| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
השינוי לרעה שחל במעמד האומה היהודית בארצה מצא ביטוי בפקודתו של אספסיאנוס להטיל מס שנתי של שני דינרים על כל יהודי בארץ ובתפוצות. המס שהועלה לאוצר הרומי הוטל למען היכלו של יופיטר קאפיטולינוס במקום מחצית השקל שהיה כל יהודי מעלה למקדש בירושלים. יוסף בן מתתיהו ודיו קאסיוס מעידים שאספסיאנוס הטיל את המס עם חורבן המקדש,7 וסויטוניוס מספר שדומיטיאנוס הקפיד לגבות מס זה אפילו מיהודים שהתכחשו ליהדותם או שיצאו מכלל ישראל.8 המס הוטל אף על גרים, נשים וילדים והיווה עול כספי כבד, שהרי הוטל בנוסף למסים האחרים.9 יותר מכל היה במס משום השפלה ודיכוי ובעקיפין משום כפייה לעבודה זרה. לראשונה היתה זו הפליה משפטית מעצם היותו של אדם שייך לעם היהודי. מלבד המס היהודי המיוחד הכבידו על היהודים בארץ גם היטלים אחרים. בניגוד למקובל בקיסרות הרומית שהחייבים במס קרקע לא היו משלמים מס גולגולת הרי בארץ שילמו היהודים את שני המסים כאחד. אפיאנוס, סופר יווני שחי כדור או שניים לאחר החורבן. כותב שמחמת הרוח המרדנית שגילו תושבי הארץ היה המס המוטל על יהודי ארץ-ישראל קשה משנתחייבו בו תושבי הארצות השכנות.10 קשים ביותר היו המכסים הבלתי קבועים אשר שיעוריהם לא הוגדרו בחוק. ויותר מן הנטל הכלכלי הכבידו השרירותיות שבהטלתם והקשיחות בדרך גבייתם. המקורות התנאיים מרבים להזכיר את מס הארנונה שהוטל למימון הצבא הגדול שחנה בארץ והפקידות הרומית האזרחית. הארנונה כללה אספקת מזון, בהמות, מספוא, בגדים, עצים ואפילו יין. תנא אחד בן דור החורבן, רבי חנניה סגן הכוהנים, מעלה את סבל העם וזעקתו על ארנונה זו:
מס אחר הנזכר במקורותינו וקשורים בו מצוקה וסבל הוא האנגריה – הטלת חובת עבודה לצורכי השלטונות. עבודות אלה היו לעתים בהיקף קטן ומצומצם, כגון עבודה שהוטלה לשעה על אדם שנתפס בשוק, בעיר או בשדה, ולעתים – עבודות בהיקף רב כגון סלילת דרכים, העברת משאות וסחורות למרחקים גדולים. יש שאדם נתפס לאנגריה הוא ובהמתו, ויש שהיו תופסים רק את הבהמה ומעבידים אותה עד שנפסלה לעבודה, ופעמים החרימוה ולא החזירוה לבעלה. המקורות מספרים על מקרים שאדם שכר חמור ו'נעשתה אנגריא' ויש שזו היתה 'אנגריא חוזרת', אך יש שזו היתה גם 'אנגריא שאינה חוזרת'.12 אף כאן יש בידינו תאור של חכם בן דור החורבן,רבן יוחנן בן זכאי:
רומא נהגה בדרך כלל בסובלנות דתית עם העמים הנכבשים אף שגזלה את חירותם ומעמדם המדיני. גם כלפי היהדות נקטה רומא יחס דומה ואיפשרה ליהודים לנהוג לפי מסורת אבותיהם. אולם בימי מלחמה ומרד שנתארכו והגבירו את תאוות הנקם של השלטונות, רמסו הרומאים את חירויותיהם הדתיות בתואנה 'שאין דבר תועבה כלפי היהודים'.16 אף שאין יוסף בן מתתיהו מייחד את הדיבור על רדיפות דתיות לאחר המלחמה. הרי מפוזרים בספריו רמזים שונים ואף סיפורי מעשה בהקשרים שונים על גזירות דת, וכפייה לעבור עבירות בימים שלאחר המלחמה. בולט ביניהם תאור הטבח ביהודי אנטיוכיה וכפיית היהודים לעבוד עבודה זרה ולחלל את השבת ולא באנטיוכיה בלבד. אלא אף בשאר ערי סוריה.17ממקורות שונים אנו למדים על בתי-כנסת שנהרסו ועל תיאטראות שנבנו במקומם להמיר את רוח היהודים, אלא שהללו ובפרט האיסיים נשארו נאמנים לתורה אף-על-פי ש'רבים ראו את השבויים בתיאטראות שעמדו בכל מיני יסורים ומיתות משונות ולא הוציאו מפיהם דבר לחרף את התורה'.18 אחד האמצעים הקשים שנקטו השלטונות לאחר החורבן ואשר תוצאותיהם נכרו בחיי העם בארץ היה הפקעת הקרקעות. יוסף בן מתתיהו מספר שבשנת 71 לספירה פקד הקיסר לתפוס את אדמות היהודים ולמסרם לחכירה, בעיקר את אדמתם של אלה שנלחמו ברומאים.19 קרקעות רבות הופקעו ממש הן ביהודה והן בגליל. חלק מן האדמות שהופקעו ובעליהם נושלו נמסרו לחיילים המשוחררים (כדוגמת מוצא, שאדמותיה נתנו לחיילים ותיקים20 או למקורבים אחרים למלכות.21 על אדמות אחרות שהופקעו מידי יהודים נשארו בעליהן לעבד את אדמתם בתור אריסים. קרקעות מסוימות שכללו גם את חורשות האפרסמון הריווחיות הועברו ממש לרשות הקיסר כנכסיו הפרטיים והללו נוהלו במישרין על-ידי אוצר הקיסר. המקורות התנאיים מתנים את סבלם של החקלאים היהודים הצריכים להוציא את פרנסתם מידי 'מציקין' (conductors) בעלי הקרקעות החדשים הלוחצים אותם, מעלים את מסיהם ומנשלים אותם באמתלא זו או אחרת מעל אדמתם. המציקים – שהיו יהודים לא רק נוכרים – נמצאו בכל תחומי ארץ-ישראל, והתופעה נודעה בלשון המשנה, כ'מכת מדינה'.22 מציאות מרה זו על כל מוראותיה מתוארת באחד המקורות בפרוטרוט:
קרקעות מרובות חזרו ונפדו אמנם בימים שלאחר החורבן, אולם הפקעת האדמות היווה ראשיתו של תהליך ודחיקת העם היהודי מאדמתו. מבחינה מינהלית המשיכה יהודה, כמלפני החורבן, להיות תלוייה בפרובינציה של סוריה ובנציבה שישב באנטיוכיה. מדי פעם בעתות משבר היה מגיע ליהודה להשקיט הרוחות ולשפוט את המורדים.24 העניינים החשובים מבחינה מדינית נקבעו באנטיוכיה ולפיכך אנו מוצאים שרבן גמליאל הולך לקבל סמכות ורשות מאת 'הגמון שבסוריא'.25 אפילו החלוקה של ארץ-ישראל לטופארכיות26 מימי הבית נשארה, כנראה, בעינה.27 אלא שהשינוי הבולט ביותר עתה מבחינה מינהלית היה העובדה שלאחר מלחמת החורבן עברה ארץ-ישראל לרשותה הישירה של האדמיניסטרציה הרומית. השלטון ביהודה לאחר החורבן היה בידי נציב בן מעמד סנאטורי ולידו ממונה על העניינים הכספיים.28 גביית המסים והטלים אחרים, סדרי הבטחון, המשפט האזרחי והפלילי, כולם נמצאו בידי הנציבות הרומית שמרכזה היה בקיסריה. אולם מטעמים מעשיים לא ויתר השלטון לגמרי על שיתופם של אנשי המקום בהנהגת היישובים ובגביית המסים. הרומאים נהגו להחכיר את המכסים (גביית המסים לא נמסרה לחכירה בתקופה זו) ויש להניח שרבים מהם היו יהודים שנודעו בכינוי הגנאי 'הגבאים והמוכסים' בספרות התנאית. ביניהם היו בוודאי כאלה שהמשיכו בתפקידיהם כמלפני המלחמה. אם מפני שהיישובים שלהם לא נלחמו כלל ברומאים (כגון ציפורי) ואם מפני שהם עצמם פרשו מן המורדים. רבים מהם נצלו את שער הכושר, סייעו בידי הרומאים ונסתייעו בהם על מנת לזכות במשרות שיש בהם שררה והנאת ממון. במלים אחרות: מלחמת החורבן והסדרים החדשים שהנהיגו הרומאים הביאו לעליית שכבה חברתית חדשה של 'בעלי זרוע' שהכבידו את עולם על העם. וכך מקונן אחד החכמים מבני דור החורבן: 'רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין (= השועים בעם) וחפו בראשם ונידלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון'.29 התנאים הקשים שנשתררו לאחר המפלה הטילו בעם מבוכה, צער וכאב. חלק גדול מהעם נתפס ליגון ולתהייה ולא היתה זו רק תגובה מיידית ראשונית למלחמת החורבן. רבים פרשו מניהול חיים תקינים, שקעו בייאוש וחדלו למלא את תפקידם. ממקורות תנאיים וחיצוניים שנכתבו כדור לאחר החורבן (חזון עזרא, ספר ברוך הסורי) ניתן להבין שההתמוטטות בחיי העם נמשכה אפילו תקופה ממושכת.30 אף-על-פי-כן, חוט השדרה של היישוב היהודי לא נשבר כליל למרות ההרס הכלכלי והתמעטות האוכלוסייה. עדות לכך לא רק העובדה שעמד לו כוחו לעשות מלחמות גדולות כעבור דור – בימי מרד טריאנוס (117-115) ובעיקר במרד בר-כוכבא בימיו של אדריאנוס (135-132) – אלא בעיקר ההתאוששות היישובית והכלכלית המהירה והבולטת כבר בסוף המאה הראשונה. כפרים וערים רבים שוקמו מחדש באופן חלקי או מלא. נראה גם שלא כולם חרבו חורבן גמור כתאורו של יוסף בן מתתיהו. גם החפירות הארכאולוגיות שנערכו לאחרונה הצביעו על כך שערים, אשר לפי עדות המקורות הספרותיים נפגעו קשה בימי המרד הגדול, לא רק המשיכו את קיומם, אלא אף זכו לפריחה ולהתרחבות יישובית. כך, למשל, העיר יפו שעליה מסופר כי נשרפה ונהרסה כליל פעמיים במרוצת המלחמה – לראשונה בידי הנציב מסוריה שנזעק לעזרת הצבא הרומי בראשית המרד31, ושנית בידי האימפראטור אספסיאנוס.32 אולם כבר בשלהי המאה ובראשית המאה השנייה נמצאת העיר בנויה ופעילה. נמלה פועל כסדרו, שווקיה מאורגנים, וכתובת אחת, משנות התשעים, מספרת על אגורנומוס – יהודי שהיה ממונה על השוק.33 בשנים שלאחר מכן אף ידועים לנו חכמים הנקראים על שם העיר.34 כך גם עין גדי שפליניוס תאר אותה כעיי חורבות בימי מלחמת החורבן.35 נראה שעין גדי חזרה ונשתקמה והפכה להיות מרכז חשוב בימי מלחמת בר-כוכבא כפי שמעידים החפירות הארכאולוגיות ואגרות שונות שנמצאו במערות מדבר יהודה מימי מלחמת בר-כוכבא. יישוב זה התמיד בקיומו עד הכיבוש הערבי.36 גם הערים היווניות בארץ-ישראל, שתושביהן היהודים נפגעו קשה בראשית המרד, נושבו מחדש על-ידי יהודים. כבר מראשיתה של המאה השנייה עולות ידיעות על קבוצים יהודים פורחים ומרובי אוכלוסין בהרבה מערי החוף היווניות ובכלל זה ערי הדקאפוליס היווניות.37 בחלק ניכר מהן אף נתגלו שרידים של בתי-כנסת, אם כי הן, כמרבית בתי-הכנסת שנמצאו בארץ, מתקופה מאוחרת יותר. גם מבחינת הארגון החברתי, הציבורי והרוחני היה למעשה תהליך השיקום מהיר למדי ובעל תוצאות. כדור לאחר החורבן ידעה היהדות אחת מתקופת היצירה והפריחה הרוחנית המעמיקות והמפוארות ביותר בתולדותיה. בשנים אלה נבנו מערכות חברתיות יהודיות בעלי משמעות רבה ועוצבו דרכי חיים יהודיים תוססים אשר הטביעו את חותמם על חיי האומה לכל הדורות. אולם, לאור כל מה שאירע לאומה עם חורבן הבית ברור הוא כי התהליך של ההתאוששות לא נעשה מאליו, אלא מתוך מאמצים מרובים מחושבים ומכוונים של מורים ומנהיגים ברוכי כשרון ומעט שעמדו לישראל בשני הדורות לאחר חורבן הבית.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
