| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אחד המפגשים המפורסמים ביותר הוא המפגש של אלכסנדר הגדול והכוהן הגדול של בית-המקדש בירושלים. הסיפור מובא על-ידי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יא, 339-330): אחרי המצור על עזה וכיבושה, סר אלכסנדר לירושלים. בצופים, הוא פגש את הכוהן הגדול, ידוע, שיצא לקראתו, לבוש בבגדי הכהונה ומלוּוה בהמוני בית ישראל, והשתחווה לפניו. כשנשאל אלכסנדר, מדוע הוא משתחווה לפני בן תמותה, הסביר כי לא השתחווה לפני בן אדם, אלא לפני שמו של אלוהי ישראל שהיה כתוב על מצנפתו של הכוהן הגדול. לאחר מכן, בא אלכסנדר לבית-המקדש והקריב קרבן לאלוהי ישראל, בהדרכתו של הכוהן הגדול. נוסח שונה של הסיפור מובא במקורות תלמודיים.4 כאן, אלכסנדר לא בא לירושלים, והפגישה התקיימה באנטיפטריס כשהכוהן הגדול בא לקראתו. מכיוון שהעיר אנטיפטריס נבנתה על-ידי המלך הורדוס, יותר משלוש מאות שנה אחרי מסעו של אלכסנדר, השם שלפנינו הוא אנכרוניסם בולט. אבל, הואיל ואנטיפטריס נמצאת בשרון (במקום שבו שוכנת היום ראש-העין), המקום מתאים בהחלט לפגישה בין אלכסנדר לנציגי היהודים, כאשר המלך המקדוני עבר את הארץ בדרכו למצרים, או כאשר שב לסוריה, בהמשך מסעו, בדרכו לכיבוש ממלכת פרס. גם בנוסח זה השתחווה אלכסנדר לפני הכוהן הגדול, כי ראה בו את נציגו של האל האמיתי. מכיוון שמקום הפגישה לא היה בירושלים או בקרבתה לא התקיים ביקור בבית-המקדש ולא הוקרב קרבן. אבל, יש פרט אחד אשר מעניק ערך מיוחד לפגישה: שמו של הכוהן הגדול איננו ידוע, אישיות שאינה נזכרת בכל מקום אחר, אלא שמעון הצדיק. נתעכב לרגע על האישיות הזאת. מקורות שונים (בן-סירא, יוסף בן-מתתיהו, ספרות חז"ל) מזכירים אותו בקשר למאורעות שקרו ביהודה במשך תקופה של כמאה ושלושים שנה, בין זמן מסעו של אלכסנדר הגדול בארץ-ישראל לימיו של אנטיוכוס השלישי. לענייננו, לא האישיות ההיסטורית שחיתה בתקופה מסוימת חשובה לנו, אלא הדמות כפי שהייתה מקובלת בין היהודים בסוף הבית השני ובימי התלמוד – שמעון הצדיק משך אליו את כל המידות והתכונות של המנהיג היהודי האידיאלי: הוא היה כוהן גדול, וגם אחד מן החכמים ("משיירי כנסת הגדולה"), והיה אחד מן האבות אשר חוכמתם נמסרה מדור לדור במימרות כנף חריפות אשר שימשו תקנות לדרך ההתנהגות של כל העם היהודי. שכן הוא בעל המאמר המפורסם: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". הכוהן הגדול שמעון זכה לתואר "הצדיק" תודות לצדק שאיפיין את פעולתו כשופט; הוא גם קבע את סדרי העבודה בבית-המקדש והיה הנציג והסניגור של העם היהודי לפני תקיפי העולם.5 כך נפגש הנציג המוסמך ביותר של עם ישראל, פנים אל פנים, עם אלכסנדר הגדול, המייצג בצורה מושלמת את העולם היווני. אף-על-פי שיש כמה חוקרים אשר מוכנים לקבל את האפשרות כי פגישה בין אלכסנדר לבין הכוהן הגדול של בית המקדש בירושלים אכן התקיימה,6 נראה לי כי צודקים אותם המלומדים אשר שוללים את הדבר.7 נראה כי סיפור זה שייך לסוג של אגדות על פגישות בין אישים גדולים בני עמים שונים שמטרתם להציג את הערכים של עמיהם. מתקבל על הדעת שמפגש כלשהו בין היהודים לבין המקדונים אכן התקיים: כמה מקציני אלכסנדר, פגשו, אולי בירושלים, אולי במקום אחר, נציגים של היהודים שחיו בארץ-ישראל, במתכונת המדינית של מדינת-מקדש, ונערך הסדר שהעביר את השלטון העליון מממלכת פרס לאלכסנדר. מאוחר יותר, בדמיונם של יהודים שלמדו את התרבות היוונית ושאפו לסינתזה בין תרבותם לבין העולם היווני, היה המפגש לראשית דו-שיח בין היוונים לבין היהודים. נוסף לפגישה במישור המדיני יש בידינו סיפור על מפגש במישור התרבותי-רוחני. אנו קוראים אצל יוסף בן-מתתיהו (נגד אפיון, 181-177) שבדיאלוג "על השינה", שנכתב בידי קלארכוס מסולוי, מתלמידי אריסטו, מדבר הפילוסוף, כלומר אריסטו, בהערצה גדולה על חכם יהודי שהיה יווני מושלם לא רק בשפתו אלא גם בנפשו. אריסטו אומר, כביכול (סעיף 181):
אחרי דברי שבח אלה על החכם היהודי, נפסק הציטוט מדברי קלארכוס, ויוסף בן-מתתיהו מוסיף שאריסטו דיבר בהתפעלות על כוח הסבל ועל אורח חייו של היהודי ועל חוכמתו, ומפנה את אלה שרוצים לדעת יותר על החכם היהודי לספרו של קלארכוס; הוא (יוסף) אינו רוצה למסור דבר נוסף. סיום זה עורר פליאה אצל המלומדים המודרניים: יוסף שחפץ להרשים את קוראיו על-ידי הבאת דברי שבח על היהודים מפי גדול הפילוסופים היוונים, מצטט קטע ארוך מדברי קלארכוס אשר צריך לשמש כמבוא לעיקר, ומפסיק לפני שמסר דבר ממשי אשר יבסס את דברי השבח של אריסטו על החכם היהודי. ניסו לתרץ את הקושי בשתי דרכים: או שספרו של קלארכוס לא היה בידי יוסף, והוא ציטט מאיזה אוסף של קטעים נבחרים,8 או מפני שאותו יהודי הופיע בהמשך הדיאלוג כקוסם ועושה נפלאות, ויוסף לא רצה להזכיר דברים כאלה במסגרת החיבור שלו להגנה על היהודים.9 מכל מקום, אין הדבר בעל משמעות ביחס לנושא שלנו, שהוא מפגש בין אריסטו לחכם יהודי. המקור של יוסף היה דיאלוג פילוסופי או ספרותי ולא יכול לשמש הוכחה שאריסטו דיבר אי-פעם עם יהודים, או נפגש איתם. החל מאפלטון, שימשה הצורה של דיאלוג כמסגרת מקובלת לסופרים כדי להציג את רעיונותיהם ולדון בהם מצדדים שונים על-ידי ויכוח בין דמויות שונות, כשאחד מן המתדיינים מדבר בשם המחבר. הכנסתה לדיאלוג של דמות אכסוטית, סקיתי, הודי, או יהודי, היתה אחת מהתוצאות של התרחבות האופק הגיאוגרפי של היוונים, אחרי כיבושיו של אלכסנדר הגדול. כל עוד הדיאלוג של קלארכוס הוא המקור היחיד המעיד על מפגש בין אריסטו לחכם יהודי, מותר לומר שטרם נמצאה עדות ממשית לפגישה כזאת. הנושא של מפגש בין נציגים של העם היהודי לבין גדולים מקרב הגויים מופיע כמה פעמים באגדה היהודית: כך מסופר על פגישה של רבן יוחנן בן זכאי עם הקיסר אספסיאנוס10 ועל עימות בין ר' עקיבא לבין הקיסר הדריאנוס.11 מסורות רבות ומפורטות מספרות על מפגשים רבים בין ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, לבין קיסר המופיע בשם אנטונינוס:12 הם נולדו כביכול באותו יום והיו ידידים קרובים; הם קיימו שיחות רבות על נושאים פילוסופיים; מתוך רצונו לגרום נחת לידידו, נימול הקיסר ואפילו התגייר! כשבאים לבדוק את הדברים האלה, על פרטיהם, השאלה הראשונה שאותה יש לברר היא, באיזה קיסר מדובר, כי הרי היו חמישה קיסרים שאחד משמותיהם היה אנטונינוס: אנטונינוס פיוס, מרקוס אורליוס, קומודוס, קרקלה ואלגבלוס! לכאורה האיש המתאים ביותר למסגרת האגדה צריך היה להיות מרקוס אורליוס, הקיסר הפילוסוף. למרבה הצער, קשה ביותר לקבל, מבחינה כרונולוגית, שפגישה כזאת היתה יכולה להתקיים;13 יתר על כן, כל מה שידוע על מרקוס אורליוס ויחסו השלילי ליהודים, מוציא מכלל סבירות מגע כלשהו בינו לבין חכם יהודי. עם זה, אין לשלול מכל וכל את האפשרות שרבי קיים מגע כלשהו עם אחד, או עם יותר מאחד, מן הקיסרים שעברו בארץ-ישראל במסעותיהם במזרח, כדי להסדיר עניינים אדמיניסטרטיביים וכלכליים בין היישוב היהודי לבין השלטונות הרומיים. אבל כל זה רחוק מן הידידות והשיחות הפילוסופיעות בין שני ענקי רוח.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
