בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי הגיעה מדינת יהודה החשמונאית לשיא התפשטותה. עיקרה של ארץ-ישראל נכלל בתחום שלטונו ולמשך דורות רבים לאחר מותו קיבל השם "יהודה" בעיני היהודים ושאינם יהודים את המובן הרחב של ארץ-ישראל כולה¹. כיבושיו אלה של ינאי נתאפשרו הודות לקונסטלאציה מדינית בלתי רגילה שלא היתה קיימת במשך הדורות הקודמים ושנתבטלה לחלוטין כתוצאה מהתערבותה הישירה של רומא בענייני סוריה וסיפוחה של ארץ זו לרפובליקה הרומית².

המעצמות הצבאיות הגדולות שקבעו את גורל הארץ בתקופה ההלניסטית היו שרויות בתהליך של ירידה מתמדת. מלכות בית-סלווקוס חדלה למעשה בסוף המאה השנייה להיות מדינה אחידה. מועמדים שונים התחרו ביניהם על כסא-המלכות והתבססו בחלקים שונים של סוריה, בהלחמם איש ברעהו תוך חיפוש אחרי בעלי-ברית בין הגורמים הצבאיים והמדיניים השונים. המאבק הפנימי הממושך עירער לחלוטין את מעמד בית-סלווקוס והביא את סוריה למצב של חוסר-ישע הן כלפי הסכנות שאיימו מצידן של מעצמות-חוץ והן כלפי הנטיות הבדלניות מבית³. התקופה עמדה בסימן פרישתן של הערים הגדולות מגוף הממלכה בהתאם לשאיפתן הרגילה של הערים היווניות לאוטונומיה שלמה. כמעט כל הערים החשובות תבעו לעצמן את החירות וקיבלו את אישורה מידי המלכים, במידה ששלטונם הלך והתרופף. בדיקת המטבעות של הערים השונות מאפשרת לנו לעמוד על השלבים שבהם הושגה אוטונומיה זו. נראה, שטביעתן של מטבעות כסף היא שהתאימה בדרך כלל למצב של אוטונומיה מלאה. צור למשל, נהנתה מחירות זו החל משנת 126-5 לפני הספירה⁴ ומטבעותיה היו להם מהלכים בכל האיזור. גם ערי-נמל אחרות, כגון גבל, צידון, טריפוליס, עכו, עזה ואשקלון הפכו בהדרגה לאוטונומיות ובסוף המאה השנייה לפני הספירה ניתקו למעשה כל זיקה לשלטון המרכזי באנטיוכיה⁵. ערים אלה פיתחו בתוכן חיים עירוניים בנוסח היווני, חיים עירוניים שהיו מלווים מאבק מדיני קשה. בחלק מהן נתפס השלטון בידי טיראנים מקומיים. כך היה הדבר בדאר ובמגדל-סטראטון⁶, בארץ-ישראל המערבית ובכמה מן הערים החשובות שבעבר-הירדן, כגון פילדלפיה (רבת-עמון)⁷ וחמתן. הערים השונות שבסוריה ובארץ ישראל ניהלו ביניהן לעתים קרובות מלחמה גלויה⁸.

יהודה החשמונאית לא היתה המדינה-היורשת היחידה שזכתה מן ההפקר בעקבות התפוררותה של מלכות בית-סלווקוס. מושלים שמיים שונים השתלטו על חלקים של סוריה ויצרו להם בשטחה מדינות קטנות (כאלקיס, אמסה)⁹. יותר חשובה מהן היתה מלכות הנבטים שלהתקדמותה היתה משמעות רבה לגבי ההיסטוריה המדינית של יהודה. בתקופת-המרד, בימיהם של יהודה ויונתן, היו הנבטים בעלי-בריתם של היהודים במלחמה באויבם המשותף, בית סלווקוס¹⁰. המצב נשתנה לחלוטין בסוף המאה השנייה. בין מטרותיה העיקריות של המדיניות הנבטית היה הפיקוח על הדרכים שחיברו את ערב הדרומית דרך בירת הנבטים פטרה עם עזה ומצרים מצד אחד ועם דמשק וערי פויניקיה מצד שני. ההתנגשות בין מלכות-הנבטים ובין יהודה החשמונאית נבעה בראש ובראשונה מהצטלבותם של כיווני ההתפשטות של שתי המדינות¹¹.

בתקופת שלטונו של ינאי המשיכה מלכות בית תלמי להוות גורם מדיני ממדרגה ראשונה בארץ-ישראל ובדרום-סוריה. אף מלכות זו סבלה הרבה מהסכסוכים הפנימיים, מההתמודדויות של התושבים המצריים של עמק-הנילוס ומההתערבויות של הרומאים. אף על פי כן הצליחה בדרך כלל מצרים התלמית לשמור על קיומה ורק השטחים החיצוניים שלה (קפריסין, קיריני) נותקו מהמרכז שבאלכסנדריה. בזמן עלייתו של אלכסנדר ינאי על כסא-המלכות של יהודה (שנת 103) שרויה היתה המלכה המצרית קליאופאטרה השלישית במלחמה עזה עם בנה ושותפה לשלטון, תלמי סוטר השני, הידוע יותר בכינויו תלמי לאתירוס. בשנת 107 היא הצליחה לסלקו מכל השפעה על ענייני מצרים¹² ובמקומו שיתפה היא את בנה הצעיר, תלמי אלכסנדר. תלמי לאתירוס גורש ממצרים, אך קבע את בסיסו באי קפריסין שממנו המשיך במלחמה נגד אמו ואחיו, איים מפעם לפעם על מצרים והתערב תכופות בענייני סוריה וארץ-ישראל. בסוריה תמך בדרך כלל תלמי לאתירוס במועמדים משלו לכסא המלכות באנטיוכיה, ואילו אלכסנדר ינאי המשיך על פי רוב במדיניותו הישנה של אביו יוחנן הורקנוס שהיה נאמן לברית עם חצר המלכות האלכסנדרונית במשך כל ימי שלטונו¹³. תלמיד לאתירוס ניסה כבר בימיו של יוחנן הורקנוס, לפני שגורש לחלוטין ממצרים, לעצור בעד התפשטותה של יהודה. יחד עם בן-בריתו אנטיוכוס קיזיקנוס השתדל הוא ללא כל תוצאות למנוע את כיבושה של שומרון בידי היהודים. בימי מלכותו של ינאי היה תלמי הגורם הראשון במעלה בכל פעולה מדינית וצבאית שהיתה מכוונת נגד אלכסנדר ינאי. מאידך גיסא, יכול היה המלך היהודי למצוא סיוע מדיני וצבאי בחצר המלכות האלכסנדרונית שנלחמה בעקביות בתלמי לאתירוס. כמו כן היה אלכסנדר ינאי בעל-ברית בכוח למלכות מצרים התלמית במאבקה נגד מדינת-הנבטים, דבר שלא הושם אליו לב במחקר עד עתה. במאה השנייה לפני הספירה הורעו מאוד היחסים בין הנבטים ובין מצרים. התלמיים השתדלו הרבה למצוא דרך ישירה בין הודו לנמלי מצרים ולעשות את המסחר בים-סוף בלתי תלוי בתיווך הנבטי¹⁴ ובנמלי ארץ-ישראל שהשליטה עליהם אבדה להם. הנבטים מצידם הגיבו בשורת מעשי-שוד שהביאו לפעולות-תגמול של המלכות התלמית¹⁵.

גם ערי הנמל הגדולות, כגון עכו, עזה ואשקלון נקטו עמדה לטובת צד זה או אחר בהתאם לאינטרסים העירוניים שלהם ויחסי הכוחות שבין הגורמים השונים בתוך הערים. ערים אלו, שזכו בתקופה זו למעמד עצמאי ולשגשוג רב בתחום הכלכלי, היוו גורם בלתי-מבוטל במאזן הכוחות. בעכו, שנשתחררה מכל תלות בשני האנטיוכוסים, גריפוס וקיזיקנוס¹⁶, נאבקו על השלטון שתי סיעות, שהאחת מהן רצתה לקבל סיוע מתלמי לאתירוס והשניה ראתה את עצמה קשורה לקליאופטרה השלישית. עזה, נמל הייצוא לסחורות המזרח שהועברו בידי הנבטים, קשורה היתה במלכות-הנבטים, המתחרה של מדינת-יהודה¹⁷, בעוד שמדיניותו של ינאי ואיבתו לנבטים נמצאו תואמות את המדיניות של חצר המלכות האלכסנדרונית. עזה, שהיתה נאמנת ביותר לתלמיים בתקופה הקודמת¹⁸, נתרחקה כעת ממצרים בהשפעת בעלי-בריתה הנבטיים. בתור עיר שנמצאה במחנה העוין לקליאופטרה השלישית זכתה עזה גם לאהדה מצד תלמי לאתירוס ושימשה לו, בדרום ארץ-ישראל, בסיס עיקרי לפעולותיו נגד מצרים.

לעומת זאת נקטה אשקלון במדיניות שונה לחלוטין. כבר בתקופה שלפני אלכסנדר ינאי פעלה אשקלון יחד עם החשמונאים באותו מחנה שעליו נמנתה גם מצרים התלמית¹⁹. אשקלון נשארה נאמנה בברית עם אלכסנדריה במשך כל ימי מלכותו של אלכסנדר ינאי וקשרים אלה קבעו גם את יחסה ליהודה.

גם מעצמות מזרחיות המרוחקות יחסית מהאיזור החלו להשפיע הרבה על התפתחותו המדינית. העתיד הגדול ביותר צפויה היה למלכות-הפרתים, שיצאה וידה על העליונה מההתמרדות המזויינת בבית-סלווקוס²⁰. כן חלה עלייה במעמדן הבינלאומי של כמה מהממלכות שבאסיה הקטנה, ובעיקר פונטוס וארמניה. טיגראנס מלך ארמניה אף השתלט בשנת 83 על אנטיוכיה ובראשית שנות הששים של המאה הראשונה, כבר לאחר מותו של ינאי, הגיעו הצבאות הארמניים עד לעכו. נדמה היה, שממלכת-ארמניה תפרוש את חסותה על סוריה כולה, אך תוכנית זו הושמה לאל בידי הרומאים.

אלה האחרונים התערבו במישרין רק מעט בענייני סוריה וארץ-ישראל בסוף המאה השנייה וראשית המאה הראשונה. גורמים שנבעו מהמערך המדיני הפנימי של רומא ובמגבלותיו האדמיניסטראטיביות של המשטר הרפובליקאני, האיטו במידה מסויימת את קצב-הסיפוח של איזור זה לרפובליקה הרומית. אף-על-פי-כן אין להניח שהרומאים היו אדישים לחלוטין למתרחש בסוריה בתקופה זו²¹. גם ייסוד הפרובינקיה קיליקיה בשנת 102 קירב את את הרומאים לענייני סוריה. הרבה יותר ידוע לנו על ההתערבות של רומא בענייני מצרים²², על קשרים ישירים בין יהודה ורומא בימיו של אלכסנדר לא נודע לנו דבר²³.

אחד הגורמים שהשפיעו במידה רבה על מעמדה המדיני של יהודה החשמונאית היה קיומה של גולה יהודית רבת-אוכלוסין והשפעה. ההיסטוריון והגיאוגראף היווני סטראבון. משבא לדון במאורעות משנות השמונים של המאה הראשונה לפני הספירה, התרשם מאוד מהתפשטותם וכוחם של היהודים בחלקי העולם השונים²⁴. ביחוד רבה היתה השפעתה של הפזורה היהודית בארצות-השלטון התלמי. ידוע התפקיד שמילאו היהודים בכלל והמתיישבים הצבאיים היהודים בפרט בהתרחשויות במצרים במאה השנייה. הם היו מראשי-תומכיה של המלכה קליאופאטרה השנייה במאבקה נגד תלמי אורגטס השני וצבא יהודי מ"ארץ חוניו" בלט בהתערבותו לטובת המלכה²⁵. היהודים תמכו אחר כך בקליאופטרה השלישית במלחמתה נגד בנה תלמי לאתירוס. מפקדים יהודיים ממשפחת חוניו פיקדו על גייסותיה והם שגירשו גם את צבאותיו של תלמי לאתירוס מארץ-ישראל. גם בשנים שלאחר מכן קיימו יהודי מצרים קשרים הדוקים עם ירושלים. חשיבות רבה היתה גם לאוכלוסיה היהודית המרובה בסוריה²⁶.

את ההיסטוריה החיצונית של מלכות-ינאי ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים: התקופה הראשונה נמשכה מראשית ימי מלכותו (שנת 103) עד לשנת 95 בערך, שנת השתלטותו של המועמד מבית סלווקוס שנתמך בידי תלמי לאתירוס, והוא דמטריוס השלישי, על אנטיוכיה. בתקופה זו השלים ינאי את כיבוש חופה של ארץ-ישראל מהכרמל עד לגבול המצרי (להוציא את אשקלון). את שיא הישגיו הצבאיים של ינאי בשנים אלו מהווה כיבוש הערים הגדולות עזה וגדרה שבעבר הירדן. אם כי ראשיתה של התקופה התחילה בתבוסה שנחל ינאי בידי תלמי לאתירוס, בא הדבר על תיקונו הודות לעזרה הצבאית שהגיעה מקליאופאטרה. אך סיוע זה, שמבוסס היה על שיתוף-אינטרסים וכן על השפעתם של המפקדים היהודיים בצבא התלמי, גם הגביל במידת-מה את ההתפשטות היהודית בכיוון חוף-הים. אלכסנדר לא היה רשאי לפגוע בחירותה של אשקלון הנאמנה בבריתה עם מצרים²⁷ וכן נחסמה בפניו הדרך צפונה לכרמל, כיוון שהסיעה שתמכה בקליאופאטרה עלתה כנראה לשלטון בעכו. מתנגדתו התקיפה ביותר של ינאי ברצועת-החוף היתה עזה, שנשארה נאמנה לידידותה המסורתית לנבטים, אף על חשבון הרעת היחסים עם אלכסנדריה.

כבר בזמן עלייתו של אלכסנדר ינאי על כסא המלכות נמצאה יהודה החשמונאית במלוא קצב-ההתפשטות. לאחר כיבוש אדום, השומרון והגליל התכוון ינאי לסיים את כיבושו של חבל-החוף, ברובה של רצועת-החוף לא נותר לינאי כל מתנגד רציני. רק עכו בצפון ועזה בדרום מסוגלות היו לגלות התנגדות רצינית, וכן אפשר היה לצפות להתנגשות עם זוילוס הטיראן של דאר ומגדל שרשון. כל אלה עשו יד אחת, כדי לעמוד בפני ההתקפה היהודית. הם נתמכו גם על ידי הערים הפויניקיות הצפוניות לעכו וביחוד על ידי צידון²⁸. מטרתו הראשונה של ינאי היה כיבוש עכו. מכיוון שאזרחי-העיר התיאשו מעזרתם של המלכים של המלכים היריבים מבית סלווקוס החליט חלק מבני עכו לפנות בבקשת-עזרה על תלמי לאתירוס²⁹. אף על פי שבינתיים גברה בעיר ידה של המפלגה המתנגדת לתלמי³⁰ עלה הוא בחוף שקמונה³¹ בראש צבא של שלושים אלף איש, ואליו הצטרפו גם בני עזה וזוילוס הטיראן. ינאי לא הפסיק את המצור על עכו והתחיל במשא ומתן גלוי עם תלמי לאתירוס ובמשא ומתן חשאי עם אמו קליאופטרה³². תלמי גמר אומר להקים את ההתקשרות בין ינאי לאמו ולהסתער ללא שהות על מלכות יהודה. כוונתו היתה להתקדם דרך הגליל לעבר-הירדן המזרחי ולהתאחד שם עם אויביו העבר-ירדניים של ינאי, וביחוד עם אויבו העיקרי באותו איזור, תיאודורוס הטיראן של חמתן³³. בהתקפת-פתע ביום השבת לכד תלמי לאתירוס את שיחין³⁴, אך נסיונו לכבוש את צפורי³⁵ נכשל לחלוטין. תלמי וויתר על כיבוש ציפורי והמשיך בהתקדמותו לעבר הירדן³⁶. ליד צפון³⁷ הסמוכה לחמתן פרץ קרב שנסתיים בנצחונו של תלמיד לאתירוס³⁸. תלמי פלש לתוך יהודה וצבאו הטיל אימה על התושבים על ידי מעשי-זוועה שביצע בכפרי יהודה³⁹.

ישועה צמחה לינאי מהתערבותה של קליאופאטרה השלישית שלא יכלה להשאר אדישה להשתלטותו של תלמי לאתירוס על עזה ודרומה של ארץ-ישראל ולאיומו הישיר על מצרים⁴⁰. תכניותיו של תלמי לאתירוס לכבוש את מצרים עצמה עלו בתוהו⁴¹ והוא נסוג לעזה, ואילו חיל המשלוח המצרי בפיקודם של המצביאים היהודיים חנניה וחלקיה⁴² פעל בהצלחה בארץ. עכו נפלה בידי גייסות קליאופאטרה⁴³ והיא כרתה ברית צבאית עם אלכסנדר ינאי בסקיתופוליס (= בית שאן)⁴⁴. נראה, שגם לאחר מותה של קליאופאטרה⁴⁵ המשיך ינאי לקיים את הברית עם יורשה באלכסנדריה תלמי אלכסנדר, אחיו ומתחרהו של תלמי לאתירוס.

לאחר גירושו של תלמי לאתירוס מהארץ יכול היה ינאי להיפנות לסילוק חשבונותיו עם בעלי-בריתו הארץ-ישראליים של תלמי, עם אלה שבעבר הירדן ועם אלה שבאיזור החוף, וביחוד עם עזה. לאחר מצור שנמשך עשרה חדשים הוא כבש את גדרה, המפורסמת בכל הערים היווניות שבעבר הירדן ומקומות שונים בגלעד ובמואב. כמו כן לכד הוא את רפיח ואת אנתדון (בין עזה לאשקלון) באיזור החוף, ונתקל בהתנגדות רצינית רק בעזה. מצבה של עזה לאחר מפלתו של תלמי לאתירוס נהיה קשה ביותר. בני-עזה ציפו לשוא לעזרתו של בעל-בריתם חרתת השני, מלך הנבטים⁴⁶. אף-על-פי-כן נמשך המצור על עזה זמן רב (שנה תמימה). כיבושה בידי היהודים (לפני שנת 96 לפני הספירה)⁴⁷ היה מבצעו הגדול ביותר של ינאי בתקופת-מלכותו הראשונה.

התקופה השנייה של מלכות ינאי כוללת את המחצית השנייה של שנות התשעים ואת עיקרן של שנות השמונים של המאה הראשונה (95-83 לפני הספירה). מבחינת ההתפתחות הפנימית זוהי תקופת ההתנגשות הגלויה של חלקים שונים באומה עם מלכות בית חשמונאי. מבחינת הרקע החיצוני נמצאות שנים אלו בסימן עליית כוחו של תלמי לאתירוס, אשר הצליח עוד בשנות התשעים להשליט את אחד מבעלי-בריתו, את דמטריוס השלישי, על דמשק⁴⁸ וחלקים אחרים של סוריה ובתוכן הבירה אנטיוכיה⁴⁹. המלחמה של ינאי עם הנבטים היתה בעיצומה ובשנת 88 לפני הספירה אף עלה בידי תלמי לאתירוס לחזור ולשבת על כסא אבותיו באלכסנדריה⁵⁰. גופים מדיניים שונים שקודם לכן תמכו במתנגדיו של תלמי לאתירוס, כגון אשקלון, עברו הפעם לצידו מאחר שהיה למלך במצרים עצמה.

אלכסנדר ינאי נמצא במצוקה קשה, בהיותו מוקף אויבים מכל הצדדים. אף על פי כן החזיק ינאי מעמד בשנים קשות אלו. אם כי נחל מספר תבוסות וויתר על שטחים מסויימים לטובת הנבטים⁵¹. דמטריוס השלישי לא הצליח לשמור על מעמד הבכורה שלו בסוריה וידיו של תלמי לאתירוס בשנים הראשונות למלכותו היו כבולות במידה ניכרת על ידי המרד שפרץ במצרים העליונה ושנמשך שלוש שנים, עד לחורבנה של בירת מצרים הדרומית בשנת 85 לפני הספירה⁵². כמו כן נראה, שלאחר שתלמי לאתירוס היה למלכה הרשמי של מצרים, היה מעוניין להתפשר עם נתיניו היהודיים בעלי ההשפעה⁵³. אין אנו יודעים מה היו באותו זמן יחסיו של תלמי עם הנבטים. אך יתכן שגם בתחומם של יחסים אלה ירש את מדיניות המלכים קודמיו, שמנוגדת היתה למלכי הנבטים.

כשלונו הראשון של ינאי בתקופה זו של מלכותו היה במלחמה עם עבדת מלך הנבטים⁵⁴. הללו, שנכשלו בנסיונם להציל את עזה בעלת-בריתם, החליטו לעצור את המשך התקדמותו של ינאי בעבר הירדן שהיה בה כדי לסכן את דרכי התחבורה שבין פטרה לדמשק. ינאי, שקודם לכן התגבר סופית על התנגדותו של תאודורוס והחריב את חמתן⁵⁵, נחל תבוסה קשה באחד הקרבות בגולן. עבדת מלך הנבטים הפעיל צבא רכוב על גמלים ורק בקושי נמלט ינאי לירושלים (שנת 90 לפני הספירה)⁵⁶. תבוסתו בעבר הירדן שימשה אות להתמוטטות שלטונו ביהודה ולהתעוררות הכוחות העוינים לו מבחוץ. דמטריוס השלישי בעל בריתו של תלמי לאתירוס החליט לנצל את שעת-הכושר, להתחבר עם מתנגדיו הארץ-ישראליים של ינאי ובאופן זה להחזיר את עטרת בית סלווקוס ליושנה (שנת 89 לפני הספירה)⁵⁷, דמטריוס פלש לשומרון ובמערכה שהתחוללה סמוך לשכם⁵⁸ בין דמטריוס ובעלי-בריתו מצד אחד ובין אלכסנדר ינאי, שבצבאו מרובים היו השכירים היווניים⁵⁹, מצד שני, היתה יד דמטריוס על העליונה. אף על פי כן לא יכול היה לנצל את ההישג הצבאי הזה גם מפני שרבים ממתנגדיו היהודיים של ינאי חזרו בהם ותמכו במלך היהודי וגם מפני שמלכותו של דמטריוס עצמה הועמדה בסכנה על ידי התחזקותו של אחיו ומתחרהו פליפוס⁶⁰.

כתוצאה מכך הסתלק דמטריוס מהארץ. בכל זאת היה מצבו של ינאי קשה בשנים שלאחר מכן. המרידה היהודית אילצה אותו לוותר וויתורים זמניים לטובת הנבטים. כן לא יכול היה ינאי למנוע חדירות של צבאות פולשים לגבולות ממלכתו. אחד המלכים מבית סלווקוס, אנטיוכוס המכונה דיוניסוס השתמש ביהודה כבארץ-מעבר במלחמתו בנבטים⁶¹, וחרתת השלישי מלך הנבטים חדר לארץ-ישראל המערבית וניצח את ינאי בקרב ליד חדיד, לא הרחק מלוד⁶².

השנים האחרונות (83-76 בערך) למלכותו של ינאי עמדו בסימן עליית קרנו של בית-חשמונאי והן מהוות מבחינת ההתפשטות הטריטוריאלית את נקודת-השיא של תקופת-החשמונאים. ינאי התגבר על המשבר בתוך הממלכה שכבל את ידיו בשנים הקודמות. כן לא היה צריך עוד לחשוש מהתערבותו של תלמי לאתירוס, שמת בשנת 80 לפני הספירה⁶². התקדמותו של הצבא הארמני לפנים סוריה והשתלטותו של טיגראנס על אנטיוכיה (שנת 83 לפני הספירה) היוותה משקל נגדי להתעצמותם הקודמת של הנבטים.

בקרב ליד חדיד נחל אלכסנדר את תבוסתו האחרונה. לפי יוסף בן מתתיהו, עזב חרתת את הארץ לאחר שהגיע להסכם עם ינאי⁶³. מבלי כל הסבר עובר ההיסטוריון לתיאור פרשת-כיבושים חדשים של ינאי, כיבושים בעבר הירדן⁶⁴. כיבושים אלה, שנמצאו בתחומם של האינטרסים הנבטיים, יכלו לצאת לפועל רק בעל כורחם של הנבטים. מכאן יש להסיק שלאחר נצחון-הנבטים ליד חדיד חלו התפתחויות צבאיות ומדיניות שביטלו את ערכו. יוסף בן מתתיהו מחסיר אפוא חוליה חשובה בהיסטוריה המדינית של התקופה. חסרון זה מתבאר על ידי אופיים של המקורות הספרותיים שמהם שאב יוסף בן מתתיהו את ידיעותיו על מלכות-החשמונאים. מקורות אלה היו הלניסטיים⁶⁵ והעיקרי שביניהם היה ניקולאוס איש דמשק⁶⁶. ניקולאוס יווני-סורי, אוהב נאמן של עיר-מולדתו דמשק⁶⁷ ויד-ימינו של הורדוס המלך, השתדל במידה מרובה לטשטש את הישגיו המדיניים של ינאי, אויבו של הישוב היווני-סורי ומאדירו של בית-חשמונאי. אולם מפעולות-הכיבוש בעבר הירדן ומהמשך המאורעות בימי מלחמת-האחים בימי אריסטובולוס והורקנוס מתברר שהנבטים הפסידו לינאי ערים שונות ורק על ידי המשא והמתן עם הורקנוס החזירו לעצמם שתים-עשרה ערים שאבדו להם במלחמותיהם נגד ינאי.⁶⁸

אין לנו כל ידיעות על קשרים ישירים בין אלכסנדר ינאי ובין המלך הארמני טיגראנס, שהשתלט בשנת 83 על אנטיוכיה.⁶⁹ מכל מקום הנבטים, שהיו חזקים יותר במלחמות להגנת-ארצם מאשר במלחמות-כיבוש⁷⁰ ושמספר אנשי-הצבא שעמדו לרשותם לא היה רב ביותר,⁷¹ לא עצרו כוח לעמוד בפני כוחה המאוחד של מלכות-יהודה החשמונאית בשנות חייו האחרונות של ינאי.⁷²