| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בראשית המאה הכ' סבב באירופה אדם אשר ידע בוודאות מפתיעה את התשובה על שאלה זו. מסקנותיו היו מבוססות על ניתוח חדש של מקורות מקראיים ועל עיון מדוקדק בנתונים הטופוגראפיים של ירושלים הקדומה. לפני כל מי שהעלה ספקות באשר לרצינות מחקריו היה מוכן להציג מפות מדויקות ושרטוטים המראים את דרכי הגישה אל המקום שבו מוחבאים האוצרות זה אלפי שנים. האדם שהחזיק בידיו את פתרון החידה עתיקת-היומין היה אזרח פיני ושמו ואלטר הנריק יובליוס (1865-1922). יובליוס היה איש-אשכולות, ועיסוקיו התפרסו על פני מיגוון רחב של תחומים. במקצועו היה מודד קרקעות, אך לא היה זה עיסוקו העיקרי. הוא היה איש אקדמיה ומשורר ועסק בתרגום של ספרות יפה משוודית ומגרמנית לפינית. בשנת 1906 הגיש יובליוס לאוניברסיטה הקיסרית אלכסנדר (כיום אוניברסיטת הלסינקי) חיבור לשם קבלת התואר דוקטור על "כרונולוגיה יהודית". החיבור עוסק בחקר תקופת מלכי יהודה על-סמך עיון והשוואה של טקסטים קדומים ובחינת היבטים קבליים של סוגיות אחדות. יובליוס סבר, כי בטקסטים יהודיים קדומים מוצפנים רמזים על מקומם של ארון-הברית וקברי מלכי בית-דויד. הרמזים הוצפנו בימי-קדם, ורק מעטים יכלו לדלות אותם מבין שורות הטקסט הגלוי. במרוצת השנים הרבות והרדיפות שעברו על היהודים נשכח הצופן, שפענוחו טומן בחובו תגליות מרעישות. יובליוס העריך, שיש מחילות תת-קרקעיות המוליכות מאיזור מעיין הגיחון שבתחתית נחל קדרון אל תוככי הר-הבית, ושם, בחללים נסתרים, שוכנים זה אלפי שנים ארון-הברית ואוצרות בית-המקדש הראשון.
יובליוס שאף לגייס תמיכה לרעיונו ולהשיג מימון למשלחת שתצא לגילוי האוצרות. ואולם, במסעותיו באירופה לא העלה דבר, עד שפגש בבן האצולה האנגלי קפטן מונטגיו בראונלו פארקר (1878-1962). נסיבות פגישתם אינן ידועות, אך דומה, שרעיון חיפוש האוצרות קסם לקצין הקציר, שהחל לפעול במרץ לגיוס כספים ולארגון משלחת שתצא לירושלים בעקבות האוצר האבוד.* פארקר היה בנו השני של הרוזן ממורלי. הוא חונך באיטון ופנה לקאריירה צבאית. במהלך שירותו הצבאי נלחם במלחמת הבורים, נפצע, ואף זכה בעיטורים על גבורתו בקרב. בתום המלחמה המשיך את שירותו הצבאי ביוהאנסבורג, ואחר-כך שב ללונדון ושירת בתפקיד מינהלי. בשנת 1907 אמנם קודם לדרגת סרן, אך ניכר היה, כי שהותו בלונדון השרתה עליו שעמום. פארקר הצעיר חיפש הרפתקאות חדשות, ואת הללו זימן לו הפיני בעל הרעיונות המוזרים. פארקר עזב את הצבא וייחד את מירב זמנו לעניין האוצרות. תחילה עסק בגיוס כספים, דבר שהצליח בו, כנראה, על נקלה בזכות קשריו ומעמד משפחתו. קולונל סיריל פולי, ממשתתפי המשלחת, תיאר בזכרונות שפרסם ב-Sunday Express באוקטובר 1926, שלא רק הצליחו לגייס תרומות רבות, אלא אף נאלצו לדחות לא מעט משקיעים. אחת הסיבות ללהיטות שגילו בעלי הון לתרום למימון המיבצע היה הגמול הנאה שהובטח להם: נתח שמן מאוצרות המלך שלמה לכשיימצאו ותהילת-עולם. בעזבונו של יובליוס מצא נינו מיסמך המעיד על התארגנותה הכספית של המשלחת. זוהי מניה ששוויה לירה שטרלינג, אחת מתוך 60,000 מניות בנות לירה אחת, שניתנה לד"ר ואלטר הנריק יובליוס תושב ויבורג שבפינלנד. המניה הוצאה על-ידי אגודה שהוקמה באוקטובר 1908 בלונדון ושמה היה מורכב מראשי-התיבות של חברי האגודה. אל חברי האגודה שלח פארקר דינים-וחשבונות על התקדמות החפירות. על-פי גירסתו של פולי האמינו חברי המשלחת, כי בקרב היהודים עדיין נשמר סוד מקומם של ארון-הברית ואוצרות המקדש. פולי מספר, שלורד רוטשילד הבריטי –
פולי אינו מוסיף אם התנהל משא-ומתן בעניין זה עם הלורד, אך בצער רב הוא מציין, שכמה מלומדים ביטלו את התיאוריה של יובליוס בדבר האוצרות כשטות מוחלטת. לאחר שהקימו אגודה וגייסו סכום כסף מספיק החלו יובליוס ופארקר הגיוס המשתתפים. פארקר פנה אל חוג ידידיו הקרוב, כולם "בני טובים" בריטים ואנשי צבא. קפטן קלארנס וילסון וקפטן רובין דאף היו הראשונים אשר הביעו נכונות להצטרף.קולונל סיריל פולי, שהיה חברו הקרוב של דאף, היה הבא בתור.
בנובמבר 1908 התכנסו אנשי האגודה והחליטו, כי תצא משלחת קטנה לירושלים ולקונסטאנטינופול תחקור את המצב בשטח ותדווח לחברים על התקדמותה. ב-15 באפריל 1909 שלח פארקר דין-וחשבון מפורט לחברים, ובו פירט את הקורות אותם מאז אוקטובר 1908. פארקר, יובליוס ואדם נוסף, קפטן הופנארת, נסעו לירושלים ובדקו את האתרים שלפי יובליוס היה רצוי לערוך בהם חפירה. מירושלים המשיכו לקונסטאנטינופול, ושם נפרדו. הופנארת ויובליוס שבו לבתיהם, ופארקר החל בהליך המייגע של קבלת זכיון לחפירה ורכישת הקרקעות. השטח שעליו דובר השתרע למן החומה הדרומית של הר-הבית ועד מעיין הגיחון וכונה בפי אנשי המשלחת בשם "גבעת העופל". בעיקר התעניינו חברי המשלחת במערכות-המים הקדומות של ירושלים: ניקבת חזקיהו ופיר וורן. כארבעים שנה קודם-לכן, בשנת 1867, גילה החוקר הבריטי צ'ארלס וורן את מערכת הפיר הקדום, שלדעת חוקרים רבים היה חלק ממערכת-המים של ירושלים בימי בית ראשון. נקודות-מוצא לחיפוש המעברים אל הרב-הבית היו הפיר הזה, שנקרא על-שם מגלהו "פיר וורן", כן ניקבת חזקיהו, שהיתה ידועה לחוקרים זה שנים רבות. עניין השגת זכיון החפירה התנהל בעצלתיים. ראשי "התורכים הצעירים" אמנם הסכימו להעניק לפארקר זכיון חפירה תמורת סכום של 500 לי"ש ובתנאי שתימסר להם מחצית משלל החפירה, אך בירושלים לא היו הדברים פשוטים כל-כך. חברי המשלחת שחפצו לרכוש את הקרקע גילו את הביורוקראטיה הירושלמית במלוא עוצמתה. כמאתיים אנשים טענו לבעלות על הקרקע בגבעת העופל, אחדים מהם סירבו למכור, ואילו אחרים דרשו מחירים מופרזים תמורת פיסות-קרקע קטנות. שלטונות העיר לא היו להוטים לעודד את המכירה, ורק לאחר התרוצצויות מרובות של הופנארת ופארקר בין קונסטאנטינופול לירושלים ולאחר התערבותם של הווזיר הגדול ושל שר-האוצר התורכי הוסכם, כי העירייה תפקיע את הקרקע תמורת תשלום של שני פראנק בעד פיק מרובע (כלומר, 0.55 מ"ר). לאחר שהושגה הסכמה התרחשו בקונסטאנטינופול זעזועים פוליטיים, שעיכבו את תחילת החפירה ואילצו את פארקר להתחיל את מלאכת השכנוע מחדש ולקשור את החוטים עם בעלי שררה חדשים. באפריל 1909 סיכם פארקר את הדין-וחשבון לאגודה בהבעת תקווה, כי בקרוב יתוחם למענם השטח ויחלו החפירות. פארקר הוסיף, כי הופנארת כבר דאג למרבית הציוד הדרוש, וכי בירושלים ניתן להשיג כמעט את הכול, כולל סולמות מפלדה, שאותם ביקש יובליוס במיוחד. מאנגליה יש לשלוח רק מנורות-חשמל, שאפשר יהיה לטעון אותן במלון "פאסט".
ביום חמישי, 22 ביולי 1909, בשעה 11 בבוקר בדיוק, עזבה המשלחת את תחנת ויקטוריה בדרכה לפורט-סעיד. בחבורה היו פארקר, דאף, וילסון ופולי. נלוו אליהם אדם ששמו פון-בורג. חבר של יובליוס ששמו לי, שכונה בפיהם "קורא המחשבות", והמתורגמן הארמני מקאסדר. ב-27 ביולי הגיעו לפורט-סעיד, ושם חברו אל המשלחת יובליוס והמהנדס ולש. החבורה עלתה על סיפונה של היאכטה הפרטית של וילסון והפליגה ליפו. פולי מתאר בנימה משועשעת את התרשמותם מיפו, עיר שברחובותיה דוהרים גמלים "בוגדניים ומסוכנים". הוא מספר, כי החבורה עלתה לירושלים ללא שהיות מיותרות והשתכנה ב"מלון מטונף במיוחד, שהיה הנקי ביותר בירושלים". הימים הראשונים של חודש אוגוסט יוחדו להתארגנות ולחיפוש פועלים. חברי המשלחת סיירו באיזור וקבעו את נקודות ההתחלה של החפירות: מעיין הגיחון ומערכת פיר וורן. מטרתם היתה לגלות את המעבר שיוליך אותם אל החללים התת-קרקעיים שבתחתית הר-הבית. האיזור גודר ונסגר למבקרים, ותוך ימים ספורים החלו עשרות פועלים לעבוד כמערכת פיר וורן. הם עבדו יומם ולילה במשמרות בנות 4 שעות לאורם של מבערי בונזן (מנורות גאז ששימשו במכרות). התורכים שלחו לירושלים שני נציגים רמי-דרג, את צירי הפארלאמנט מג'די ביי וחביב ביי, כדי שישגיחו על החפירות, או בלשונו של פולי: "כדי לפקוח עלינו עין ולוודא שאיננו משלשלים לכיסנו חפצי-ערך העשויים להתגלות".
לרשות המשלחת עמדו שרטוטיו של יובליוס ומדידותיו של המהנדס ולש, שהתבססו על דינים-וחשבונות ישנים של וורן. לפי הנחיותיו של ולש חפרו הפועלים באיזור הפיר, ולאחר שחפרו 60 רגל הגיעו לתעלה שחברי המשלחת ראו בה תעלה יבוסית. כדי לעבוד בניקבה, שהיתה מלאה בוץ, הוסט זרם המים מנתיבו. אנשי המשלחת בנו סכרים, שאבו את המים וניקו את הניקבה ממשקעי סחף בני אלפי שנים. לדברי חברי המשלחת היה גובהה של הניקבה במקומות מסוימים כ-18 ס"מ בלבד כאשר נכנסו אליה לראשונה, אך לאחר עבודות הניקוי אפשר היה ללכת בקומה זקופה לכל אורכה. ב-30 באוגוסט 1909 נסע פארקר ללונדון, ובהעדרו החליטו פולי וולש לסקור את פיר וורן באופן יסודי. וכך מספר פולי:
פולי מוסיף עדות מעניינת על הממצא בראש הפיר:
איש מחברי המשלחת לא היה ארכיאולוג ידוע. ועבודתם נעשתה ללא כל רישום או בדיקה של הממצאים, ועובדות אלו עוררו את חמתם של תושבי ירושלים חובבי הארכיאולוגיה. עם המבקרים נמנו החוקר קלרמון-גאנו ואיש המושבה האמריקאית ג'ייקוב ספפורד. העבודות בגבעת העופל וריבוי הפועלים (העתונות המקומית דיווחה על כ-300 פועלים) אמנם הוצגו לציבור הירושלמי כהכנות לבניית בית-חולים ציבורי, אך הסודיות שאפפה אותן עוררה גל של שמועות על חיפוש אוצרות קדמוניים. הלחץ על פארקר גבר, ולכן החליט לפנות לארכיאולוג הצרפתי לואי איג ונסאן, איש בית-הספר הצרפתי למקרא ולארכיאולוגיה בירושלים, ולבקש ממנו להצטרף למשלחת. ונסאן, שהיה בשנות השלושים לחייו וחוקר בעל מוניטין, החליט להצטרף לחפירה המסתורית. וכך תיאר ונסאן את פגישתו עם פארקר וחבריו:
ונסאן, שנעזר בעמיתו האב סאביניאק, צלם ה-Ecole Bibilique, תיעד את המנהרות ואת המחילות שחשפו החופרים. הוא מיפה את המערכות הקדומות, מדד את הממצאים וצילם אותם. האם ידע ונסאן על כוונות המשלחת, ובאיזו מידה היה שותף להן? בכל התייחסויותיו של ונסאן לחפירה בדין-וחשבון שהופיע בשנת 1911 תחת הכותרת "ירושלים התת-קרקעית" אין הוא מזכיר את עניין האוצרות. בהקדמה לספרו הוא יוצא נגד העתונות, אשר מפיצה שמועות-שווא על המשלחת, והוא מביע את הערכתו לראש המשלחת ולאנשיה, אלא שאינו נוקב אף לא פעם אחת בשמו של פארקר. ברור, כי דעתו של ונסאן היתה נתונה לתגליות בתחום הארכיאולוגיה, וכי העדיף להתעלם מן השמועות עליהן. החפירות נמשכו בקיץ ובסתיו של שנת 1909. עקב הגשמים העזים, שהקדימו בשנה ההיא, הופסקו החפירות, והמשלחת שבה לאנגליה להתארגנות מחודשת.
פארקר וחבריו שבו לירושלים בשבוע הראשון של אוגוסט 1910 והמשיכו במלאכת הניקוי במערכת פיר וורן ובניקבת חזקיהו. כן חשפו את שרידיהן של מנהרות קדומות נוספות. אך הללו לא הוליכו אל המחילה הנכספת המוליכה אל הר-הבית. לפיכך החליט פארקר לחפור מחילות מלאכותיות במעבה האדמה מתוך תקווה, כי בשיטוטים תת-קרקעיים אלה תימצא הדרך לאוצר. המדרון המערבי של נחל קדרון רחש עשרות פועלים, שחפרו מעברים מתחת לפני הקרקע. המחילות נחפרו בעפר ודופנו בלוחות-עץ למניעת התמוטטות. כל אותה עת המשיך ונסאן בבדיקותיו ובמדידותיו המדוקדקות במנהרות שניקו החופרים. ונסאן תיעד, בין השאר, את מערכת המנהרות המסתעפות מאיזור המעיין, שציין אותן בספרות הרומיות II-V. וכך מתאר ונסאן את החפירה ואת התגליות:
עונת החפירות שהחלה באוגוסט 1910 היתה רצופה קשיים. גשמי החורף הפכו את החפירה במחילות למסוכנת ביותר. יובליוס, שחלה בקדחת, עזב בסתיו 1910 את ירושלים, וגם אחדים מחבריו האנגלים של פארקר נאלצו לשוב לעיסוקיהם באירופה. גל השמועות על פעולות המשלחת לא דעך, ואף גבר חששם של יהודי ירושלים מכוונותיה. אלברט ענתבי, מנהל בית-הספר 'כל ישראל חברים', שילם לכמה פועלים שהועסקו בחפירה כדי שידווחו לו על מהלכה. ענתבי, דמות מוכרת בירושלים, היה גם המוציא לפועל של רכישות רבות שנעשו ביוזמת הבארון אדמונד דה-רוטשילד באיזור הר-ציון ובסביבות מעיין הגיחון. חיים וייצמן מספר בזכרונותיו, שהתעניינותו של הבארון בנושא ורצונו לממן חפירות ארכיאולוגיות במקום נבע מאמונתו, שאכן ניתן למצוא את ארון-הברית בירושלים. רוטשילד קיווה לזכות בנכסים בעלי ערך לאומי ללא שיעור, ולדברי וייצמן אמר על כך: "לעזאזל החפירות, העיקר הקניין". ואכן, במרוצת שנות החפירה נרכשו שטחי קרקע רבים באיזור גבעת העופל. בינתיים חש פארקר, כי השלטונות העות'מאניים אינם בוטחים בו עוד. הנציגים התורכים עזבו את ירושלים, ופארקר הבין, כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, וספק אם יחודש זכיונו, שעמד לפוג בנובמבר 1911. לפיכך החליט לעשות מעשה.
חג הפסח, חג הפסחא היווני-אורתודוקסי וחגיגות נבי מוסה של המוסלמים חלו בשנת 1911 באותם הימים בחודש אפריל. המוני עולי-רגל מילאו את העיר, והמוסלמים נהרו למדבר יהודה לחגיגות נבי מוסה. פארקר ניצל את ההזדמנות ופנה אל השייח' חליל, הממונה מטעם הוואקף על מסגדי הר-הבית. לידי השייח' חליל, הממונה מטעם הוואקף על מסגדי הר-הבית. לידי השייח' שולשל סכום נאה, ובתמורה דאג השייח', כי משכורותיהם של שומרי הר-הבית יועלו, וכי יישלחו לחופשה לרגל החג. על שהתרחש במשך כמה לילות בהר-הבית מספרים מקורות בני התקופה גירסאות מספר. דומה, שפארקר ואחדים מאנשיו נכנסו באישון-לילה למיתחם הר-הבית במשך כתשעה לילות רצופים. הם ערכו חפירות באורוות שלמה בסמוך לעריסת ישו ובבאר הרוחות שמתחת לאבן-השתייה. החפירה התנהלה ללא הפרעה, תוך הסכמה שבשתיקה מצד שלטונות העיר, עד שנתגלה דבר החפירה, והם נאלצו לנוס ליפו. ברטה ספפורד-וסטר מספרת, שאחד משומרי המסגד גילה את העניין במקרה. האיש, שלא היה בסוד העניינים, הגיע להר בחצות הליל כדי לעשות שם את הלילה, שכן ביתו היה מלא אורחים. להפתעתו גילה קבוצת אירופאים עובדת בהר וחש להזעיק עזרה. לדברי החוקר הגרמני גוסטאב דאלמן חשף את העניין אחר משומרי שער המוגרבים, שסכום השוחד לא הספיק לו. העתון "החרות", שדיווח בהרחבה על הפרשה, מסר, כי האנגלים, שלא העלו דבר בחכתם, התייאשו ונסעו. העתון דיווח, כי כעבור עשרה ימים –
ואילו בעל הדבר, סרן פארקר, יצא בהצהרה לעתונות והכחיש את הסיפור כולו. הוא הודיע, כי המשלחת עזבה את ירושלים כמתוכנן ב-18 באפריל, בימי הפסחא. העבודה הופסקה מפאת הגשמים הרבים, שבעטיים היתה האדמה רטובה, ואי-אפשר היה לחפור.
מרגע שנתגלתה עבודת המשלחת בהר-הבית היתה ירושלים כמרקחה. בעיר פרצו מהומות, והתושבים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – זעמו על חילול הקודש ועל ראשי העיר, שאפשרו את החפירה. לפי השמועות עזבה המשלחת את העיר ובאמתחתה עשר תיבות מלאות באוצרות בית-המקדש. עוד סופר, כי בין החפצים שנטלה המשלחת היו גם מטהו של משה רבנו, ארון-הברית, המנורה, כלי המקדש, כתר שלמה המלך, טבעתו וחרבו, כתבי-יד עתיקים המעידים על המסע הלילי של מוחמד ומיסמכים קדומים המבטיחים את שובו של ישו. פארקר ואנשיו הצליחו לעלות על סיפון היאכטה של וילסון ביפו והפליגו לאנגליה. אך הדי השערורייה רדפו אותם גם בארצם. פארקר השתדל להציג את עבודת המשלחת כעבודה ארכיאולוגית גרידא והכחיש את כל הפרסומים על חיפוש אוצרות. לטענתו יש לזקוף לזכות המשלחת את זיהוי עיר-דויד הקדומה בגבעת העופל, ולא על הר-ציון, כפי שסברו חוקרים אחרים עד אז. פארקר הוסיף וציין, כי גולת-הכותרת של החפירות היא גילוי כלי-חרס "מזמנם של היבוסים, כאלפיים שנה לפני דויד". ממצאים חשובים אלה היו, לדעתו, הגורם לשמועות שנפוצו בירושלים. במסגרת נסיונותיו של פארקר להציג את פעולות המשלחת באור מדעי אפשר להבין את הוצאתו לאור עוד באותה השנה של הספר "ירושלים התת-קרקעית", שהוא דין-וחשבון מסכם של החפירות. הספר, שנכתב בידי האב ונסאן, התפרסם בשנת 1911, מיד עם תום החפירות, בצרפתית ובאנגלית. היה זה פארקר שעמד מאחורי הפרסום המהיר של הספר ותרגומו לאנגלית. בירושלים ובאיסטאנבול לא שככה הסערה במשך שבועות רבים. השייח' חליל, המתורגמן מקאסדר ואחדים מתושבי ירושלים שנחשדו בשיתוף-פעולה עם פארקר ואנשיו הושמו בכלא בביירות. גם מושל העיר עזמי ביי הועמד למשפט, ובית-הנבחרים התורכי, שייחד לפרשה ישיבה מיוחדת, מינה ועדת חקירה מטעמו לבדיקת העניין. העתונות העברית והלועזית הוסיפה לדווח במבזקים קצרים על התפתחות הפרשה. לבסוף נקבע, כי ארגזי האנגלים נבדקו ולא נמצא בהם דבר, וכי הממשלה לא שיתפה פעולה עם המשלחת כלל. גם ועדת חקירה שמינו מוסלמי הודו הגיעה למסקנה, כי לא היתה שום גניבה, וכי לא נגרם נזק לשרידים ההיסטוריים.
גם אם היה נדמה שהפרשה תמה, לא כך סבר פארקר, ובדין-וחשבון שכתב לחברי האגודה ב-25 ביוני 1912 פירט את השתלשלות העניינים מאץ קיץ 1911. הוא שכר את שירותיו של נכבד תורכי ששמו חנא ביי והטיל עליו להסדיר את שובה של המשלחת לירושלים ולדאוג לשחרור האסירים מכלא ביירות. במקביל התארגנה משלחת חדשה, שחבריה היו וילסון, פון-בורג, מר לי, המהנדס גריפין, ארבעה מנהלי עבודה ופארקר עצמו. המשלחת יצאה מאנגליה בספטמבר 1911 במטרה להמשיך בחפירות. כאשר הגיעו ליפו התברר להם, כי הפקידים התורכים שהיו אמורים להמתין להם ביפו נעדרים, וגם פעולתו של חנא ביי נתקלה בקשיים. בין איטליה לתורכיה פרצה מלחמה, הממשלה נפלה, ומונה קאבינט חדש. המשלחת עזבה את יפו, וחבריה המתינו במצרים לשובו של פארקר, שנסע לאיסטאנבול כדי לסדר את העניינים. ואולם, בבואו לשם התחוור לו, שחילופי האישים בצמרת השלטון התורכי בתדירות בה רבה אינם מאפשרים את תחילת העבודה. כל-אימת שהגיע להסדר עם אחד השרים, היה האיש מתפטר או מוחלף. זאת ועוד, היה צריך לשכנע את השלטונות באיסטאנבול ובירושלים, כי שובה של המשלחת לירושלים לא תחולל מהומות. בסופו של דבר נואש פארקר ושב לאנגליה. את הדין-וחשבון האחרון הוא מסכם בתקווה לשוב לירושלים:
פארקר לא שב עוד לחפור בירושלים. מלחמת-העולם הראשונה קטעה את תכניותיו. הוא שב לצבא, נפצע וזכה בעיטורי גבורה. בתום המלחמה שב לעסקי המשפחה, ובשנת 1951 ירש את אחיו והיה לרוזן ממורלי. באפריל 1962 נפטר באחוזתו בפליימטון בגיל 83. האב ונסאן התגורר במנזר ס"ט אטיין בירושלים עד מותו בשנת 1960. ונסאן, שלא היה שותף לנסיון החפירה בהר-הבית, התייחס לחפירה ולתוצאותיה מן ההיבט הארכיאולוגי בלבד. הוא הוסיף ללמד בבית-הספר הצרפתי למקרא ולארכיאולוגיה בירושלים, פרסם מאמרים וספרים רבים ונחשב לאחד החשובים שבחוקרי ירושלים. בכל כתביו הרבים לא התייחס לשמועות על החפירה בשנים 1909-1911. עבודות המדידה המדויקות שעשה במערכות-המים הקדומות במעיין הגיחון ובסביבתו משמשות עד היום בסיס למחקרים רבים. ואלטר הנריק יובליוס שב לפינלנד בשנת 1910 והיה מורה בבית-ספר לפועלים ומנהל הספרייה בעיר ויפורי. במלחמת-העולם הראשונה פרסם ספר ששמו "הגמל הלבן", ובו גולל את גירסתו על הפרשה. בעזבונו נמצאו מיסמכים משנת 1918 המעידים, שהוסיף לקוות, כי החפירות בירושלים עוד יחודשו. יובליוס נפטר בפינלנד בדצמבר 1922 ממחלה קשה. כעבור שמונים וחמש שנה, בנובמבר 1996, נפתחה במרכז לתולדות ירושלים בימי בית ראשון של "יד יצחק בן-צבי" התערוכה "בעקבות אוצרות המקדש", המגוללת את סיפורה של המשלחת בעיר-דויד. בעת הכנת התערוכה נוצר קשר עם בני משפחותיהם של פארקר ושל יובליוס ונודעו פרטים נוספים עליהם ועל הפרשה. חודשים אחדים אחר-כך, בעת חפירות שנערכו באיזור מעיין הגיחון בניהולם של רוני רייך ואלי שוקרון מרשות העתיקות, נבדקו המחילות, שנזנחו ונסתמו בעפר מאז נסו פארקר וחבריו מירושלים. הממצאים בחפירות כללו גם חפצים מראשית המאה הכ' המעידים על פעילות המשלחת: דליים מחלידים, שרידי כלונסאות-עץ אשר שימשו לתמיכה וכלי-עבודה. ביבליוגראפיה נבחרת: G. Dalman, “The Search for the Temple Treasure in Jerusalem”, Palestine Exploration Fund, Quarterlt Statement, 1912, 99. 35-39 *סיפורה של משלחת החפירות בעיר דויד, שהסעיר את ירושלים בראשית המאה הכ', היה ידוע בעיקר מתוך קטעי עתונות בני התקופה ומתוך עדותה של ברטה ספפורד-וסטר, בת המושבה האמריקאית. בשנת 1980 פרסם ניל סילברמן מאמר בעניין זה ב-Biblical Archaeologist Review וגם ייחד לעלילות המשלחת פרק בספרו Digging for God and Country. שיצא בניו-יורק בשנת 1982. במסגרת הכנת תערוכה במרכז לתולדות ירושלים בימי בית ראשון שארגנה "יד יצחק בן צבי" נעזרנו בקרובי משפחה של פארקר ושל יובליוס. כן סייעו לנו מאוד אנשי ה-Ecole Biblique, ובמיוחד האב ז'אן-מישל דה-טרגון והאח רנו אסקאנד, שנרתמו לחיפוש כל רסיס מידע על המשלחת ועל חלקו של האב ונסאן בה. ברשימה זו נעשה שימוש בדינים-וחשבונות שכתב פארקר, בזכרונותיו של קולונל פולי, ממשתתפי המשלחת, ובפרטים חדשים שגילה דוד לנדאו, שערך תחקיר על יובליוס בפינלנד. בדיקת העדויות החדשות אפשרה לשרטט את סיפורה המדהים של המשלחת ביתר דיוק. מפאת קוצר היריעה אי-אפשר היה להביא כאן את כל הפרטים והעדויות. התמונות באדיבות: Ecole Biblique, מר תום הילי, פינלנד והרוזן ממורלי, אנגליה.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
