| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תפישׂה זו של ציווּיי של האל נושאת בחובה משמעות רדיקלית לגבי טיבן של המצווֹת המעשיות. מה מקורן של המצווֹת ומה הן מבטאות? ומדוע נגזרו האיסורים שבמצווֹת לא תעשה? ברור, כי המצווֹת והאיסורים לא נועדו להעניק לאדם חיי רווחה רוחנית, שכן אין משמעות דתית לחיים מעין אלה. שלושת המתוודים יכלו לישב בשלווה וליהנות מחיים דתיים נוחים וקלים, שכן יצר הרע לא הִרבּה להטרידם. תחת זאת קיבלו על עצמם אורח חיים של סכנה מתמדת והעמידו את עצמם יום-יום על סף הנפילה לחטא חמור, שכן רק כך נתנו משמעות דתית לחייהם. דוגמאות לגישה זו גודשות את 'ספר חסידים'. כך לדוגמה, נודעת חשיבות מיוחדת, הן בהלכה והן במציאות ההיסטורית של המאה ה-12, למצוות פדיון שבויים, שכן יהודים נחטפו לעתים קרובות ולא שוחררו אלא תמורת כופר. ר' יהודה מספר על מקרה של פדיון שבוי שהיה באחת הקהילות:
כלומר, מי שהתאמץ זכותו גדולה יותר, אף כי לא קיים את המצווה. עצם העובדה שקידוש השם נתפשׂ כפסגת החיים הדתיים שאליה יש לשאוף ולקראתה יש להתכונן בכל יום, מעידה על כך שהמצווֹת לא נועדו לרווחתו של האדם, אלא לייסרו ולצערו כהכנה לאתגר העליון – קידוש שמו של האל. דבר זה עולה גם מאחד הרעיונות העיקריים של תורת התשובה – "תשובת המשקל". לפי תפישׂה זו חייב השב בתשובה לקבל על עצמו יסורים כמידת ההנאה שנהנה בשעת ביצוע העבֵרה. יש כאן אמונה, שכל עבֵרה יש בה הנאה ושכל מצווה יש בה יסורים. ההנחיה המתמדת של 'ספר חסידים' לראות בהתמודדות הכרוכה בביצועו של מעשה מצווה או הימנעות מעבֵרה מצב של קידוש השם בזעיר אנפין מחזקת תפישׂה זו. מהו אפוא הטעם בתורה ובמצווֹתיה ומה מעמדם במסגרת התיאולוגית הרחבה יותר של טעם בריאת העולם ודרכי הנהגתו? התשובה לכך נמצאת בדיון מעמיק על תכלית בריאתו של העולם, הנמצא בקיצור ב'ספר חסידים' (סימנים תתרנו, תתתשיו) ובהארכה רבה יותר בספר 'חכמת הנפש' לר' אלעזר מווֹרמס (דף י ע"ג-ע"ד). נקודת המוצא של הדיון היא השאלה, על שום מה נברא העולם? לפני הבריאה היה האל לבדו, הוא אחד ושמו אחד, ומה צורך היה לו ב"עולם של הבל"? לא ייתכן שהאל ברא את העולם לצורך, שכן אילו נזקק לעולם לא היה זה נברא בנקודה מסוימת בזמן, אלא היה קיים קיום נצחי, כמו האל עצמו. ומאחר שאי-אפשר להניח, שלפני הבריאה לא היה האל מושלם, הרי ששלמותו אינה זקוקה לבריאה. מדוע אפוא התרחשה הבריאה? תשובתם של ר' יהודה ור' אלעזר מורכבת: האל ברא את העולם לא למען עצמו אלא למען הצדיקים. קיומם של הצדיקים הוא המעניק טעם לעולם, ואם אין צדיקים – אין לעולם קיום. אך כדי שיהיו בנמצא צדיקים שיקיימו את העולם, עליהם להיות צדיקים שלמים, שצדקתם גדולה די הצורך כדי לשאת את העולם על כתפיהם. "צדיק" מוגדר כמי שעומד בניסיון קשה ביותר, דהיינו, מי שמתמודד עם יצר הרע שבקרבו, שהוא תקיף ביותר אצל הצדיק. משום כך חשב האל תחילה, כי יש לברוא את העולם ביצר הרע בלבד. יצורים שיצר הטוב שולט בהם יש לו למכביר – מלאכי השרת – אך היות שהם כאלה אין הם עומדים בניסיון ואין הם יכולים להצדיק את קיומו של העולם. כאן מוצאים ר' יהודה ור' שמואל את הפירוש למאמר המוקשה של ר' אבהו המובא בבראשית רבה, על כך שלפני שברא את העולם היה אלוהים בונה עולמות ומחריבם. האל ברא עולם אחר עולם, שבהם שלט יצר הרע בלבד. בעולמות אלה לא נמצאו צדיקים שיתנו טעם לקיומם, ומשום כך נהרסו מיד. כשראה האל שבדרך זו לא יצליח לקיים את העולם, החליט לשתף גם את יצר הטוב בבריאה, ובכך נתן סיכוי לקומץ צדיקים לעמוד בניסיון וליצור מתוך כך עולם בר קיימא. משמעות הדברים היא, שהעולם שנברא איננו עולם מושלם, איננו הקוסמוס האידיאלי שעלה במחשבה מלכתחילה. עולם כזה היה צריך להיות נתון לשליטתו הגמורה של יצר הרע. אך מאחר שהתברר שהדבר איננו אפשרי, ושהעולמות שנבראו בדרך זו נחרבו, יצר האל את העולם הבלתי-מושלם שבו אנו חיים, עולם שיש בו גם יצר טוב, ומשום כך הצדיקים שבו אינם צדיקים מושלמים, כפי שהיו יכולים להיות אילו חיו כצדיקים בעולם שבו שולט יצר הרע בלבד. צדיק גמור הוא מי שעושה את הבלתי-אפשרי לחלוטין. בעולם הזה הצדיקים הם מי שעושים את מה שהוא כמעט בלתי-אפשרי, אך לא נמנע מוחלט. התשובה לשאלה למה נברא העולם מלכתחילה, כלומר, למה התחיל הסיפור הזה מעיקרו, היא, שמרגע שעלה במחשבתו של האל לברוא צדיקים, "היה כפוי טובה אם לא יבראם". נראה שיש להבין זאת כך: אם יגזור האל אי-קיום על העולם משום שלא יתקיימו בו צדיקים ואם לא יוציא את מחשבתו אל הפועל, יימצא גוזר אבדון על צדיקים-בכוח, בטרם ניתנה להם ההזדמנות לעמוד בניסיון או להיכשל בו. לכן, מאותו רגע שעלתה במחשבתו האפשרות של הימצאות צדיקים, חייב היה להביא אותם לכלל קיום, שאם לא כן הרי הוא מעניש לפני שניתנה לנידון ההזדמנות לחטוא או לא לחטוא. זו תפישׂה מורכבת, אך היא עולה בקנה אחד עם עולמם הרוחני של בני חוג משפחת קלונימוס. הרע הוא אפוא מהותי וטבעי לעולם, והטוב הוא יוצא דופן, בלתי אופייני, פרי פשרה של האל עם קוצר ידו של האדם לעמוד בניסיון ללא סיוע כלשהו. האל לא ברא את העולם על-פי טבעו שלו, אלא בניגוד גמור לו. האל הטוב ברא עולם רע ככל האפשר, כדי שיימצא בו צדיק שיעמוד בניסיון ויוציא אל הפועל את צדקתו. העולם הוא כור מצרף, והתורה והמצווֹת הם מסלול המכשולים המעמיד את האדם בניסיון. המצווֹת אינן משקפות אפוא את טובו של האל, אלא את שאיפתו לבחון את האדם בחינה קשה ככל האפשר. קשה שלא לראות בתפישׂה מוזרה זו השתקפות של המציאות המרה שבה חיו ר' יהודה החסיד ובני חוגו, מציאות שבה הועמד כל דור מחדש בניסיון השמד וקידוש השם. מאחר שהמציאות נקבעת על-ידי האל (חסידים אלה לא התפתו להניח הנחה דואליסטית בדבר שלטונו של השטן בעולם), הרי שהגלים החוזרים ונשנים של יסורים, פרעות, שמד וקידוש השם הם כנראה המאפיינים את כוונתו של הבורא מלכתחילה. בשעה שר' יהודה החסיד כתב את 'ספר חסידים' כבר ידעה יהדות אשכנז שלושה גלים גדולים של רדיפות ומעשי טבח. לאֽ היה דבר במציאות סביבם שיעיד על כך שהדבר לא יישנה בכל דור ודור כאילו זהו סדר העולם. תיאולוגיה רדיקלית זו באה להצדיק ולהסביר את מעשי האל ולהכשיר את האדם להתמודד עם האתגר הקשה שהאל העמיד לפניו. קראו עוד: חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
