כמו קבוצות רבות אחרות, ניסו גם בני הכת המורמונית להיאחז בארץ בשלהי המאה ה-19: ביפו, בירושלים ואפילו בעמק יזרעאל...

הקמפוס האוניברסיטאי המורמוני שעל הר הצופים הוא אחד הבניינים המרשימים והמרהיבים ביותר בירושלים. את בנייתו, שלוותה בסערה ציבורית חריפה בראשית שנות ה-80, אפשר לראות כסגירתו של מעגל, שבמהלכו ניסו בני העדה המורמונית לתקוע יתד בארץ ישראל משלהי המאה ה-19 ועד היום.

קמפוס זה הוא התגשמות חלום מורמוני של כ-150 שנה, שראשיתו במרכז דתי זעיר בירושלים ובניסיון להקים מושבה מורמונית בעמק יזרעאל.

"קדושי אחרית הימים":
ראשיתה של העדה המורמונית

הכת המורמונית, בשמה הרשמי "קדושי אחרית הימים", היא אחת הכתות הפרוטסטנטיות הפעילות ביותר. את הכת הקים בראשית שנות ה-30 של המאה ה-19 ג'וזף סמית', שטען כי בהתגלות שחווה נמסר לו בידי מלאך "ספר המורמון". ספר זה מתאר בחלקו הראשון את ההיסטוריה של "בני יאריד", שהגיעו לאמריקה לאחר אירוע מגדל בבל המקראי. על פי המסורת, נכחד שבט זה במלחמות פנימיות בשנת 600 לפנה"ס. אחד מבני השבט, אתר (Etter), רשם את קורות שבטו על פני 24 לוחות זהב וטמנם במערה.

חלקו השני של "ספר המורמון" מספר את סיפורם של לחי ומשפחתו. אלה עזבו את ירושלים (על פי הסיפור) מעט לפני חורבן בית ראשון, חצו את חצי האי ערב והפליגו לאמריקה, הארץ המובטחת החדשה. צאצאיו, ובראשם נפי (Nephi), הקימו באמריקה תרבות חדשה שהונהגה במשך כאלף שנה בידי נביאים. גם לבני נפי נתגלה ישו, שדרש לפני מאמיניו באמריקה גרסה שנייה של "דרשת ההר", וכך החל "תור הזהב" של בני נפי. ענף משפחתי נוסף של בני לחי, בראשות לימן, הרעו את דרכיהם, התהלכו עירומים ולימים הפכו לאינדיאנים (שעורם הצבעוני הובן כעין עונש אלוהי על רשעותם). בני נפי נכחדו בשנת 385 לספירה, לא לפני שמורוני, בנו של אתר, השלים את מפעל אביו ברישום קורות היבשת החדשה.

עקרונותיהם הדתיים של המורמונים, ובהם הפוליתאיזם (ריבוי האלוהות), גן העדן המורמוני (השמים) וטבילת המתים, וכן חיי המשפחה המורמוניים (ובהם ריבוי הנשים והנישואין אל מעבר למוות), עוררו אנטגוניזם רב בקרב שכניהם בני הקבוצות הפרוטסטנטיות האחרות, שראו בהם עובדי אלילים. הפרוטסטנטים רדפו את המורמונים, ואף רצחו את סמית' בלינץ' שביצע המון אדם בקירטלנד שבאילינוי. בעיר זו הוקם המקדש המורמוני הראשון בשנת 1844.

לאחר הלינץ' יצאו רוב בני העדה בהנהגת תלמידו של סמית', בריגהאם יאנג, למערב. בסופו של המסע הארוך הגיעו למדבר המלח של יוטה, שם הקימו ב-1846 את "הארץ המובטחת החדשה" ואת מקדשם המחודש.

מיפו לירושלים:
ראשיתה של הקהילה המורמונית בארץ ישראל

במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעו לארץ קבוצות נוצריות רבות, קתוליות ופרוטסטנטיות, שביקשו להקים לעצמן מרכזי חינוך, צדקה ומגורים במקומות שונים, ובייחוד סמוך לאתרים המקודשים לנצרות. הקבוצה הנודעת ביותר היא הטמפלרים הגרמנים, שהקימו לעצמם כמה וכמה מושבות ברחבי הארץ, גם בני העדה המורמונית שאפו להקים מרכז ארץ ישראלי, כמו בני הקבוצות האחרות.

ב-1867 יצאה מארצות הברית קבוצה של 167 מאמינים, בראשות מנהיגם הכריזמתי ג'ורג' אדאמס, על מנת להקים ביפו מושבה אמריקנית, שתכנונה הראשוני היה טוב בהרבה מביצועה. את חברי המושבה האמריקנית של אדאמס (שנוהלה באופן שערורייתי) פקדו צרות שונות, מחלות ומוות, וסופה של המושבה שנתפרקה. רוב חבריה שנותרו בחיים שבו לאמריקה. רק קבוצה קטנה בראשות רולה פלויד והרברט קלארק עברה להתגורר בירושלים. אליהם הצטרפו במשך השנים מספר משפחות ערביות מקומיות, משפחה גרמנית אחת וכמה משפחות ערביות-נוצריות שהוטבלו למורמוניזם. כאשר התפרקה המושבה ביפו, הותיר אחריו פלויד את ביתו ואת חוותו, והשטח נמכר לאחר זמן למתיישבים הגרמנים (הטמפלרים) שבנו עליו את מושבתם היפואית. לאישה נשא פלויד את מרי ג'ין קלארק לייטון.

פלויד שימש שנים רבות רכב במרכבה שהסיעה נוסעים בדרך מיפו לירושלים. כן היה מדריך תיירים, והוביל עמו עולי רגל נוצרים רבים שבאו לבקר במקומות הקדושים. את ביתו ואת תחנתו הסופית קבע פלויד בראשית המאה ה-20 במרכז ירושלים החדשה, בצומת הרחובות אגריפס והמלך ג'ורג' של ימינו.

הבית בירושלים שימש גרעין לצמיחתה של מושבה מורמונית בירושלים. אל בית זה הגיעו מבקרים מורמונים שעלו לרגל לארץ הקודש, ובהם משלחת של עשרה מאמינים בראשות גריפית', שהגיעה בנובמבר 1910 ושחבריה הוטבלו מחדש למורמוניזם בנהר הירדן במהלך הביקור בארץ.

"הדרך הטובה ביותר לבצע עבודתנו":
ביסוסה ונפילתה של המושבה הירושלמית

בשנת 1911 הגיע ריז ג'נקינס לביקור בבית פלויד בירושלים, בשליחות "העצרת הכללית" של המורמונים, ובמטרה לרכוש מקום שישמש כנסייה למאמינים. ג'נקינס ביקש לבדוק את ביתו של פלויד עצמו, שעליו המליץ גריפית', לאחר שהתרשם מהפוטנציאל של הבית העומד במקום מרכזי בירושלים החדשה. משפחת פלויד דרשה תמורת הבית בתחילה 35 אלף דולר, אולם הייתה נכונה להתפשר גם על סכום של 25 אלף דולר. ג'נקינס, מצדו, לחץ על מרכז הכנסייה ביוטה לממש את הרכישה, והסביר בשנת 1911:

על הכנסייה לתת משנה חשיבות לארץ זו מתוך מגמה להקים כאן מאחז בדרך של רכישת נכסים בעלי ערך כאשר הם עדיין זולים. בדרך בה נפתחת מדינה זו יוכפל ערכם של הנכסים הנרכשים עתה בעוד שנים מספר [...] אנחנו זקוקים למקומות שבהם נערוך את תפילותינו. בתכניותינו להקים ספרייה טובה ובית ספר. למיטב הבנתי הדרך הטובה ביותר לבצע עבודתנו כאן היא בדרך של מושבה
(R Holmes, The Church in Israel, Missouri 1983, p.69).

המורמונים עברו להתגורר בבית פלויד (שנפטר בינתיים) בשנת 1911. הבית כונה "בית הקדושים", ואולם במקום לרכוש אותו הם שכרו אותו במחיר של מאה נפוליאונים (כ-400 דולר) לשנה.

בבית זה במרכז ירושלים הקימו המורמונים בית ספר שבקיץ 1913 מנה 45 תלמידים שלמדו בשתי כיתות לימוד. "השליח" גרין, שביקר בירושלים ב-1913, מתאר במכתב לעיתון "הראלד" את משימות המיסיון המורמוני בעיר:

"המשימה העומדת לפנינו היא חשובה; קניית בית למיסיון, הקמת בית ספר, תרגום חומר לימוד לערבית, עברית וגרמנית ותרגום ספר המורמון [...] אנו זקוקים לאמצעים לריהוט הבית, לבית הספר ולחומרי לימוד" (שם, עמ' 17).

עקב המשבר הכלכלי שבו נמצאה הכנסייה המורמונית במדינת מיין, שאימצה את המושבה הירושלמית הקטנה, הקריאות לסיוע כספי מחו"ל לא נענו. הבישוף של כנסייה זו אמנם ניסה לסייע לבני חסותו בירושלים, אך ללא הצלחה. גם בקשות שהופנו ל"ועדת שנים עשר השליחים" שבאינדיפנדנס, מיזורי, לא נשאו פרי.

משפרצה מלחמת העולם הראשונה, עזבו בני משפחת פלויד את הארץ בצוותא עם רבים מבני המערב האחרים, ועקרו לאינדיפנדנס. באותה העת עלה מחירו של הבית, והוא הוצע עתה במחיר של 45 אלף דולר. בני המושבה לא יכלו לעמוד במחיר שננקב ואף הסתכסכו עם הגב' פלויד, שהתחרטה עוד לפני המלחמה על ההשכרה ותבעה מהדיירים המורמונים לפנות את הנכס, בטענה כי הם משחיתים אותו. מרכז העדה חרד לגורל בני המושבה, ושלח מטעמו שליח חבר "ועדת השנים עשר", שניסה לפתור את המשבר או למצוא נכסים חלופיים.

עם פרוץ המלחמה הוקפאו תכניות הכנסייה לתקוע יתד בעיר הקודש. כאמור, עזבו רוב בני הקהילה את הארץ, פרט לבני הזוג ג'נקינס, שנשארו לשמור על הרכוש המורמוני ולנסות ולהפעיל את בית הספר גם בזמן המלחמה. משנסוגו הטורקים מירושלים בדצמבר 1917, לקחו עמם את ג'נקינס לדמשק, וב-1918 הוא נפטר שם ממחלת הטיפוס. כך תם, למעשה, סיפורה של המושבה המורמונית הראשונה בירושלים.

פרטים רבים על אודות ראשיתה של הקהילה המורמונית בעיר, חיי הקהילה שהתפתחו במקום ודמותם של האנשים שניהלוה עדיין לוטים בערפל, בעיקר בגלל סירובה של הכנסייה המורמונית לשתף פעולה בחקר תולדותיה בארץ ישראל.

"הדרך היחידה לבצע עבודת ההמרה":
חלום המושבה המורמונית בעמק יזרעאל

לחלום על הקמת מושבה חקלאית בארץ הקודש היו שותפות עדות נוצריות רבות עוד בשלהי המאה ה-19, ובכללן גם הכת המורמונית. אלה ראו בעיניים כלות את הקמת המושבות הטמפלריות החקלאיות הפורחות בירושלים, ביפו ובגליל. לשיקוליהם הדתיים נצטרפו גם אינטרסים מדיניים, על תקיעת יתד באימפריה העותמאנית השוקעת. נשיא המיסיון המורמוני בטורקיה כתב על כך ביומנו כבר ב-14 בספטמבר 1889: "אני מתאמץ מאוד להקים מושבה בפלשתינה, במקום לא רחוק מירושלים".

השטחים שהמורמונים ביקשו לרכוש בעמק יזרעאל
(ברקע קריית חרושת)

מושבה מעין זו צריכה הייתה לשמש בסיס קרקעי לעדה כמו גם אתר התיישבות היוצר ביטחון כלכלי לחבריה. גם מחליפו של נשיא המיסיון, פרדריק סטאופר, נשבה כולו ברעיון המושבה. לחזונו הייתה זו "הדרך היחידה לבצע עבודת ההמרה" (Millenial Star, Utah 1889, 52, p.395)

ב-29 בדצמבר 1897 קרא נשיא העדה המורמונית ביוטה, לורנצו סנואו, לשניים ממנהיגי העדה, והטיל עליהם לאתר מקום מתאים בפלשתינה עבור אסיפות "קדושי אחרית הימים בארץ הקודש". נשיא העדה הגדיר משימה זו כ"אחת המשימות החשובות ביותר שניתנו מעולם לאיזה מן האחים מאז תחילת עבודתנו".

המשלחת יצאה לביקור בארץ הקודש ב-1898 וביקרה בכמה אתרים. היא גילתה עניין מיוחד בשטח של 6,000 אקרים (24,000 דונם) בעמק יזרעאל, לאורך גדות הקישון (במקום שבו מצויה כיום קריית חרושת). השטח היה בבעלות משפחת סורסוק. התעניינות זו לא נשאה פרי, משום שהמחיר המבוקש נראה לקבוצה יקר מדי. יש להניח כי השטח הוצע, עשר שנים מאוחר יותר, לגואל אדמות העמק יהושע חנקין, בין שאר השטחים שרכש.

גם על הניסיון להקים מושבה מורמונית בעמק לא ידועים פרטים רבים. עם זאת, אין ספק שגרעין הרעיון ההתיישבותי נותר בתודעתם של בני הכת, ובסופו של דבר הצליחו הם לממשו, אם גם באופן אחר, עם הקמתה של השלוחה הירושלמית של אוניברסיטת בריגהאם יאנג שביוטה.

סיכום

אין לטעות ולהגזים בערך פעילות ההתיישבות המורמונית בארץ הקודש בתקופה העותמאנית כמפעל התיישבותי-דתי בולט. היו אלה בעיקר חלומות ושאיפות בשולי הפעילות המיסיונרית העיקרית, שכוונה לאפריקה ולדרום אמריקה, שם ביססה הכת מפעל מיסיונרי רחב ממדים.

חשיבות ארץ הקודש הייתה בעיקרה בסמל וברעיון. תקיעת יתד באתרים המקודשים הבטיחה זרם של תרומות לכתות השונות שלא מומנו בידי המדינה, וזרם של מתנדבים לעלייה לרגל ולמשימות מיסיונריות שונות.

לאחר פירוקה של הקהילה המורמונית בירושלים, לא הייתה בארץ נוכחות רשמית וקבועה של בני העדה. משהוקמה מדינת ישראל הוסדרה הפעילות הדתית בארץ כולה ובעיקר בירושלים. במקביל, נאסרה בחוק הצעת טובות הנאה תמורת המרת דת. משהוסדרה פעולת הכתות הנוצריות בארץ, הוקם גם בית העדה המורמונית בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, ובעקבותיו נוסדה בשנות ה-60 השלוחה האוניברסיטאית הקטנה, שפעלה בבית ההארחה בקיבוץ רמת רחל בדרום ירושלים.

בראשית שנות ה-80 ביקשו בני העדה המורמונית לבנות קמפוס של קבע בירושלים, והגיעו להסכם בנושא עם ראש העיר דאז, טדי קולק, שהחליט להחכיר להם קרקע במורדותיו המערביים של הר הצופים. הסכם זה עורר את התנגדותן של המפלגות הדתיות במועצת העיר, והעימות הגיע עד מהרה גם למסדרונות הכנסת. בסופו של דבר נחתם הסכם שבו התחייבו המורמונים כי בשלוחה האוניברסיטאית החדשה ילמדו אך ורק תלמידים מחו"ל, ולא סטודנטים מקומיים, יהודים או ערבים. כן תרמה העדה המורמונית סכום כסף נכבד לפיתוחו של פארק בנחל קדרון, מתחת לבנייני האוניברסיטה.

האוניברסיטה המורמונית בירושלים

עד לפני שנים אחדות הגיעו ארצה מדי שנה מאות בני נוער מורמונים, שלמדו במקום במשך שנה אחת במסגרת לימודיהם באוניברסיטת בריגהאם יאנג.הם השתתפו בחפירות ארכאולוגיות, למדו את שפות המזרח, ביקרו באתרים קדושים ויצאו לטיולים בארץ, בירדן ובמצרים. התכנית הפופולרית משכה בני נוער רבים, שלמדו בקמפוס המרהיב ביופיו, המתוכנן על ברכי האסתטיקה המורמונית, וצופה על נחל קדרון ועל הר הבית. פעילות זו פסקה לחלוטין מאז פרוץ האינתיפאדה לפני כחמש שנים. מאז שחדלו להגיע למקום קבוצות גדולות של תלמידים מארצות הברית, פועל המקום בעיקר כמכון מחקר עבור אקדמאים מחו"ל, העושים במקום את שנת השבתון שלהם. פרט לכך, משמש המקום גם מרכז תרבותי עבור תושבי ירושלים, ובמקום נערכים קונצרטים, תערוכות אמנות וסיורים מודרכים ברחבי הקמפוס המרהיב.

לעיון נוסף:

1. עבודת הדוקטור שכתב דויד גלבריית, נשיא העדה המורמונית בארץ בשנות ה-80. עבודה זו לא פורסמה אך עותקים ממנה מצויים בארכיב האוניברסיטה המורמונית, בירושלים ובסולט לייק סיטי.
2. 1978 Book of Mormon, Salt Lake City , Smith.J
3. 1983 Israel, Missouri in Holmes, The Church,R