוכה, אלא אף המאבק על אופיו הדתי והאתני של רוב היישוב הכפרי של הארץ הסתיים בנצחון ליהודים. השם 'יהודה' קיבל משמעות רחבה ושימש לגויים לציון כל ארץ-ישראל: 'פנים הארץ, עד לארץ הערבים, בין עזה למול הלבנון, נקרא יהודה', כותב הגיאוגרף היווני סטרבון, בן דורו של אוגוסטוס. מצב זה לא השתנה גם עם הכיבוש הרומי בתקופתו המוקדמת.

מרד החשמונאים לא פרץ כתוצאה מתכנית ערוכה מראש. נושאי דגלו לא יצאו לקרב כדי להשליט אידיאלים חדשים או להקים את מלכות שדי עלי אדמות. כפי שכבר צוין, לא היה המרד מלווה בתנועה משיחית כלשהי שהלהיבה את האומה, למרות אווירת אחרית הימים שהתפשטה בקרב כמה חוגים בעלי השפעה. ההתקוממות אף לא ניזונה בתחילה מהערכה מציאותית או מתחושה שעתה השעה להגשים בכוח הנשק את התקוות לחידוש תפארת ישראל, שקיננו זה מכבר בליבותיהם של היהודים, לרבות בעלי השקפות מתונות, כגון בן-סירא. לא התגבשה או הושמעה כל דעה, כי יש להתנגד באופן עקרוני לכל שלטון של בשר ודם, השקפה שאפיינה את הקנאים והסיקריים לקראת סוף ימי הבית השני.

החשמונאים הרימו את נס המרד במודיעין, ורבים מן החסידים ויהודים נאמנים אחרים הצטרפו להם מפני שהמצב נעשה בלתי-נסבל, והיה דומה כי אין דרך אחרת להבטיח את הישרדותה של היהדות. רק אחרי הצלחותיהם הראשונות החלו היהודים להגשים את השאיפה העתיקה, לנתק כל קשר עם השלטון האלילי ולהנהיג שינויים ביהודה ובארץ-ישראל. הישגו הכביר של המרד היה הצלת האומה והדת היהודית; ועם זאת, השינויים שהתחוללו במצב המדיני ובתנאים ששררו ביהודה, הביאו לידי שידוד מערכות חברתי ודתי, שמו קץ למגמות ששלטו קודם-לכן בירושלים ההלניסטית, חיזקו נטיות אחרות והולידו רעיונות חדשים.

המתיחות שנגרמה על-ידי התיקונים של יאסון בימי אנטיוכוס ועל-ידי הרדיפות והמרד, באה עד מהרה לידי ביטוי בקרע חמור בקרב המעמדות השליטים ביהודה. כשלונה של מדיניות המלך גרם לחיסול מנלאוס, אשר שימש שעיר לעזאזל למפלה, בעוד רבים מתומכיו הורדו אף הם מגדולתם. ירדה קרנם של מצדדי מנלאוס, ובראשם בית בילגה, והם היו לחרפה במשך זמן רב. ברם, אופייני הדבר להתפתחותה של החברה היהודית בדורות הבאים, דורות אשר לא ידעו עוד עבודה זרה, שאחד מצאצאיו של בית הכהונה ההוא, אשר חי בזמן חורבן בית-המקדש, השליך עצמו בלהבות המקדש שנשרף בידי הרומאים (יוסף בן-מתתיהו, מלחמת היהודים, ו, 280). בית הכהונה הגדולה העתיק של יהושע בן יהוצדק סבל מאוד מן ההתקוממות ומן המרד. משפחה זאת, שהפכה מעין שושלת שליטה ביהודה, לא היתה עקבית בעמדתה כלפי הבעיות הגדולות של הדת והחברה. בצִדם של שמעון הצדיק וחוניו השלישי, שהוצא להורג בימי אנטיוכוס - אישים אופייניים ליהדות הנאמנה - מוצאים אנו במשפחה זאת יחידים שחיזקו את קשריהם עם בית סנבלט ובית טוביה ושיקפו את מדיניות הטמיעה במעמדות השליטים של ארץ-ישראל הנכרית. אין זה מקרה בעלמא שיאסון, אחיו של חוניו השלישי, הנהיג את האופוזיציה נגדו. יאסון עצמו מת בגלות הרחק מיהודה ואין אנו יכולים לעקוב הלאה אחרי תולדות השושלת העתיקה של כוהנים גדולים ביהודה. לעומת זאת, נכון עתיד מדיני מזהיר לצאצאי חוניו במצרים, מקום שם שירתו כמדינאים ומצביאים תחת שושלת התלמיים. הם בנו מקדש לה' במצרים ואף סייעו ליהודה החשמונאית בימי המשבר של אלכסנדר ינאי. פעולותיו של בית טוביה, אשר ביהודה שלפני החשמונאים היה בעל השפעה גדולה יותר מכל משפחה אחרת שלא מן הכהונה, הגיעו לקִצן המוחלט, ואין אנו שומעים עוד דבר על שריד כלשהו מן המשפחה הזאת בתולדות העם היהודי. יחד עמה נכרתו אף רבים מתומכיה מן הגוף הלאומי.

לעומת זאת, העלה המרד גורמים חדשים למעמד נכבד בחברה היהודית, גורמים אשר תמכו בחשמונאים ולא מילאו לפני-כן תפקיד בולט בחיים הציבוריים של ירושלים; ובסוף ימי הבית השני היו משפחות, כגון זו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, אשר יכלו לראות, בהתבוננות אחורה, את ימי המרד כראשית גדולתן. גורמים חדשים אלה תפסו את מקומם בהנהגה, בבית-המקדש ובסנהדרין, אשר ירשה את מקומה של הגרוסיה (מועצת הזקנים) של התקופה שקדמה לחשמונאים. בין הגורמים האלה, שהיו פעילים בממשל ובחברה תחת שלטון החשמונאים, היו גם משפחות ויחידים שמוצאם מאזורי הספר של ארץ-ישראל, ובכללם גֵרים מן הסוג של אנטיפטר האדומי. התמזגותם של חלק מן המעמדות העליונים של האוכלוסייה הארץ-ישראלית הנכרית במעמד השליט של יהודה אירעה אפוא בצורה שונה מזו שהיתה צפויה בתקופה של התפשטות ההתייוונות. אף-על-פי-כן, בצדו של השינוי המהפכני הורגש גם גורם של המשכיות. כפי שכבר הדגשנו, חלקים מן השכבה העליונה של הכוהנים ומן ההנהגה של ירושלים הצטרפו אף הם לחשמונאים במאבקם נגד שלטון האלילות. אופייניים לחוג זה היו הכוהנים מבית הקוץ. אלה מילאו תפקיד מרכזי במינהל הכספי כבר בעת שלטון פרס. אחד מהם, יוחנן, הוא אשר השיג מן השלטונות הסלווקיים את האישור על זכויותיה של ירושלים ועל הצורה המסורתית של ממשלתה. ובנו, אוופולמוס, יחד עם כוהן אחר, יאסון בן אלעזר, חתמו על החוזה בין יהודה והרפובליקה הרומית (161 לפנה"ס), כנציגיו של יהודה המקבי. החשמונאים עצמם היו בני משפחת כוהנים חשובה הקשורה למשמרת יהויריב, מן החשובות שבמשמרות הכוהנים, ונצחונם לא שם בשום אופן קץ לעליונות הקבוצתית של מעמד הכוהנים ביהודה.

אמנם הכהונה שמרה על מקומה המכובד, ובמידה מסוימת גם על בכורתה, בחיי יהודה עד לסוף הבית השני, אולם ההתפתחות הייחודית ביהודה, שהיתה בעלת משמעות היסטורית לדורות רבים של החברה היהודית בעתיד, היתה עלייתם של החכמים. 'והצפיר השעיר מלך יוון . . . (דניאל ח, כא) . . .הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה, פרק ל). שורשיו של מעמד החכמים נעוצים היו בתקופה הקדם-חשמונאית. אף-על-פי-כן נראה, כי כתוצאה מן הקיטוב האידיאולוגי בתקופה שקדמה למרד ובעקבות המרד עצמו, השתנתה במידה רבה דמותו של החכם ונפער קרע חמור בין המעמד של הנהגת הכוהנים בירושלים לבין מעמד החכמים. במעמד אחרון זה החל תהליך של דמוקרטיזציה. לימוד התורה חדל להיות התחום הבלעדי של הכוהנים, וכל מי שהיה מוכשר וכל מי שביקש לעמול למען 'כתר התורה' יכול היה עתה לעשות כן. אמנם מספר הכוהנים בקרב החכמים בימי הבית השני המשיך להיות רב, אבל לימוד התורה ופיתוח ההלכה, אשר עיצבו את אופי החיים, עבודת ה', הממשל והחוק במדינת יהודה, משכו את סלתא ושמנא של הכוחות הרוחניים של האומה. בצדם של הכוהנים, ואפילו במידה רבה יותר מהם, לומדי התורה המובהקים בתקופה זאת הם החכמים שצמחו ממעמדות שונים של היישוב היהודי בארץ-ישראל ושל תפוצות הגולה. יתר-על-כן, אפילו צאצאי גרים תפסו מקום בשורה הראשונה של החכמים. להיות תלמידו של אהרן היה חשוב יותר מלהיות מזרע אהרן. יש הבדל עצום בין החכם כפי שמתואר בספר בן-סירא, לבין החכם שאנו מכירים בדורות האחרונים של הבית השני. החכמים היוו את חוט השדרה של הזרם הדתי-חברתי הראשי של היהדות בתקופת הבית השני, הוא הזרם הפרושי, אשר הטביע את חותמו על כל ההיסטוריה הפנימית של יהודה וגם הניח את היסוד ליהדות התלמודית. הפרושים המשיכו במגמה שכבר החלה בתקופת שלטון פרס, וקודמיהם הישירים היו הקבוצות של חסידים שחירפו נפשם בימי הרדיפות והמרד. היסודות של המחשבה החסידית היו להיות נאמן לתורה ולסייע לה לחדור לכל פינה של החיים. תורה זאת התפשטה הרבה מעבר למסגרת של התורה שבכתב. היא הקיפה את המסורת החיה של ההלכה, כפי שהחכמים הפרושים המשיכו לטפח בהתאם להשקפתם, שהתורה חייבת למצוא תשובה נאותה לכל השאלות המתעוררות בחיים, לכל פרטיהן. התשובות שניתנו בחוגי הפרושים, אשר לפעמים היו נוגדות לפירוש הפשוט של התורה שבכתב, הקיפו את כל הבחינות של הדת, עבודת ה', החוק והחיים החברתיים. בפעילותם בתחום החקיקה היתה המגמה הכללית של הפרושים למתֵן את המשפט הפלילי (חוקי העונשין), בעוד אשר בשאלות תיאולוגיות הם אחזו בדרך הביניים, בין הרעיון של הגזירה הקדומה לבין האמונה בחופש הבחירה המוחלט - שתי השקפות מנוגדות שנעשו רוֹוחות בחוגים אחרים באותה התקופה. הפרושים האמינו גם בהישארות הנפש ובשכר ועונש אישי לאחר המוות והיו שותפים לאמונות האסכטולוגיות של שאר האומה. הפעילות החברתית-רוחנית של הפרושים בהנהגת החכמים שמרה על האופי של היהדות כדת חיה. מנהיגי הפרושים היו גם הדוברים הראשיים של תנועת ההתגיירות ברחבי הגולה. השפעת הפרושים התפשטה הרבה אל מעבר לתומכיהם הישירים: רוב מעמדות האומה היו למעשה קשורים לפרושים וראו בחכמי הפרושים את מנהיגיהם הטבעיים ובהלכה הפרושית את הביטוי הטבעי של הדת היהודית.

המתנגדים הראשיים של הפרושים בתקופה החשמונאית היו הצדוקים, אשר הכירו רק בקדושת התורה שבכתב וכפרו בסמכותם של החכמים הפרושים. הם חלקו על הפרושים בעניינים רבים הנוגעים בעבודה בבית-המקדש, בחוק הפלילי ובחיי יום-יום. הצדוקים גם כפרו באמונות העממיות בתחיית המתים ובמלאכים, שהיו רווחות ביותר בימים ההם. מבחינה חברתית, הם ייצגו בעיקר את המעמדות העליונים היהודיים - הכוהנים, בני המשפחות המיוחסות או העשירות, ובדרך-כלל אותם הגורמים אשר שלטו ביהודה בדורות שקדמו למרד. בכל זאת, הם לא הצטרפו למנלאוס ולבני טוביה, אלא נתנו את תמיכתם לחשמונאים במאבקם נגד שלטון הסלווקים. אפילו שמם, צדוקים, דומה שנגזר מקשריהם ההדוקים עם משפחות הכהונה הגדולה שנקראו על שם צדוק: 'והיו הצדוקים נאמנים רק על העשירים, והעם לא היה כרוך אחריהם, ואילו העם היה בעל-ברית של הפרושים' (יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות, יג, 298). בתחילה נישא בית חשמונאי על גלי התלהבות לאומית-דתית. הוא נחשב על-ידי רבים כשושלת שבידיה הופקדה ישועת ישראל. אכל כבר מתחילה היו גורמים שזרעו פירוד, שכן תומכי החשמונאים לא היו כולם מעור אחד. לא תמיד אפשר היה למצוא שפה משותפת בין החסידים האדוקים ובין נציגי האריסטוקרטיה של הכהונה שהצטרפו לחשמונאים. בתחילה היו החשמונאים המנהיגים הטבעיים של אותם החוגים שיוצגו על-ידי הפרושים והיו מושפעים על ידיהם. עד לימיו של יוחנן הורקנוס קבעה ההלכה הפרושית באורח רשמי את החוק והנוהג של מדינת יהודה. קרע בין בית החשמונאים לבין הפרושים אירע בפעם הראשונה בימי שלטונו של יוחנן הורקנוס והתרחב בימי יורשיו, עד אשר השלום הוחזר על כנו בימי מלכותה של המלכה שלומציון (אלכסנדרה).

קו אחר משותף היה לכל הזרמים שמילאו תפקיד כלשהו בהתפתחות החברתית דתית בין מרד החשמונאים לבין חורבן בית-המקדש: הנאמנות העמוקה של כל חלקי האומה היהודית בארץ-ישראל למונותיאיזם, כפי שמצא את ביטויו בדת היהודית ובתורה. אחרי כשלון המתייוונים הקיצונים בנסיונם להתאים לעצמם את האמונות ואת טקסי הפולחן של העולם החיצוני, לא ערער איש על השליטה הבלעדית של דת ישראל בקרב האומה היהודית. יחידים, בייחוד מקרב המעמדות העליונים בארצות הפזורה ההלניסטית, נטשו לפעמים את דת אבותיהם, ופה ושם אפשר לגלות מקרים של סינקרטיזם דתי. אבל יהדות ארץ-ישראל עצמה נותרה נאמנה ללא רתיעה לאמונת אבותיה, ועבודה זרה לא היתה עוד אחד החטאים שאפשר היה לטפול עליה. הערה כללית ברוח זו ניתן למצוא כבר בספר יהודית (ח, יח): 'כי לא קם איש בדורותינו, ואין כיום הזה שבט, בית-אב, משפחה או עיר ממנו אשר ישתחוו לאלוהים מעשה אדם כאשר היה בימים הראשונים'. והערה זו עתידה היתה להיעשות נכונה כפליים בדורות האחרונים של הבית השני. אף לא מלך הלניסטי אחד אחרי אנטיוכוס אפיפנס העז לחדש גזירות מן הסוג שהטיל על היהודים. גם השלטונות הרומיים נהגו ברוב המקרים בזהירות מרבית בעניין הדת היהודית, ביודעם היטב כי כל פגיעה דתית משמעותית ביהדות עשויה להצית תבערה חמורה בארץ-ישראל, ואפילו ביישובים היהודיים בחלקים אחרים של האימפריה. נכונותם של היהודים להקריב את חייהם, ובלבד שלא להפר את מצוות התורה, נעשתה היא גופה גורם היסטורי ממדרגה ראשונה. מימי הרדיפות של אנטיוכוס היתה המיתה על קידוש השם לאחד מסימני ההיכר של היהדות, והוא ניטל מן היהדות על-ידי הדתות ששאבו ממקורה. הסיפורים על מקדשי השם מימי אנטיוכוס - פרשת אלעזר הכהן ומעשה האם ושבעת בניה – שסופרו ועובדו בצורות רבות, שימשו השראה לענפים השונים של היהדות ההלניסטית, כשם שהם עודדו את הנוצרים בדורות הבאים. בחוגים מסוימים היה האידיאל של קידוש השם בצורותיו השונות קשור בתקוות אסכטולוגיות. לאלה, עצם התופעה של קידוש השם היתה סימן שאחרית הימים ממשמשת ובאה. אמונה זאת במשמעות האסכטולוגית של אירועי הזמן היא אשר סיפקה הצדקה לקידוש השם. אחד הביטויים של השאיפות האסכטולוגיות של הימים ההם הוא הספרות היחידה במינה של תקופת הבית השני, הכתבים האפוקליפטיים, אשר ביצירתם שימשה תקופת גזירות אנטיוכוס אחד משלביה החשובים ביותר. חזיונות דניאל, שנכתבו בעצם ימי הצרה, 'אשר לא-נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא' (יב, א), פתחו פרק חדש בתולדות היצירה הספרותית-דתית היהודית.

מרד החשמונאים היה, למעשה, היחיד מבין המרידות של היהודים תחת השלטון היווני-רומי שהסתיים בנצחון של היהודים, בהסרת העול הזר ובחידוש עצמאותה של יהודה. עובדה זאת, יחד עם ההכרה כי אלה היו המאורעות שהצילו את הדת היהודית מהשמדה, סייעו לשמור על זכר המאורעות האלה במסורת היהודית לאורך הדורות. זכרם נשמר בחנוכה, החשוב ביותר מבין החגים היהודיים ששורשם אינו נעוץ בכתבי הקודש, ובתפילות הקשורות בו, אשר מעלות על נס את נצחון המעטים על הרבים. בעתות של רפיון-רוח ורדיפות עלתה תמיד יותר ויותר משמעות המאורעות של תקופת מתתיהו ויהודה המקבי. גם כמלחמה של שחרור לאומי שימשה ההתקוממות כסמל לדורות הבאים.