אינקוויזיציה (Inquisition), בימ"ש [בית משפט] של הכנסייה שהוקם כדי למגר את הכפירה באמצעות חקירתם של חשודים (בלטינית: 'אינקוויזיטיו'). נוסדה ב-1231 בידי האפיפיור גרגוריוס ה-9 כדי ללחום באלביגנזים ובולדנסים. לימים נשפטו בה גם פרנסיסקאנים, מכשפים ומומרים שחזרו ליהדות.

עיקר ביסוסה החוקי של האינקוויזיציה היה בצו האפיפיור לוקיוס ה-2, שבו הוכרז חרם על כופרים והוטל על הבישופיםלערוך מסעות חקירה לגילוים (1184). אנוקנטיוס ה-3 השלים את החקיקה בועידת הלטראן ה-4 (1215). הועידה חזרה על החלטות שהתקבלו קודם לכן וחייבה שליטים לעזור לכנסייה. כך עשו פרידריך ה-2 , לואי ה-8 ולואי ה-9. גרגוריוס ה-9 המליץ על מאסר עולם לכופר שחזר בו ועונש מוות לכופר עקשן, שאת גזר דינו ביצעה ה'זרוע החילונית'. את החקירה עשו הדומיניקנים והפרנסיסקאנים. האינקוויזיציה הופעלה בגרמניה, אח"כ בארגון, אך פעלה בעיקר בדרום צרפת (מחוז לנגדוק), שם רדפו את שרידי האלביגנזים. בתי משפט גדולים הוקמו בטולוז ובקרקסון.

האינקוויזיטור חקר כל אדם שהתהלכה נגדו שמועת כפירה. שמות העדים נשמרו בסוד, וכל עדות התקבלה. הנאשם לא יכול היה להסתייע בסניגור, שכן סניגוריה נחשבה סיוע לכופר ועברה לעצמה. האינקוויזיטורים הטיפו לחזרה בתשובה והעניקו 40 'ימי חסד' ('אינדולגנסיה') למי שביקשו להינצל מעונש. נאשם שלא התייצב מרצונו נעצר ונחקר בנוכחות שני עדים. הנאשם חויב להישבע; סירובו להישבע נחשב להוכחת כפירתו, כיוון שהיו כתות כופרים שלא נהגו להישבע. השימוש בעינויים הותר ונפוץ במאות ה-13-ה-14; הם שימשו בעיקר בספרד. רכוש המורשעים הוחרם ושלטונות הכנסייה חילקו אותו ביניהם.

העונשים הקלים שהוטלו היו מלקות, עלייה לרגל לא"י או לארצות אחרות. בין העונשים החמורים היו ענידת צלב על הבגד (שחשף את העונד להתנכלות הציבור), מאסר עולם בצינוק (Murus strictus 'הקיר הצר') ומאסר רגיל. כופרים עקשנים או כופרים שחזרו לסורם הוצאו להורג.

רשויות מקומיות ובישופים סירבו לעתים לשתף פעולה עם האינקוויזיציה. אינקוויזיטורים אכזריים נרצחו, והמלך פיליפ ה-4 נתבקש להתערב נגדה. ב-1311/12 חייב האפיפיור קלמנס ה-5 שיתוף פעולה בין אינקוויזיטורים לבישופים. בדרום צרפת כתב האינקוויזיטור ברנאר גי מטולוז ספר הדרכה לאינקוויזיטור.

היהודים לא היו נתונים לשפיטת האינקוויזיציה, אך המתנצרים ששבו אח"כ ליהדות נחשבו לכופרים ונשפטו. בספרד הקימו המלכים פרנאנדו ה-5 ואיזבלה אינקוויזיציה מיוחדת ששפטה יהודים מומרים (Conversos); זו המשיכה לפעול גם אחרי תום משפטי האינקוויזיציה האפיפיורית בשאר חלקי אירופה. על אף התנגדות תושבי סוויליה (1481) נאלץ האפיפיור להכיר בעצמאות האינקוויזיציה בספרד, והמלכים הקימו לה מועצה עליונה (Suprema) שבראשה עמד טומס דה טורקמאדה. השימוש בעינויים היה נפוץ, והודאה שנמסרה בשעת עינוי שימשה הוכחה לאשמה. פסקי הדין נקראו באסיפה פומבית ('אוטו דה פה'). אלפי אנוסים הובאו למשפט; רבים נשרפו ורבים אחרים ברחו מספרד לארצות אחרות.

אשמת 'התייהדות' שימשה תכופות בספרד אמצעי לרדיפתם של חברים בזרמים מתונים ואינטלקטואלים ומכשיר להחרמת רכוש. נרדפו גם מוסלמים שהתנצרו (Moriscos), פרוטסטאנטים ומיסטיקאנים (Alumbrados). לימים נרדפו גם הבונים החופשים.

האינקוויזיציה פעלה גם במושבות ספרד שבאמריקה ובפורטוגל. היא בוטלה ב-1834.

לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
אינקוויזיציה