| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מאמרים רבים ב'ספר חסידים' דנים בדרכי ההימלטות של יהודים, גברים ונשים, בשעה שבאים צלבנים ומציבים לפניהם את התביעה: המרת דת או מוות. הנה לדוגמה מאמר העוסק בנשים הנאלצות להשתמד:
אין בספר עקביות בשימוש של במונחים "גלח" ו"כומר", ואין בו מושג מיוחד המציין נזירים ונזירות. כאן ברור, שב"כומרות" הכוונה לנזירות, שכן נשים אינן משמשות בתפקידים אחרים בכנסייה. כנראה נמנע ר' יהודה מלהשתמש במושג המקראי "נזיר" לגבי הנוצרים. מאמר זה הוא דוגמה לדרך המחשבה הפּרגמטית של ר' יהודה בדיון על מצב של מצוקה קשה. אין כאן שאלה מה הדבר הטוב לעשותו, אלא מהי הדרך הפחות גרועה, שאף היא רעה מאוד. הנושא הוא גורלן של נשים שנותרו לבדן אחרי השמד, מהן אלמנות של מקדשי השם, מהן נפרדות מבעליהן, שנשתמדו על-מנת לחזור ליהדות כשיוכלו, ומהן שהיו פנויות לפני כן. לנשים אלה אין בּרֵרה אלא לחיות כנוצריות, והשאלה היא – האם להישאר בביתן או להיכנס למנזר ("כּוֹמריא"). הגויים אינם מתירים להן להתחזות לנזירות בביתן ("ללבוש שחורים"), ואם הן מתחזות לנוצריות סתם ("ללבוש לבנים"), יש חשש שייאנסו בידי גוי. בעל 'ספר חסידים' פוסק, כי האונס נזקו פחות מהחיים במנזר, שממנו לא יהיה אפשר להימלט במשך שנים. לעומת זאת, אם יש סכנה שהאשה תיאלץ להינשא לגוי, הרי המנזר הוא האפשרות הפחות גרועה, שכן בנישואים לגוי יש גם אונס וגם חיים ממושכים של עבֵרוֹת ועווֹנוֹת. מהקשר הדברים ברור, שאין במצב זה כל אפשרות לקבל את תמיכת הקהילה היהודית או יהודים בודדים. הנשים נשארו לבדן בסביבה שבה לא נותרו יהודים אחרים, ועליהן לבחור בין אפשרויות שבכולן מצוקה קשה. יש לשים לב לכך, שאין בדברי ר' יהודה שום רמז לאפשרות של קידוש השם בידי הנשים. לכאורה אפשר להבין, כי האונס אינו נחשב לדבר החמור ביותר בעיניו של המחבר, האומר: "אם יטמאו אותם בעל כרחם דרך זנות, אינו כל כך עון", ולא היא. במאמר הקודם לזה (סימן רסא, עמ' 85) הוא קובע:
כלומר, לא רק במצב של אונס, אלא גם בשעת סכנת אונס בידי פושעים יהודים, מותר לאשה לגרום למותם של יהודים בידי גויים כדי להינצל מהאונס. המעשה בהגמון ממַגֶנצא המתואר בספר מובא לעתים קרובות כדוגמה לתפישׂת קידוש השם ב'ספר חסידים' ונדון הרבה במחקר. אין כל ראיה לכך שיש לדברים יסוד היסטורי, ויש לראות בסיפור ביטוי לדרך הראייה של ר' יהודה את הסיטואציה של קידוש השם:
קידוש השם בקהילות אשכנז, כגון מַגֶנצא, בתקופה זו נדון בהרחבה רבה במחקר בתקופה האחרונה (ראו בייחוד מחקריהם של רוברט חזן ואיבן מרקוס). תמונת קידוש השם במַגֶנצא בסיפור זה שונה שינוי מהותי מזו המצטיירת מן הסיפורים המסורתיים על הגזֵרוֹת בתתנ"ו ובשנים הבאות. הציור כאילו היהודים בערי הריינוּס היו מוכנים כאיש אחד לקדש את השם, נשים וגברים, בחורים וזקנים, אינו הולם את התמונה שמציג ר' יהודה. לדעתו – המובעת בפי ההגמון – יהודים שממונם בידם נוטים יותר להשתמד מאשר יהודים שהפסידו את ממונם. צעירים, פריצים, בתולות ובחורות מוּעדים להשתמד. כאשר אחדים מבני הקהילה מקבלים על עצמם את הנצרות, ילכו אחרים בעקבותיהם. ההגמון בסיפור זה ביטל את הגזֵרה משעה שהתברר כי נקודות חולשה אלו בציבור היהודי אינן קיימות עוד, שכן הממון הופקר והחלשים באמונתם נמלטו, ונשארו רק אלה שבוודאי יקדשו את השם. ההגמון מצוּיר כאן כמי שגזֵרתו נועדה למטרה דתית בלבד. אין לו כל עניין בהריגתם של יהודים, ור' יהודה אינו מייחס לו שנאה אליהם. כל מטרתו היא להביא את היהודים להמיר את דתם, ומשעה שמתברר כי מטרה זו לא תושג, הוא מבטל את הגזֵרה. יש לציין גם, שאין בתיאור זה כל רמז לכך שהיתה קיימת אפשרות שיהודים יתאבדו כדי לא ליפול בידי הצלבנים, ולא כל שכן שאין באופקו של תיאור זה כל רמז לכך שיהודים עשויים להרוג את בני משפחתם ולהתאבד כדי להינצל מן הגזֵרה. דברים אלה אמורים לא לגבי סיפור זה בלבד, אלא לגבי 'ספר חסידים' בכללו. ההתאבדות על קידוש השם אינה נדונה כלל ב'ספר חסידים', והדבר הקרוב ביותר לכך מצוי בסימן תתתתקצח, עמ' 428:
ברור שהסיפור בדוי, שכן קשה לתאר שהגמון המבקש להוציא לשמד, או להרוג, קהילה שלמה ישלח יהודי – או רק יהודי – לברר מה התרחש בקהילה סמוכה. ר' יהודה מתאר כאן מצב שבו אדם אחד צריך להחליט על גורלה של קהילה שלמה, לחיי העולם הזה, או לחיי העולם הבא. ההבדל בין סיפורו של ר' יהודה החסיד לבין סיפורי הגבורה הידועים בולט עוד יותר בהמשכו של הסיפור על ההגמון ממגנצא שהובא למעלה:
ר' יהודה משווה ללא היסוס את יהודי מַגֶנצא לעמלק הנרדף בידי שאול, ואת ההגמון ממַגֶנצא הוא משווה לשמואל הנביא. חטאם של ישראל ששללו שלל הביא לכך שהם נהרגו יחד עם שאול בקרב עם הפלישתים. אחת התביעות שמציג 'ספר חסידים' לפני קוראיו היא לשמור את זכרם של הקדושים ולבקש נקמה ברוצחים. הביטוי המשמש את ר' יהודה בהקשר זה הוא "כיסוי הדם":
הדברים משולבים בפירושי פסוקים ומאמרי חז"ל, כך שהתמונה המתקבלת היא של עיקרון מקודש, הפועל מאז ומעולם. וכך נאמר גם בסימן הקודם, תתתשלג, עמ' 376-375:
שני מאמרים אלה הם כמעט היחידים ב'ספר חסידים' שבהם מדובר על נקמה בגויים בהקשר של קידוש השם. המחבר אומר, שהקדוש ברוך הוא איננו צריך תזכורת ואיננו נזקק לראיית הדם הבלתי-מכוסה, אבל הוא בוחר לפעול על-פי תודעתם של בני-האדם. כאשר היהודים זוכרים את המעשה ומבקשים נקמה, אז פועל האל, ואילו אם הדם מכוסה והאנשים מתעלמים ממנו, עשוי גם האל להתעלם. ר' יהודה החסיד דורש הקפדה על קבורה נאותה של מקדשי השם:
ראויה לציון העובדה, שאין בפי מספר הסיפור כל גינוי לאלה מבין היהודים שנטבלו לנצרות ולא קידשו את השם. מסתבר, שהם אלה שהביאו את ההרוגים לקבורה, ואחד מהם הוא שנדרש למצוא את הגופה שנפלה מן העגלה ולהביאה לקבר ישראל. לגבי חפציהם של ההרוגים, מספר 'ספר חסידים': "סכין אחד מצאו בקבר של הרוגים שנהרגו על קידוש השם. לאחר שנים רבות חפרו בקבר ונמצא הסכין, ורצו לקחת אותו. אמר החכם: במקום שנמצא תשימו אותו ולא תעשו בו מלאכה ואל יהנו ממנו" (סימן תתתשלב, עמ' 375). בסיפור אחר מתואר מאבקם של מקדשי השם שלא מתו על זכותם להיכלל בין הקדושים:
הדברים שלעיל אינם אלא לקט מצומצם מתוך היריעה הרחבה הפרוּשׂה ב'ספר חסידים' והעוסקת בפרטי-פרטים בהווי החיים היהודיים בתוך הסביבה הנוצרית ובהשלכות המציאות של תקופת מסעי הצלב על אורח חייהם ומחשבתם של היהודים באשכנז. זהו מקור היסטורי ראשון במעלה, שעד כה נוצל רק בחלקו כדי לצייר את התמונה ההיסטורית של התקופה. בתחומי החיים שנסקרו כאן לא ניכרת גישתו האישית המיוחדת של ר' יהודה החסיד. הוראותיו והנחיותיו משקפות את התפישׂוֹת שרווחו בחוג משפחת קלונימוס ובמידה רבה – ביהדות אשכנז בכללה. בפרקים הבאים, לעומת זאת, נדון בנושאים שבהם נקט ר' יהודה עמדה עצמאית ונפרד, ברב או במעט, לא רק מן החברה היהודית בכללה אלא גם מבני משפחתו, חבריו ותלמידיו. הביטוי המובהק לכך הוא תביעתו של ר' יהודה להסתגרות כיתתית של החסידים, שתידון בפרק הבא.
קראו עוד:
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : מקדשי השם ומשומדים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
