עם התייצבות גבולות 'הקו הירוק', לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בין מדינת ישראל לשכנותיה באפריל 1949, נותרו כ-156,000 תושבים ערבים בתחומי המדינה, והם היוו כ-14% מכלל תושביה. בפני מוסדות המדינה החדשה עמד אתגר מוסרי, חברתי ובטחוני - לקבוע מה יהא מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית. ישראל ראתה עצמה מראשית דרכה כמדינה דמוקרטית והצהירה במגילת העצמאות שלה, כי תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה. מאידך גיסא, המדינה נדרשה להגן על עצמה מפני סכנת מלחמה נוספת עם העולם הערבי ומפני עוינות אפשרית מבית. העם היהודי, שחי כמיעוט ברחבי העולם ונאבק לשוויון זכויות במקומות מושבו, ניצב עתה בעמדה הפוכה - הוא מהווה רוב במדינתו העצמאית ואילו בתוכו חי מיעוט, השונה ממנו כמעט בכל תחומי החיים - שפה, תרבות, דת, לאום, רמת חיים, רמת מודרניזציה, השכלה ושאיפות לאומיות.

בפני האוכלוסייה הערבית שנותרה בגבולות 'הקו הירוק' עמדה משימה לא פחות קשה - היה עליה לשקול ולהחליט, אם תסתגל למציאות החדשה של שלטון זר ולא אהוד שקם במולדתה, או תתנגד ותנסה לשנות את המצב, תתקומם נגד התנאים שנכפו עליה בניגוד לרצונה ותאבק להשגת עצמאות או להיפרדות מן המדינה.

שתי החברות היו מוכות לאחר מלחמה ארוכה. היישוב היהודי איבד רבים מבניו, והמערכת הכלכלית שלו נפגעה קשות. המעבר מקהילה שנשלטה בידי המנדט הבריטי למדינה עצמאית חייב שינויים בחשיבה, בדפוסי המינהל והפוליטיקה, ובכלל זה, ביחס אל הערבים שנותרו עתה בתחומי ריבונותה ותחת שליטתה של המדינה. בעשור הראשון עמדו בפני מדינת ישראל משימות כבדות וקשות כמעט בכל אחד מתחומי החיים, ושאלת מעמדו של המיעוט הערבי הייתה רק אחת מיני רבות.

הקהילה הערבית הפלסטינית שינתה לחלוטין את פניה - מרוב בארצם הם הפכו למיעוט, מנתיני המנדט - לתושבי המדינה היהודית. מדינה ערבית-פלסטינית לא הוקמה, ומנקודת ראות הפלסטינים, מולדתם חולקה בין ישראל, ירדן ומצרים, בני עמם התפזרו ברחבי המזרח התיכון ורבים מהם הפכו לפליטים. המלחמה גרמה פגיעות בנפש וברכוש, בני משפחות נותקו אלה מאלה, הכלכלה נפגעה, אדמות הופקעו, המנהיגות וחלק גדול של החברה, בעיקר החלקים החזקים מבחינה כלכלית ופוליטית, נותרו מחוץ לגבולות המדינה, והקשר עימם נותק. הנשארים לא היוו קהילה הומוגנית ומאוחדת: היו בקרבם עדות דתיות שונות, הבדלים באורחות חיים, קווי חיץ משפחתיים ופוליטיים ומרחק גיאוגרפי בין מרכיביהם השונים: "ערביי ישראל היו סהרורים, מיעוט אתני, חלק קטן ממדינה שקמה זה עתה, לא עוד עם".1 מצבם זה לא אפשר, בעיקר בתקופת הממשל הצבאי, תיאום וקבלת החלטות משותפות. הערבים בישראל נותקו מכל עורף תרבותי, חברתי ופוליטי ערבי, ללא סיכוי סביר לקבל סיוע כלשהו ממדינות ערב. בנוסף לגורמים הפנימיים השפיעה גם המערכת האזורית על יחסי שתי הקהילות. מדיניות האיבה של ארצות ערב כלפי ישראל, טיפולן בשאלת הפליטים הפלסטינים, התפתחות הלאומיות הפאן-ערבית והפלסטינית הפרטיקולריסטית, ההפיכות הצבאיות ושינוי חלק מן המשטרים במדינות ערב, כמו גם עמדות המעצמות כלפי ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי - כל אלה היו גורמים שמילאו תפקיד ביצירת האווירה ובעיצוב היחסים בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל. במצב התחלתי כזה ולאור הפער בין שתי החברות, היו יחסי הגומלין בין שני העמים בארץ בעייתיים ומסובכים.

בשורה של סוגיות קריטיות, שעמדו בין המדינה למיעוט הערבי, נתקבלו החלטות ונקבעו מסמרות בעשור הראשון. היו אלה שנים מעצבות, שקבעו דפוסים שמלווים אותנו עד היום. אזכיר רק כמה מהנושאים כבדי המשקל שהוכרעו בשנים שלאחר קום המדינה:

חוק האזרחות: בדיונים על החוק, שנמשכו כארבע שנים, נתגלה פער בולט בתפיסת מהות האזרחות בין היהודים לערבים. הערבים ראו בה זכות טבעית, צודקת ומובנת מאליה בשל היותם ילידי הארץ, בניה ותושביה, היינו, על-פי משפט הקרקע. הם דרשו לקבלה ללא שום סייג ותנאי, ולא הביעו שום התנגדות לקבלת האזרחות הישראלית. היהודים, לעומתם, תפסו את הענקת האזרחות בעיקר על-פי משפט הדם - היינו, מי שנולד להורים יהודים, ואין זה משנה היכן על פני כדור הארץ, זכאי לאזרחות ישראלית. אמנון רובינשטיין הסביר את האימוץ הקיצוני של משפט הדם בחוק האזרחות הישראלי ב"מטען הרגשי, הבלתי רציונאלי, שהנחה את מנסחי החוק".2

חוק האזרחות הראשון של מדינת ישראל (1950) הציג חמש אפשרויות לקבלת אזרחות: מכוח הרישום הראשון בישראל; מכוח לידה; מכוח עלייה; מכוח נישואין; על-ידי התאזרחות.3 האופציה הרלוונטית לגבי הערבים שנותרו במדינה הייתה הראשונה: הרישום שנערך ב-8 בנובמבר 1948. אולם רישום זה לא כלל את הנגב, חלקים מן הגליל המערבי ו'המשולש', ורבים מן הערבים כלל לא היו מודעים לו ולא הבינו באותה עת את חשיבותו לגבי עתידם במדינה, שגבולותיה טרם עוצבו סופית. אלפים גם חזרו אל תוך גבולות המדינה לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק, אם בדרך רשמית של איחוד משפחות או בדרך של הסתננות אל כפריהם ובתיהם. כך נוצר מצב, ולפיו כמאה אלף איש ששהו בפועל בתוך מדינת ישראל יכלו לקבל אזרחות רק באמצעות הסעיף החמישי - ההתאזרחות. סעיף זה חייב הגשת בקשה רשמית ועמידה במספר קריטריונים, שאחד מהם היה "ידיעת מה של השפה העברית". הבעיה המרכזית בהליך זה הייתה, שהוא היה תלוי לחלוטין בשרירות ליבו של שר הפנים, שכן החוק אמר ששר הפנים יעניק למבקש אזרחות "אם ראה זאת לנכון" ולאחר שהמבקש הצהיר שיהיה נאמן למדינת ישראל.4 חברי הכנסת הערבים התקוממו נגד החוק. חה"כ תופיק טובי ממק"י פירש אותו כרצון "לחזק את מדיניות הקיפוח והאפליה הנקוטה בידי הממשל הצבאי כלפי התושבים הערבים",5 ואילו רוסתום בסתוני, ח"כ מטעם מפ"ם, קבע כי "אין חוק זה יכול לשלול את זכותנו להיות אזרחים בארצנו, בה נולדנו ועל אדמתה חיינו מדורי דורות ונוסיף לחיות בה". על-פי הבנתו, סדרי התאזרחות אינם מיועדים לבני הארץ, אלא לזרים הרוצים להשתקע בה.6

כמדינה דמוקרטית, שנשענה על מה שהוצהר במגילת העצמאות שלה, וכמדינת העם היהודי שידע אפליה כמיעוט, לא יכלה מדינת ישראל שלא להעניק אזרחות מלאה ושווה לתושביה הערבים. אלא שמלכתחילה ניסתה לסייג זכות זו רק לגבי אלה שנשארו בארץ ולהטיל עליהם תנאים והגבלות שיצמצמו את מספר הזכאים ויבדקו את נאמנותם. שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, ושר הפנים משה חיים שפירא התבטאו ברוח זו בעת הדיונים בכנסת ורוזן אף הרחיק לכת ואמר: "הם רוצים את האזרחות לא רק בתור שכזאת אלא גם פספורט, אור ירוק להפרת האמונים למדינה, שהרי אזרח מותר לו לצאת ולבוא בגבולות המדינה ואין עוצר".7 בסופו של דבר התקבל נוסח החוק ב-1952, כשהוא כולל את סעיף ההתאזרחות ותיקונים לגבי תושבי "המשולש" שסופחו למדינת ישראל ואחרים שחזרו אליה גם לאחר 1950. כל חברי הכנסת הערבים התנגדו בהצבעה, וקוימו פעולות מחאה ציבוריות בכמה מן היישובים הערביים. במשך השנים קהתה חריפותם של קשיי ההתאזרחות, כיוון שמרבית הערבים בישראל זכאים לאזרחות מכוח הלידה בארץ.

סוגיית האדמות: נושא האדמה הינו מן הרגישים והכאובים ביחסי הגומלין בין יהודים לערבים במדינת ישראל. עבור הערבים, במיוחד בחברה הכפרית, האדמה היא מקור למעמד, לסמכות ולביטחון. ההיצמדות (צומוד) לאדמה קיבלה במשך השנים ממדים מיסטיים והוכחה למסירות למטרות לאומיות.8 גם היהודים דיברו במונחים של 'גאולת הקרקע' וראו במאבק על האדמה מטרה לאומית עליונה. ואכן, מדינת ישראל שמה לה למטרה, ואף הצליחה בכך במידה רבה, להשתלט על מרבית הרכוש הקרקעי בתחומיה. זאת כדי ליצור עובדות מוצקות בשטח, לא לאפשר ערעור על ריבונותה, לא להתיר התיישבות ערבית במקומות שנחשבו רגישים ולמנוע יצירת רצף טריטוריאלי ערבי, שיוכל להביא בעתיד לאירידנטה. שורה של חוקי קרקעות, שקיבלה הכנסת במהלך העשור הראשון, אפשרו לרשות המבצעת להעביר לרשותה את מרבית האדמות שהיו בבעלות ערבית. חלקן הקטן הוחכר בחזרה לפלאחים ערבים אזרחי המדינה לעיבוד, אך הרוב שימש להתיישבות יהודית. מדיניות ההתיישבות הישראלית התייחסה רק ליישוב יהודים, כדברי בן-גוריון: "אין שתי עליות לארץ הזאת, יש עלייה אחת בלבד, של יהודים, ואין שתי התיישבויות - יש התיישבות אחת, של יהודים, על קרקע הארץ הזאת".9 ההערכה היא, שבשנים הראשונות לקיום המדינה הועברו לבעלותה כ- 2.3 עד 2.8 מיליון דונם אדמה שהייתה שייכת לערבים ועוד כחצי מיליון דונם הופקעו מערבים אזרחי ישראל עד 1963. 10 ההפקעות בוצעו בתוקף שורה של חוקים שחוקקה הכנסת, ובהם חוק האדמות המוברות (1948), חוק נכסי נפקדים (תש"י, 1950) וחוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים (תשי"ג, 1953).11 ניסיונות בעלי קרקעות ערביים להיאבק נגד הפקעת האדמות בדרך משפטית לא הוכתרו בהצלחה בדרך כלל. הוקם 'ועד להגנה על האדמות', וזה הגיש ב-1955 עתירה לבג"צ, נגד הפקעה בנצרת, באמצעות עו"ד מחמד נמר אל-הוארי. בית המשפט קבע, כי אומנם יש בהפקעה משום ניגוד בין אינטרס הפרט לאינטרס המדינה, אך אין בה אפליה לאומית, ודחה את העתירה.12 המאבק על האדמה תרם לגיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית בקרב הערבים בישראל.13 'החזית העממית' הערבית, הארגון הפוליטי הראשון שנוסד על רקע לאומי ב-1958 בנצרת, צמח מתוך המאבק נגד הפקעת הקרקעות והיווה גרעין להתפתחות התנועה הפוליטית הערבית הלאומית הראשונה בישראל - 'אלארד' (האדמה), ששמה מעיד על נושא התעניינותה העיקרי.14 אובדן הקרקע הפך באחת את החברה הערבית מחברה חקלאית לקהילה של עובדים שכירים פשוטים, דבר שהייתה לו השלכה מרחיקת לכת על כל תחומי חייהם.

סוגיית השרות הצבאי של הערבים בצה"ל: המטכ"ל דן בשנים הראשונות לקיום המדינה באפשרות לגייס ערבים לצה"ל, וב-1954 אף הוצא צו גיוס כללי לצעירים ערבים בגיל הגיוס. ההיענות לצו הייתה גדולה, מה שמעיד על כך שהאזרחים הערבים באותה תקופה היו נכונים למלא חובה זו ברגע שנקראו לה על פי חוק, למרות חילוקי הדעות לגבי עצם הגיוס.15 אך כידוע, צה"ל ומערכת הביטחון החליטו שלא לגייס ערבים לצבא, דבר הנכון עד ימינו אלה. על גברים בני העדה הדרוזית הוחל חוק גיוס חובה החל ב-1957 ועל הצ'רקסים ב-1958, לפי בקשת מנהיגיהם.16 אי-הגיוס לצבא הציב את הצעירים הערבים בעמדת נחיתות חברתית, כלכלית ופוליטית לעומת בני גילם היהודים, ואת החברה הערבית כולה מחוץ למערכת סוציאליזציה מרכזית בישראל.

מערכת החינוך הערבית: המדיניות כלפי החינוך הערבי הוכתבה על-ידי רצון הרשויות להפוך את הערבים לאזרחים ישראלים נאמנים ומתוך חשש שבתי הספר ישמשו חממה להתפתחות לאומיות ערבית פלסטינית ולניכור כלפי המדינה. מאז קום המדינה הונהגה הפרדה של מערכות החינוך. הלימודים בבתי הספר הערביים התנהלו בשפה הערבית, על פי תוכנית לימודים מיוחדת שנקבעה במשרד החינוך בידי פקידים יהודים. יהודים היו ממונים על החינוך הערבי במשך שנים ארוכות וקבעו לא רק את תוכני הלימוד אלא גם את מינוי המנהלים והמורים ואת קצב הפיתוח הפיזי של בתי הספר. המורים היו נתונים לפיקוח מצד רשויות הביטחון והיו מקרים של פיטורים על רקע השמעת דעות או השתייכות פוליטית.17 אחד ההבדלים הבולטים בין מטרות החינוך היהודי למטרות החינוך הערבי התבטא בהנחיות משרד החינוך שהופצו בין בתי הספר. בעוד שבתי הספר העבריים הונחו להעניק לתלמידיהם "חינוך ללאומיות, לערכים חלוציים, לאהבת הארץ ולנאמנות למדינה", הרי שבתוכניות הלימודים של בתי הספר הערביים לא הוזכרו נושאים אלה כלל.18 בצד פיתוח מערכת החינוך, בניית בתי ספר חדשים והכשרת מורים, תוך אכיפת חוק חינוך חובה על האזרחים הערבים,19 נמשכה מדיניות השליטה והפיקוח, שעיכבה את קידום המערכת. הפרדת בתי הספר ומערכות החינוך יצרה מציאות של ריחוק בין שתי החברות, העמיקה את הפערים ביניהן והנציחה את הבידול החברתי.

פליטים: המדינה קבעה כי לא תחזיר פליטים פלסטינים לתחומיה ולא תדון בסוגיה אלא במסגרת הסכמי שלום. בכך קבעה את גורלו של המיעוט הערבי להישאר קטן מספרית ומנותק מיתר חלקי עמו. הפליטים הפנימיים - אותם תושבים שנשארו בארץ והפכו לאזרחיה, אך לא ישבו במקומות מגוריהם המקוריים - כונו "נפקדים נוכחים" ונקבעו כללי טיפול מיוחדים בהם. נקבע כי רובם הגדול לא יוחזר ליישוביהם הקודמים ולא יוקמו מחדש יישובים שנהרסו. הדבר חל גם על שני הכפרים הידועים איקרית ובירעם, שפונו על פי בקשת צה"ל במהלך הקרבות, תוך הבטחה שיוחזרו, הבטחה שלא קוימה למרות פסיקת בג"צ בנושא.20 בתום העשור הראשון הוקמה ועדה שהגישה המלצות למתן פיצויים לחלק מהפליטים הפנימיים,21 אך רבים סירבו לקבל פיצוי כספי קטן, שנראה בלתי הולם לעומת אובדן הקרקע. מדיניות ישראל לגבי הפליטים לא השתנתה במשך השנים, והאזרחים הערבים מרגישים מופלים נוכח העובדה שחוק השבות מתיר לכל יהודי לעלות לישראל ולהפוך לאזרח, אך אינו נוהג בשוויון כלפי פלסטינים שנולדו כאן והשאירו מאחוריהם אדמה ורכוש, והם אינם מורשים לחזור.

מכלול סוגיות זה ושאלות רבות אחרות עמדו בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל, ושני הצדדים פיתחו דרכים להתמודד איתן ועם המציאות הייחודית שנוצרה. המדינה, מטבע הדברים, הייתה הגוף השולט והקימה מנגנונים שונים לטיפול בנושא, ואילו הערבים הגיבו בדרך כלל למדיניות כלפיהם ולא יזמו. הם פעלו בעיקר באמצעות ארגונים פוליטיים שייצגו את הזרמים האידיאולוגיים שהתפתחו בקרבם.

קביעת המדיניות הרשמית כלפי הערבים והוצאתה לפועל היו נתונות בידי גופים שלטוניים אזרחיים וצבאיים, שהיו כפופים לממשלה ולשר הביטחון. העיקריים שבהם היו משרד המיעוטים קצר הימים, שפעל מאז קום המדינה ועד יולי 1949, הממשל הצבאי, שהיה הזרוע הדומיננטית בתקופה הנדונה, מחלקת המיעוטים של משרד הפנים ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. דפוס אופייני לאותה תקופה היה חוסר התיאום בין הגורמים השונים ותלונות הדדיות על החלטות סותרות וניגודי נהלים. הממשל הצבאי עשה ביישובים הערביים כבתוך שלו ומיעט להתחשב בגורמים האזרחיים שפעלו שם.22 חיי היומיום של האזרחים תחת עולו של הממשל הצבאי היו רצופים בהגבלות שנשענו על 'תקנות ההגנה לשעת חרום (1945)', כמו הצורך ברשיונות לתנועה ממקום למקום, עונשים קולקטיביים, עוצר לילה, מחסומים וחיפושים, שיפוט צבאי של אזרחים ועוד.23 היו שתיארו את הממשל הצבאי כ"בית כלא גדול לערבים", המבצע פעולות חמורות נגדם ללא אישור הממשלה ומבלי שהדברים יגיעו לידיעת הציבור.24 יעדיו של הממשל הצבאי היו: יצירת הרתעה מפני פעילות עוינת; מניעת שובם של פליטים; קיום ביקורת ופיקוח על התנהגות התושבים הערבים ותנועתם ברחבי הארץ; תיאום בין גורמי הביטחון השונים בשטח.25 הממשלה ניסתה להציג את הממשל ככלי שנועד להגן דווקא על בטחונם של הערבים,26 ואילו מתנגדיה הדגישו את השימוש הפוליטי שעשתה מפא"י במנגנון הממשל כדי להשפיע על בוחרים ערבים להצביע למענה.27 למרות המאבקים הפוליטיים נגדו וחרף המלצות של ועדות שונות שמונו, המשיך הממשל הצבאי להתקיים עד דצמבר 1966, עת בוטל בידי ממשלת לוי אשכול. למרות הקלות רבות שהונהגו במשך השנים, הרי שעצם קיום הממשל, מדיניותו והמנגנון המסועף שלו, שחדר לכל פינה בחייהם, נשארו כזיכרון מר בקרב האזרחים הערבים עד היום.

החברה היהודית בישראל בעשור הראשון הייתה חברה מגויסת. ראשי המדינה, ובעיקר בן-גוריון, רצו ליצור אחדות וכור היתוך כדי למנוע התפוררות ולהשיג יציבות באמצעים דמוקרטיים. רעיון . ה'ממלכתיות' חל על המרכיבים השונים של החברה היהודית והייתה שאיפה ליצור קונסנזוס רחב ביניהם. לערבים לא היה חלק בכל זה: הם לא נחשבו לשותפים בבניית המדינה והחברה ולא היה להם קשר לקליטת העלייה, להתיישבות, ל"בינוי האומה" ולחיזוק ועיצוב פני המדינה היהודית. לא היה רצון לבוללם בקרב היהודים וגם הם מצידם לא רצו בזאת. כך שהדרך שבחרה המדינה הייתה לבודד אותם ולפקח עליהם כדי שלא יפריעו למאמץ הגדול של יצירת מדינת ישראל, ובמקביל - לשפר את תנאי חייהם ורמתם במידה סבירה כדי שלא יתקוממו ולא יאיימו על היציבות הפנימית.

בקרב האוכלוסייה הערבית לא היה גוף מנהיג בעל סמכות ויכולת לנסח עמדה אחידה ומחייבת כלפי המדינה, ואין לדבר על מדיניות ערבית אחת, שניסתה להתמודד עם המצב החדש. התפתחו זרמים פוליטיים-אידיאולוגיים, שנקטו עמדות שונות כלפי המדינה והביעו השקפות שונות בשאלות הדו-קיום עימה ומעמדם כמיעוט בתוכה. ניתן להציע חלוקה של המפה הפוליטית הערבית בתקופה הנדונה לשלושה זרמים כדלקמן:

1. הזרם הישראלי, שכלל את הערבים במפלגות היהודיות-ציוניות בשתי תת-קבוצות: (א) רשימות המיעוטים והמצביעים למפלגות הציוניות, שלא קיבלו ערבים לשורותיהן. (ב) הערבים במפ"ם, המפלגה הציונית היחידה שפתחה את שעריה לחברות מלאה של ערבים החל ב-1954.
2. הזרם הקומוניסטי, שכלל את הערבים במק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מפלגה יהודית-ערבית לא ציונית.
3. הזרם הלאומי הערבי היה מחולק אף הוא לשתי תת-קבוצות: (א) בעלי הנסיונות (שלא צלחו) להקים מפלגה ערבית. (ב) 'החזית העממית' ותנועת 'אל-ארד', שהוקמו ב-1958 והדגישו את הלאומיות הערבית והפלסטינית.

שלושת הזרמים הללו, בצירוף הזרם האסלאמי, שצמח בשנות השמונים, מאפיינים עד היום את החלוקה האידיאולוגית-הפוליטית בקרב הערבים בישראל. לחלק מן הזרמים היו שורשים בתקופת המנדט, תקופה שבה התפתחו מפלגות פוליטיות וארגונים ציבוריים בקרב הפלסטינים. לקראת סוף העשור ניכרו ניצני התהליכים האופייניים לערבים בישראל עד היום - פוליטיזציה גוברת, מעורבות פוליטית גבוהה, דיפרנציאציה מפלגתית וארגונית, ולעומתה - התפתחות קונסנזוס בנושאים מהותיים.

בסוף 1958 מנתה האוכלוסייה הערבית בישראל 221,500 נפש, מהם התגוררו 51,000 בערים, 156,000 בכפרים ו-14,500 בדואים שכנו בנגב.28 ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, סיכם בחיוב את הישגי המיעוטים במדינה בתום העשור הראשון במאמר שהוקדש לסקירת הישגי המדינה כולה, והתעלם כליל מן הממשל הצבאי ומן הבעיות שהעיקו על האזרחים הערבים: "העשור הראשון חולל תמורה מבורכת בחיי המיעוטים בישראל - בכלכלה, בחברה, בחינוך בבריאות. בכל השטחים האלה שונה לטובה מצבם של ערביי ישראל ממצבם של הערבים במדינות הערביות במזה"ת".29 סיכום שונה לגמרי של מצב הערבים בשנת העשור הופיע ב'תזכיר על מצב המיעוט הערבי במלאת עשור למדינה', שפרסמה מק"י,30 ובהחלטות הוועד המרכזי שלה. שם הושם הדגש על "מסע הרדיפות של האוכלוסייה הערבית", על "פשיטת הרגל המוסרית והפוליטית של הממשל הצבאי" ועל "כשלון מדיניות הכוח של השלטון הבן גוריוני בשאלה הערבית".31 זמן קצר לפני יום העצמאות העשירי של המדינה נערכה הפגנת 1 במאי 1958 בנצרת, כפי שנערכה מדי שנה, בהנהגת אנשי מק"י. אלא שהפעם התפתחה התפרצות אלימה, שהתפשטה עד מהרה ברחבי העיר וגרמה נזקים, פצועים ומעצר של כ-300 איש.32 ההסבר הרשמי למאורעות היה, שההפגנה נערכה ללא רשיון ולכן ניסתה המשטרה להפסיקה ונתקלה בהתנגדות אלימה. אולם ההצטרפות הספונטנית של אנשים, ובעיקר צעירים, להתפרעות ולמחאה, העידה כי הצטברו בקרבם זעם ותסכול נגד המדינה, שהמשטרה הייתה באותו רגע המייצגת שלה, וההתפרצות הייתה ביטוי לרגשות אלה.

נתן אלתרמן כתב ב'טור השביעי' שפרסם ב'דבר' למחרת האירועים, כך:

מה שיש לשנות הוא הקו, כל הקו
(זה מושג מעורפל אך מאד מוחשי),
כל הקו ההופך זה שנים עשרת
את ציבור הערבים במדינה לציבור מנודה ומושפל,
מנודה ונירדף! זה מריו וקולו שפרצו בנצרת.33

בתום עשור למדינת ישראל חל, אכן, שיפור ניכר במצבם הכלכלי של אזרחיה הערבים, אולם מהות הקשר שלהם עם המדינה לא שונתה בהרבה. הם נותרו בשולי המערכות הפוליטיות והחברתיות, היו נתונים תחת ממשל צבאי והגבלות תנועה, והניכור בינם לבין הרוב היהודי לא פחת. הקו, שעליו מדבר אלתרמן לא שונה, ולמעשה ניתן לומר, כי הדבר נכון גם ארבעים שנה מאוחר יותר.

המדינה תיחמה בעמדותיה הרשמיות בין המסלול האידיאולוגי-הציוני שלה, שבו היה מקום רק ליהודים ולהגשמת מטרות הציונות, לבין המסלול המעשי-האזרחי, שבו נמצא גם מיעוט שלא היה יהודי ולא ציוני. כיוון שהמדינה הייתה הריבון, היא נטתה להדגיש ברמה ההצהרתית את המימד האזרחי-שוויוני-דמוקרטי כדי לזכות בנאמנות המיעוט הערבי, להרגיע אותו על מנת להשיג יציבות ושקט וליצור לעצמה תדמית בינלאומית של מדינה דמוקרטית, השייכת למשפחת האומות המתקדמות. ואילו בחיי המעשה של המדינה שלטה העשייה הציונית היומיומית - עידוד עליית יהודים מכל העולם והשקעת מאמצים בקליטתם, השתלטות על אדמות ערביות והפקעתן לצורכי התיישבות, הקמת יישובים בקצב מהיר בכל רחבי הארץ, השלטת הלשון העברית והחינוך היהודי-ציוני, בידול הערבים ופיקוח עליהם וחקיקה שעיגנה פעולות אלה בחוק.

בחיי היומיום של היהודים בישראל בעשור הראשון נדחקה בעיית המיעוט הערבי לשוליים. עבור המדינה היה זה רק אחד ממכלול נושאים מהותיים וחשובים יותר שבהם עסקה באותה תקופה, והציבור הרחב כמעט שלא היה מודע לו ולא התעניין בו. ואילו עבור הערבים הייתה שאלה מעמדם במדינה ויחסיהם עימה הבעיה הקיומית ב-הא הידיעה. הערבים, מצידם, קיבלו ברובם את הסטטוס החדש שנכפה עליהם ללא התנגדות, נאבקו לקבלת האזרחות הישראלית המלאה לכל בני קהילתם ועסקו בשיקום חייהם, תוך הסתגלות למציאות הפוליטית החדשה. בחיי היומיום וברמה המעשית הם פעלו להשתלבות מלאה בחיי המדינה, לשיתוף פעולה עם מוסדותיה ועם החברה היהודית ולהשתתפות פוליטית גוברת, ולמעשה הלכו והתרחקו משאר חלקי העם הפלסטיני ומהעולם הערבי והתרכזו בעניינים הפנימיים שלהם. ברמה ההצהרתית הרבו הפוליטיקאים שבהם להדגיש את לאומיותם הערבית, לתקוף את מדיניות הממשלה ולהשתמש בביטויים קשים כלפיה. במיוחד בלט הדבר לאחר עלייתו של גמאל עבד אל-נאצר לשלטון במצרים.

במשך העשור הראשון לא התממש חששם של היהודים כי הערבים שנותרו בישראל יהוו סיכון בטחוני. לא צמחו בקרבם גילויי התנגדות מזוינת או אלימה כלפי המדינה, לא קמה מחתרת, לא הייתה התקוממות עממית, לא בוצעו פעולות טרור וחבלה והיו רק מקרים בודדים של ריגול נגד המדינה. במבט לאחור ניתן לומר, כי מטרות הממשל הישראלי הושגו בעשור הראשון: האזרחים הערבים לא היוו גורם של חוסר יציבות, לא איימו על הביטחון, לא הטילו איום על יהדותה של המדינה ולא עמדו בדרכה בהוציאה לפועל את תוכניותיה ומטרותיה הציוניות והפוליטיות. בשל חולשתם המספרית, הכלכלית, הפוליטית, ההשכלתית והאזרחית, רוב רובם של הערבים כמעט שלא ערערו על המציאות הנתונה. מתוך ריאליזם והכרח, ואף מתוך פחד וחוסר אלטרנטיבה אחרת,34 נוצר שיתוף פעולה יומיומי עם השלטון, לעיתים קרובות באמצעות מתווכים, תוך הימנעות מגילויי חוסר נאמנות כלפי המדינה. הערך המרכזי שהערבים אימצו אותו בתוך מדינת ישראל היה הדמוקרטיה. הם פיתחו מודעות לזכויות האזרח שלהם, הרבו להשתמש במערכת המשפט ונקטו דרכי מחאה ומאבק לגיטימיות, שאותן אפשרה הדמוקרטיה הישראלית. האזרחים הערבים ניצלו בצורה הולכת וגוברת את הכלים שניתנו לכלל אזרחי המדינה, כמו חופש ביטוי והתארגנות, הצבעה בבחירות, הפגנות, עצומות, שביתות ומאבק פוליטי וציבורי כדי לקדם את שאיפותיהם לשוויון ולהשתלבות. האמצעים הללו היו מוגבלים מאוד בתקופת הממשל הצבאי, אך למרות ההגבלות נקטו אותם הערבים בתדירות גבוהה. הם לא פנו לשום מדינה ערבית כדי שזו תיקח אותם תחת חסותה, או למוסד בינלאומי שיפעל למענם. אפיקי הביטוי הדמוקרטיים שנפתחו בפניהם ותמיכה של גופים יהודיים שיחררו לחצים ואפשרו מחאה בדרכים לגיטימיות וחוקיות. השיפור החומרי בחייהם תרם אף הוא את חלקו בהשגת היציבות ובהרגשה שיש מה להפסיד.

לערבים בישראל לא הייתה כל השפעה על פתרון הסכסוך בין ישראל למדינות ערב, ומכאן גם הפסיביות שלהם. בהצהרותיהם קראו לשלום, ואף כינו עצמם 'גשר לשלום', אולם בפועל לא היה להם תפקיד בהשגתו. כך היה גם בעת מלחמה: הם לא נטלו חלק במלחמות שניטשו בין ישראל לעולם הערבי. נוסף על כל אלה גם אלמנט של חוסר ברירה. לערבים אזרחי ישראל לא היה לאן ללכת, וחיי אחיהם הפליטים במדינות ערב שימשו גורם מרתיע ומפחיד. נוצר חיץ בינם לבין חלקיו האחרים של העם הפלסטיני, שגורל כל אחד מהם היה שונה. מאבקם, על כן, נשא אופי אחר וייחודי. כפי שנשארו מחוץ למסגרת הישראלית-היהודית, כך נותרו גם מחוץ למסגרת הכלל-פלסטינית. לכן, הישארותם בישראל, תוך ניסיון להסתגל למצב, הייתה למעשה האלטרנטיבה היחידה להישרדות.

1. ר' בסתוני, 'החברה הערבית בישראל', המזרח החדש, טו (1965), עמ' 3.
2. א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, תל-אביב תשל"ד, עמ' 410.
3. חוק האזרחות תש"י 1950, רשומות, הצעות חוק, תש"י, עמ' 190.
4. שם, עמ' 191.
5. דברי הכנסת, 6, עמ' 2123.
6. דברי הכנסת, 12, עמ' 2701.
7. שם, עמ' 2702.
8. מאג'ד אל-חאג', סגנונות משפחתיים בקרב קבוצות בעיר ערבית בישראל, חיבור לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1983, עמ' 18.
9. דברי בן-גוריון בישיבת ה'איחוד העולמי', 27.1.1950, פרוטוקולים ופגישות, עמ' ב', ארכיון בן-גוריון, שדה בוקר.
10. A. Abu Kishk, R.A. Abed el-Razik & U.Davis, 'Problems of Palestinians in Israel – Land, Work, Education', Journal of Palestine Studies, vol. 7, no. 3 (Spring 1978), p.32
11. ליתר פרוט ראו: A. Golan, 'The Transfer to Jewish Control of Abandoned Arab Lands during the War of Independence', in: I. Troen & N. Lucas (eds.) Israel – The First Decade of Independence, New-York 1995, pp.403-431; ק' ז'ק, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים, 1990-1917, תל-אביב 1992.
12. בג"צ 30/55, ארכיון המדינה, משרד הפנים, ג2215-/ אדמ/ 235/2.
13. ג' קנאזע, 'האדמה בזהותם של ערביי ישראל', המזרח החדש, לה (תשנ"ג), עמ' 181-180.
14. ח' קהואג'י, אל-קצה אל-כאמלה לחרכת אל-ארד (הסיפור המלא של תנועת אל-ארד), מנשוראת אל-ערבי, אל-קודס (ירושלים) 1978.
15. דו"ח על מהלך הרישום לגיוס בני מיעוטים לצה"ל, 10.1954. 1, ארכיון המדינה, משרד החוץ, 18 /2402.
16. שנתון הממשלה תשי"ז, עמ' 94; מכתב ראש מועצת הכפר כמא, 31.3.1958 ארכיון המדינה, משרד הפנים, ג 2214/אדמ/291.
17. ע' בנזימן וע' מנצור, דיירי משנה - ערביי ישראל, מעמדם והמדיניות כלפיהם, ירושלים 1992, עמ' 146.
18. מ' אלחאג', חינוך בקרב הערבים בישראל - שליטה ושינוי חברתי, ירושלים תשנ"ו, עמ' 96.
19. משרד העבודה, מחלקת המחקר, 'מצבם הכלכלי של המיעוטים בישראל - סקר התפתחות 1948-1959', ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, ג-4669,5592 I (להלן: סקר התפתחות).
20. לפירוט הפרשה ראו: ש' אוסצקי-לזר, 'איקרית ובירעם - הסיפור המלא', סקירות על הערבים בישראל, 10, גבעת חביבה, 1993.
21. א' ליסקובסקי, 'הנפקדים הנוכחים בישראל', לשכת היועץ לענייני ערבים, משרד ראש הממשלה, אוגוסט 1959, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, ג-4669/5592 II.
22. לפירוט מבנה הגופים הללו, סמכויותיהם והיחסים ביניהם ראו: ש' אוסצקי-לזר, התגבשות יחסי הגומלין בין יהודים לערבים במדינת ישראל, העשור הראשון, 1958-1948, חיבור לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה, החוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה, מרס 1996, עמ' 124-45.
23. ראו על כך בפירוט: צ' גריס, הערבים בישראל, חיפה 1966 (להלן: גריס); ח' קהואג'י, אלערב פי ט'ל אל-אחתלאל אל-אסראאילי מנד' 1948, מנט'מת אל-תחריר אל-פלסטיניה, מרכז אל-אבחאת', בירות 1973. (הערבים בצל הכיבוש הישראלי מאז 1948, הוצאת מרכז המחקרים של אש"פ, בירות 1973).
24. על המשמר, 22.4.1956.
25. י' רטנר, דו"ח הוועדה לבדיקת האפשרות והצרכים של צמצום הממשל הצבאי, ירושלים 24.2.1956, עמ' 6-4.
26. ראו למשל מכתב היועץ לענייני ערבים יהושע פלמון אל המושלים הצבאיים מ-12.6.49, ארכיון המדינה, תיקי משרד הפנים, מח' המיעוטים ג-2214,אדמ,211.
27. ג'ריס, עמ' 45-44.
28. סקר התפתחות, שם.
29. ד' בן-גוריון, 'עשר שנים למדינת ישראל', דבר השבוע, אייר תשי"ח.
30. ארכיון מק"י ביד-טבנקין, סדרה: כנסת, מיכל 23, תיק 7 (אנגלית).
31. 'החלטות המושב העשירי של מליאת הוועד המרכזי של מק"י',זו הדרך, 3 (22) יוני-יולי 1958, עמ' 5.
32. דבר, 2.5.1958.
33. שם, שם; נ' אלתרמן, הטור השביעי, ספר שני, תל-אביב תשכ"ב, עמ' 376-355.
34. ס' אל-קאסם, 'אל-ערב פי אסראאיל - חרב 30 עאם מן אג'ל אל-בקאא ואל-הויה אל-קומיה' (הערבים בישראל - מלחמת 30 שנה למען הישארות וזהות לאומית), אל-ג'דיד, 10 (נובמבר 1978), עמ' 52-49.