| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
היהודים באלכסנדריה ובחלקים אחרים של העולם ההלניסטי לא הסתפקו בתרגום התנ"ך; הם יצרו ספרות ענפה ועשירה בתחומים רבים כהיסטוריה, שירה, הגות פילוסופית, דרמה ופרשנות כתבי הקודש. אף-על-פי-כן, עד לעליית הנצרות קשה למצוא סופר או הוגה דעות שהיה לו מושג קלוש ביותר על היהדות או הספרות היהודית. בכל זאת קיים יוצא מן הכלל אחד והוא אלכסנדר פוליהיסטור.26 הוא היה סופר יווני שנולד במילטוס, הובא לרומא כעבד בידי סולה, בשנת 82 לפני סה"נ, ואף שוחרר על-ידיו. הוא היה סופר פורה שחיבר, בין היתר, אוספים של ציטוטים וסיכומים של מחברים רבים על תולדותיהם ומנהגיהם של עמים רחוקים ומשונים, וחברות אסוטריות; כך הוא כתב ספרים על האשורים והבבלים, על הלובים ועל היהודים. בסוף התקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, רווחה אופנה של סיכומים, ציטוטים ומבחר קטעי יצירות (אנתולוגיות), ואלכסנדר פוליהיסטור סיפק לקוראים היוונים והרומיים חומר מוכן וקצר, וכך הציל משיכחה מוחלטת לא רק סופרים פגאנים כגון ברוסוס, טימוכרס או אפולוניוס מולון, אלא גם שורה של סופרים יהודים שכתבו ביוונית: דמטריוס, אוופולמוס, ארטפנוס, מלכוס, המשורר האפי פילון והדרמטורג יחזקאל. פוליהיסטור עצמו יצא מן האופנה בסוף תקופת הקיסרות, ומה שנותר מכתביו נמצא בציטוטים אצל סופרים אחרים, במיוחד אצל יוסף בן-מתתיהו ואווסביוס. כאמור, אלכסנדר פוליהיסטור הוא היוצא מן הכלל, והכלל הוא חוסר עניין של האינטליגנציה הפגאנית ביצירתם הספרותית של היהודים. דבר זה מעורר תמיהה מרובה. הרי היהודים היו מצויים במקומות רבים בעולם ההלניסטי והרומי, בארץ-ישראל כמו במצרים, בסוריה, בקיריני, באסיה הקטנה ובאיטליה, ונוכחותם היתה מורגשת היטב בכל אתר ואתר, והם נזכרים בכתביהם של סופרים רבים שכתבו ביוונית וברומית. הקטעים שבהם מופיעים יהודים, עניינים הנוגעים ליהדות או לארץ-ישראל משכו את תשומת לבם של החוקרים. אוסף ראשון ושיטתי של הקטעים האלה נערך על-ידי תאודור ריינך בשנת 271895 ומנחם שטרן פרסם בין השנים 1984-1974 אוסף חדש רחב יותר, בלווית תרגום ופירוש מושלם (באנגלית) של הקטעים האלה, בשלושה כרכים,28 שהוא לפי מיטב הכרתי אחד ממפעלי המדע החשובים ביותר שנוצרו בישראל. העיון ברשימת המחברים המופיעים באוספו הגדול של שטרן מלמד כי רוב הסופרים היווניים והרומיים מראשית המאה הג' לפני סה"נ ואילך נמצאים בה: תאופרסטוס וארטוסתנס, פוליביוס ופוסידוניוס, לוקרטיוס וקיקרו, ורגיליוס והורטיוס, סטרבון וסנקה, פליניוס הזקן ופלוטרכוס, טקיטוס וסווטוניוס, יחד עם סופרים רבים אחרים. קריאת דברי הסופרים האלה על היהודים ועל היהדות גורמת אכזבה עמוקה ותסכול רב. מסתבר שאף לא אחד מן הסופרים הרבים האלה, גדולים כקטנים, הוגים מעמיקים כאנשים קלי דעת, לא השקיע מאמץ רציני כדי ללמוד על היהודים ועל תורתם. דבר זה נכון במידה שווה מצד אלה שלא גילו כל סימן של עוינות כלפי היהודים, ומצד אלה שהיו חדורים, מסיבות שונות, שנאה תהומית כלפיהם. כיבושי אלכסנדר הגדול אשר פתחו לפני היוונים את ארצות אסיה המערבית, מחופי הים התיכון עד הודו, הביאו אותם במגע עם כיתות שונות של אנשים אשר נטשו את החברה, התגוררו באיזורים מדבריים או בקרבת מקדשים, והקדישו את חייהם לתפילה, הסתכלות בשמים, התבוננות פנימית, הגות ודיונים דתיים. אורח חייהם החמור והסגפני, הנזרותם מכל מנעמי התרבות החומרית, נכונותם לסבול ואף להקריב את חייהם למען אמונתם, עוררו את התפעלותם של היוונים, והם כינו אותם "הפילוסופים" של עמי המזרח: כך היו הברהמנים הפילוסופים של ההודים, המגים הפילוסופים של הפרסים והכוהנים היו הפילוסופים של המצרים; היהודים זכו לתואר הפילוסופים של הסורים! היוונים לא התעניינו בפרטי דתם של היהודים, באמונתם ובארגון המדיני שלהם; הם היו בעיניהם בני כת מזרחית משונה, בעלי מנהגים מיוחדים, נתינים של מדינת-מקדש שבה שלטו כוהנים שעבדו אל מסתורי. ההיסטוריה הקדומה של היהודים לא עניינה את היוונים, והם לא טרחו ללמוד עליה ממקור ראשון. הם קיבלו בלי ערעור את סיפור "קדמוניות היהודים" ויסוד המדינה היהודית שהמצרים מסרו להם, שעיקרו, אגדת המצורעים. נוסחים רבים של הסיפור הזה ידועים מן המקורות שהגיעו לידינו;29 יש ביניהם הבדלים בפרטים, אבל קוויהם הכללים זהים, והם: אבות היהודים במצרים היו מצורעים שגורשו ממנה על-ידי המלך; משה היה כוהן מצרי, והוא הובילם לארץ-ישראל ובנה את ירושלים ובית-המקדש; משה חקק להם חוקים שבעיקרם מלמדים לשנוא את הזרים ופולחנותיהם; מעיקרים אלה נובעים המעשים המשונים שלהם כמו שבת, מילה ואי-העמדת פסלים בבית המקדש (לפי גירסא אחת, היהודים עבדו חמור). זאת היתה ההיסטוריה המקובלת של העם היהודי, ואלה היו הקווים האופיינים שלה, בשביל העולם היווני והרומי מראשית המאה הג' לפני סה"נ עד לאמצע המאה הב' לספה"נ. ברור כי סיפור זה היה ניסיון לתקן את הנאמר בתנ"ך על יציאת מצרים; מכיוון שהוא היה רווח כבר בראשית שלטון התלמיים, מקובל בין החוקרים שהומצא בתקופת שלטון פרס במצרים, כאשר שררה מתיחות רבה בין היהודים לבין המצרים (הדים מן היחסים הרעים בין היהודים למצרים באים לידי ביטוי בפפירוסים ארמיים שנתגלו באלפנטינה-יב, שבמצרים העילית). מכאן המסקנה שהסיפור קדם לתרגום התנ"ך ליוונית; הוא נמצא לראשונה אצל מנתון, כוהן מצרי אשר כתב, בראשית המאה הג' לפני סה"נ, את תולדות מצרים ביוונית. מכיוון שמנתון הוא הסופר הקדום ביותר אשר בכתביו נתגלתה אגדת המצורעים, הוא נחשב, לעתים קרובות, לנציג הראשון של הסופרים בעלי נטייה אנטי-יהודית בעולם ההלניסטי, ואחראי, אם לא ליצירתם, לפחות להפצתם של דברי בלע נגד היהודים. אבל, מן הראוי להביא בחשבון, שידיעותינו על מנתון באות, ברובן, מיוסף בן-מתתיהו, שחי קרוב לארבע מאות שנה אחריו ושיש סיכויים רבים שחומר מסוים חדר לכתבי הסופר המצרי כאשר גברה המתיחות בין היהודים לבין היוונים, בסוף התקופה התלמית, ועוד החריפה בתקופה הרומית. על כל פנים, העולם היווני והרומי, מראשית מגעו הממשי עם היהודים, קיבל בלי ערעור את תיאור העם היהודי ותולדותיו, שאותם אנו למדים ממנתון. במשך חמש מאות שנה, דבקו רוב היוונים והרומיים בתמונה זו של היהודים, אחת ולתמיד; כל דבר שעשו או כתבו היהודים לא שינה כהוא-זה את הדעות עליהם. התנ"ך תורגם ליוונית, יהודים מאלכסנדריה ומחלקים אחרים של העולם ההלניסטי יצרו, בלשון היוונית, דברי ספרות, היסטוריה והגות אשר תיארו את עברם, אמונותיהם, מנהגיהם ושאיפותיהם – ואיש מבין הגויים לא שם לב למפעל הזה! קשה להאמין שיוונים משכילים, מותר לומר אפילו מלומדים רציניים כמו פוסידוניוס וסטראבון, או רומיים כמו סנקה, פליניוס הזקן וטקיטוס, כתבו על היהודים מבלי לעיין (על כל פנים, כך נראה מכתביהם) בחומר הרב, הכתוב ביוונית, שעמד לרשותם. התיאור המפורט ביותר, ומבחינות רבות, הפנטסטי ביותר, של היהודים שהגיע אלינו מן העולם העתיק נמצא במסה (excursus) על היהודים בראשית הספר החמישי של דברי הימים (Historiae) פרקים 13-2, של טקיטוס. ת' ריינך30 הגדיר פרקים אלה כסיכום ותמצית של הבורות ושל הדעות הקדומות שהיו רווחות בעולם היווני והרומי ביחס ליהודים. ד' דדלי,31 בספר שהוא שיר הלל להיסטוריון הרומי, אומר שמסה זו היא רקיחה משונה ביותר של טעויות ודעות קדומות; ההשערות של טקיטוס על מוצא היהודים עומדות במקום של כבוד (קלון) בין השטויות שנכתבו על הנושא. יוחנן לוי ניתח בצורה מזהירה מסכת זו של כזבים, דיבות ושטויות, ואת נסיבות התהוותה, ומנחם שטרן כתב פירוש מפורט וממצה שלה;32 הוא גם ניסה להצביע על מקורם של הפרטים השונים שבחיבור. אחת ממסקנותיו היא, שבמקרים רבים לא שאב טקיטוס את "ידיעותיו" מן המקורות היווניים הראשוניים, אלא השתמש בחומר מוכן, בלטינית, שכלל סיכום של "הספרות" היוונית על היהודים. דבריהם של י' לוי ושטרן על "המסה" של טקיטוס על היהודים מאירי עיניים וקשה להוסיף עליהם. אף-על-פי-כן, נראה לי כי אפשר לפרש ולהרחיב מה שרמז יוחנן לוי בנספח למאמרו על טקיטוס,33 שבו הוא דן בחרוזים הבאים של יובנליס (יד, 104-101). Iudaicum ediscunt et servant ac metuunt ius
אני סבור שאפשר לפרש את דברי יובנליס כמצביעים על דעה שהיתה קיימת בחוגים של מתנגדי היהודים, ולפיה הספר הקדוש האמיתי של היהודים לא היה התנ"ך, שאותו תירגמו ליוונית, ועמד לרשות כל מי שחפץ לקרוא בו, אלא ספר אחר, סודי, שלא הראוהו לגויים, וכלל את התורה של שנאת כל המין האנושי, תורה שמנתון, אפיון ורבים אחרים, גילו והפיצו ברבים. מול טענות מסוג זה, כל מה שהיהודים יכלו לספר על עצמם היה לשוא. עם זה, חייבים אנו להוסיף כי המקורות שהגיעו לידינו מבטאים את השקפותיהן של שכבות מסוימות של החברה בעולם העתיק, ושיש עדויות עקיפות על מקרים של התקרבות ויחסים טובים בין היהודים לבין העמים שבתוכם או בקרבתם הם חיו. אחת התוצאות החשובות של המגע בין היהודים לגויים היתה ההשפעה של היהודים והיהדות בתחום הדת, החל מקבלת כמה ממנהגי היהודים על-ידי גויים וכלה בהתגיירות ברצון. סוגיא חשובה זאת אינה שייכת לדיון הנוכחי; נזכיר רק את דברי הזעם של יובנליס בסטירה י"ד (100-96):
השימוש בפועל metuere, ירא, כדי לבטא את שמירת השבת ושמירת החוקים אינו מקרי, אלא הוא רומז לכינוים של אותם מבני אומות העולם שהתקרבו ליהדות, אך לא הגיעו לגיור ממש, metuentes ("יראי ד' " במסורת היהודית). היתה קיימת, בקיסרות הרומית, גם אהדה ליהדות וליהודים, במעמדות הגבוהים של החברה ואפילו בין מקורבי הקיסרים.34
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
