מייסדי מצפה, המושבה הקטנה ביותר, נאלצו להתמודד שנים רבות עם קשיים שונים: מחסור במים, בעיות ביטחון ובעיקר בדידות

המושבה מצפה שוכנת בשוליה הצפוניים של רמת פוריה, בואכה בקעת ארבל, בגובה של כ-85 מ' מעל פני הים. בקרבתה נובעים מעיינות ששפיעתם הייתה מאז ומעולם דלה ביותר, ומהם ניזונו גם בדווים שנטו אוהליהם בבקעת ארבל. את אדמות הבקעה עיבדו הבדווים ותושבי הכפר הסמוך חטין, ששכן (עד 1948) במערב הבקעה, סמוך לעינות נבי שועיב.

"בשיטה ובמחשבה תחילה"

מצפה היא המושבה השביעית שיסדה יק"א בגליל התחתון המזרחי, אחרי מסחה-כפר תבור, ימה-יבנאל, מלחמיה-מנחמיה, סג'רה-אילניה, בית-גן ושמסין.

כשאר מושבות הגליל התחתון המזרחי שהקימה יק"א הייתה מצפה אמורה להתבסס על גידולי הפלחה ולהיסמך על מי גשמים בלבד. הממוצע הרב-שנתי של כמויות המשקעים באזור הוא 437 מ"מ, כמויות שעליהן ניתן לבסס משק פלחה. ואולם בממוצע אחת לשלוש שנים פוקדת את האזור בצורת, וכן פעמים רבות היה פיזורן של כמויות הגשמים לאורך עונות השנה בלתי יציב, ולפיכך נפגעו יבולי הבעל פגיעה קשה ביותר.

יק"א הייתה מעורבת ביישוב הגליל התחתון המזרחי משנת 1899, אז הסתיים השלב הראשון של רכישת קרקעות באזור על ידי החברה. באותה שנה הוחל בבניית חוות סג'רה, חוות ההכשרה הראשונה בארץ ישראל, שנועדה להכשיר מועמדים מתאימים להתיישבות חקלאית "למושבות שתיווסדנה לא באופן מקרי אלא בשיטה ובמחשבה תחילה", כלשונו של הלל יפה.

יק"א קבעה מראש את עקרונות פעילותה, ולפיהם כל עשייתה ההתיישבותית חייבת להיות מנוהלת כמפעל כלכלי לכל דבר, אשר ישמש מקור הכנסה לחברה ולא יסכן את השקעותיה. החברה הסתפקה בהעברת האמצעים ההתיישבותיים והכלכליים למתיישבים ופיקחה אחר תהליכי ביסוסם. כן נקבע, כי מושבותיה תתבססנה על הפלחה החרבה ובעיקר על גידול תבואות ביחידות עיבוד גדולות של 300-250 דונם למשק משפחתי. המתיישבים על אדמות יק"א נבחרו בקפידה רבה, חלקם לאחר הכשרה בחוות סג'רה וחלקם מבני המושבות הוותיקות או מבין הפועלים החקלאיים הוותיקים שצברו ניסיון וידע חקלאי.

בגליל התחתון המזרחי הקימה יק"א חבל התיישבותי על פי תפיסה אזורית כוללת, והעניקה לו עדיפות על פני אזורים אחרים בארץ ישראל. בשנים 1908-1899 נוסדו באזור בסך הכול שמונה יישובים חדשים, האחרונים שבהם מצפה וכנרת.

את הפעולה היישובית של יק"א בגליל התחתון המזרחי (בשנים 1905-1900) ניהל חיים מרגלית-קלווריסקי. הוא עמד מאחורי תכנון המושבות, קביעת מיקומן ובחירת מתיישביהן, החדיר אליהן ענפים חקלאיים חדשים, פיתח מקורות מים עצמאיים בסביבתן, וקבע את רמת השירותים שמתיישביהן יקבלו בתחומים השונים. קלווריסקי יצר בחבל ההתיישבותי החדש את "האריס היהודי": על פי הצעתו הוגדרו המתיישבים על אדמות יק"א אריסים, ולפיכך נרשמו שטחי הנחלות והבתים בבעלותה של יק"א, ונמסרו למתיישבים בחכירה זמנית. המתיישבים נדרשו להוכיח שיש ביכולתם להשיב את האשראי שקיבלו ואת הוצאות הביסוס, ואז היו אמורים לזכות במעמד של איכרים עצמאיים. רובם המכריע של המתיישבים הראשונים במושבות הגליל התחתון המזרחי היו אריסים על אדמות יק"א במשך יותר מ-80 שנה.

בחמש שנות פעילותו בגליל התחתון המזרחי רכש קלווריסקי בחבל ארץ זה כ-80,000 דונם, ובהם גם אדמותיה של מצפה.

על טרשים, צוקים ו"חמורים מיוחדים"

המושבה הוקמה בשנת 1908 על אדמות עין כאתב בידי פועלי העלייה השנייה שנענו לקריאתה של יק"א, התאכרו על אדמות עין כאתב, והפכו לאריסיה של החברה. פועלים אלה היו חברים בארגון "החורש" או קרובים לרעיונותיו. הארגון, שנוסד ב-1907, נועד "לפתח בארצנו אלימנט של פועלים-פלחים בריאים בגופם וברוחם". במצפה יישמו חבריו את רעיונו המרכזי של "החורש" הלכה למעשה.

מייסדי המושבה והראשונים שנאחזו באדמותיה היו צעירים בני 27-21: דוד דרוקר, האחים משה וחיים טריפון, אהובה ואליהו נוביק, צבי גרוס, נחום הלוי, מ'

בוברין, טוביה ספיר ודוב בן-גליל. למייסדי המושבה היה גם רקע משותף נוסף: רובם היו חברים במפלגת "פועלי-ציון", בעלי ניסיון מן "ההגנה העצמית" ברוסיה וחברים בארגון השמירה החשאי "בר-גיורא". כל מייסדי המושבה היו פועלים חקלאיים במושבות או בחוות סג'רה קודם לעלייתם אל אדמות עין כאתב.

במושבה המבודדת, שאיכריה חשו "ללא שכן ועוזר בעת מצוקה", עסקו המייסדים מאז אוגוסט 1908 בביסוס משק פלחה. שדותיהם היו מרוחקים מן המושבה וחלקותיהם מפוצלות ברדיוס של כשבעה ק"מ ממנה. סלעי בזלת כבדים וגדולים כיסו אותן, ומקור מימיהם העיקרי היה מעיין עין כאתב הסמוך למושבה, שמימיו היו לרוב דלוחים. המתיישבים חיו במתח ובחשש מפני הפלאחים והבדווים שכניהם, ונאלצו כמעט מיומם הראשון במקום לאבטח את העובדים בשדות. לעזרתם חשו חבריהם מ"בר-גיורא" ולימים מאגודת "השומר".

יצחק בן-צבי, שביקר במצפה בשנת 1910, מתאר כמה מן הקשיים שהמתיישבים נאלצו להתמודד עמם:

המעיין נמצא במרחק של 30-20 דקות מהמושבה, וההובלה עולה לכל אחד יותר מ-5 פרנק ובהחזקת חמורים מיוחדים. על חשבונו של כל אריס ישנם 250 דונם, אולם חלק גדול מזה לא ניתן לעבוד כלל, אלה הם טרשים וצוקים, ומפני הקושי לעבוד בתוך הטרשים נשארת גם עבודה טובה אשר ביניהם - מוזנחת ובלתי מעובדת.

עד לשנת 1910 התגוררו ראשוני המושבה במבנה בודד שבנתה יק"א במושבה. את תנאי החיים במבנה זה תיאר יוסף-הלל טריפון, שהגיע למושבה כנער בן 15:

[מצפה] הוקמה בחיפזון וכלאחר יד. היה בה רק בית אחד בעל שני חדרים קטנים, בלי שום תוספת, בלי נוחיות, בלי דבר הדומה למטבח, ללא מכשירים לבשול או לאפיה, התאורה היתה מנורת נפט קטנה, היתה אורווה לששה זוגות סוסים, כמספר המתיישבים, וכל זה מוקף קיר אבן בגובה מטר וחצי, תרופה נגד שודדים וגנבים ששרצו בכל הסביבה.

ב-1910 נבנו בתי האיכרים וחצרות המשקים לאורך רחוב אחד שממנו התפצל רחוב קטן נוסף, ובהם בסך הכול עשרה בתי מגורים בלבד. בתי המגורים שבנתה יק"א במצפה היו זהים לרוב הבתים שנבנו בראשית המאה ה-20 במושבות הגליל התחתון המזרחי האחרות.

בקצה חצרות המשקים נבנתה גם במצפה, כמו במושבות האחרות, "חומת החצרות", שיצרה מעין "קו הגנה" רציף כלפי דרום - אל מול מדרונה הצפוני של רמת פוריה. מעבר לחומת החצרות השתרעו החלקות החקלאיות הצמודות למשקים - ה"חכורות". אלה השתרעו עד לדרך הראשית נצרת-טבריה.

יק"א לא בנתה במצפה מבני ציבור כלל, למעט בניין בית הספר, אשר נבנה בשלב מאוחר יחסית, בשנת 1922. בית הספר הוקם מעט מדרום לשורת הבתים, מעל בור המים המרכזי של המושבה (בור זה נועד לאגור מי נגר עילי, מאחר שפקידות יק"א בחרה "לעשות בור משותף שיתכנסו בו מי הגשמים"). מספר המשפחות הזעום במושבה עורר קשיים לא מעטים גם בבית הספר המקומי, שבמסגרתו למדו התלמידים כולם בהשגחתו של מורה אחד:

אלא שאצלנו ארבע כתות ומורה ביחד, ואין התלמידים יכולים להתקדם במידה הראויה [...] בבית ספרנו אין לא מכשירים לנסוי ולא ספרי עזר מדע תמונות ומפות בשביל לממש, להרחיב ולהעמיק את הידיעות. אף טיולים במידה מספקת ובצורה מקיפה העוזרים להתפתחות הילדים לא נערכו כאן מפאת המצב החמרי הקשה ומיעוט הילדים.
(מתוך מכתב מנהל בית הספר אל מנהל בית הספר מקווה ישראל, תרפ"ו)

במשך כ-60 שנה הייתה מצפה אחת המושבות הקטנות ביותר בארץ ישראל והמושבה הקטנה ביותר מבחינת מספר תושביה ומספר בתיה. משנת ייסודה ועד לשנת 1977 התגוררו בה בין שש לעשר משפחות איכרים בלבד, ומתארה הראשוני של המושבה נשמר בשלמותו. במשך עשרות השנים הראשונות התבססו איכריה על משק הפלחה בלבד, וידעו קושי כלכלי מתמשך בשל העובדה שלא נמצא למושבה מקור שופע של מים זמינים. רק בשנת 1927 הונח קו מים בין טבריה למצפה, אך קו מים זה לא פתר את בעייתה היסודית של המושבה, שכן הוא נפגע ונפגם בתדירות גבוהה, ואף ערביי הסביבה התנכלו לו לא אחת. לפיכך, נדרשו איכרי מצפה להמשיך ולשאוב מי מעיינות, לעתים דלוחים, או להסיע מים בחביות מטבריה אל המושבה. לימים, כאשר הונח בשנת 1942 קו המים כנרת-חטים, החלה המושבה לקבל את מימיה מן היישוב הסמוך כפר חטים. קו זה פתר, לראשונה בתולדות המושבה, את משבר אספקת המים, אך גם בו לא חסרו תקלות, שהחזירו את איכרי מצפה שוב ושוב אל מי המעיין הסמוך.

מלבד גידולי הפלחה - המסד הכלכלי של מצפה - פיתחו איכריה גם משק חלב משפחתי זעיר, ובשנות "הבהלה לטבק" גידלו איכריה בשדות המושבה שיחי טבק. בשנות השיא (1925-1924) של גידול זה נעזרו אנשי מצפה בפועלים שכירים שהגיעו ממושב חטין השכן (שנוסד בשנת 1924).

"אבל ירד על המושבה": שוד הבקר הגדול

בני מצפה נודעו בסביבתם בין היתר הודות לעוז רוחם. המושבה המבודדת והמרוחקת הצמיחה מתוכה אנשים אמיצי לב, שלא חששו מן הסביבה העוינת ונסתייעו מאז 1937 ביחידות הנוטרים שחנו במושבה, בשנים שבהן התנועה בדרכי הגליל התחתון והעבודה בשדותיו היו בבחינת סכנה של ממש.

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) ספגה מצפה מכות אנושות. ב-9 באוגוסט 1936 נפל האיכר השומר גד אביגדורוב על משמרתו בעמדה הצפונית-מערבית במושבה (עמדה זו קיימת בימינו בקצה המושבה). גד היה איש רב מעללים, מחלוצי העלייה השנייה, מראשוני "בר-גיורא" ו"השומר" ואיכר במושבה מאז שנת 1922.

ב-28 בפברואר 1937 נשדד העדר של המושבה כולה - בסך הכול 97 ראשי בקר. שוד העדר הכה במושבה מכה קשה, כלכלית ומורלית, שממנה נחלצה בסיועה של פיק"א. מתתיהו קמחי, שהיה באותה העת בן שבע, זוכר היטב את השוד הגדול, וגם את חזרתה למשק של אחת הפרות, לאחר שעות אחדות:

אבל ירד על המושבה. הרגשת אובדן של ענף ומקור פרנסה עיקרי, דאגה כבדה שמלבד הנזק החומרי מכריתת הענף העיקרי לפרנסה, לא יהיה חלב לצריכת התושבים והילדים [...] כאן נכנסה לתמונה הפרה עטרת. מתברר, שלא שיתפה פעולה עם השודדים למרות המכות והחבלות שנגרמו לגופה בשל עקשותה לא להישדד, וגם נפגעה בשורש זנבה מכדור השורדים [...] בשעת לילה מאוחרת הבחינו בני המושבה בעטרת נכנסת בשער המושבה, פגועה וצולעת, צועדת באיטיות אל בית בעליה ואל מקומה ברפת ומחכה לחליבת הערב [...] ההרגשה היתה שעטרת הבינה ודאגה לעתיד ולאספקת חלב למשפחות האיכרים במושבה הקטנה.

בשבת 11 ביוני 1938 נרצח בן המושבה יוסף ספיר, עת עשה את דרכו ממצפה אל צמח, בשולי "יער צבי" שבקרבת המושבה. יוסף היה בנם של ראשוני המושבה, חנה וטוביה ספיר, אמיץ לב, איכר למופת, ישר דרך וחבר ותיק של ערביי הסביבה.

במהלך השנים נרתמו בני המושבה למאמץ הלאומי, נטשו את משק הוריהם, והתנתקו מבתיהם לפרקי זמן ממושכים. חמישה מבני מצפה התגייסו לפלמ"ח, ארבעה לצבא הבריטי וארבעה לנוטרות. בשנים ההן היה אפשר להגדיר את מצפה כ"מושבה מגויסת". במלחמת העצמאות שירתו בני המושבה ביחידות ה"הגנה" וצה"ל, רובם במסגרת חטיבת גולני. הם השתתפו בין השאר בהגנה על הגליל התחתון ובמערכה על טבריה ועמק הירדן.

מצפה נתייחדה הן במוצאם ה"פועלי" המשותף של מייסדיה, והן בממדיה הקטנים, בבדידותה, בעובדה שנשמרה על ידי חברי "בר-גיורא" ו"השומר" מאז 1909-1908 ובתלאותיה בשל מקומה הגאוגרפי והטופוגרפי הנחות. גם התמודדותם של תושביה עם ארץ המזרע החרב ויושביו ועוז רוחם, מקבעת את קורותיה בתהליך ההתיישבות היהודית בגליל התחתון ומעניקה לו חשיבות.

לעיון נוסף:
י' רגב, מצפה: מושבה בגליל התחתון, ירושלים 2005.