| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התקופה שבין חורבן בית שני ועד לכיבוש הערבי היא בכללה תקופה של התמעטות היישוב היהודי בארץ. בשלהי תקופה זו נמצאו בארץ ריכוזים יהודיים ניכרים רק בכמה אזורים. עם זאת היו כמה וכמה תקופות של התרחבות יישובית וגידול ניכר באוכלוסיה היהודית במוקדים מסויימים. על כל פנים, בכל התקופה הנידונה היתה עלייה מתמדת, פעמים עלייה של אנשים יחידים ומשפחות אחדות, אולם פעמים רבות גם בהיקף ניכר ביותר. יש שאנו שומעים על ריכוז של עולים מאיזור מסויים או מעיר כלשהי, כגון בית-הכנסת של הבבליים בציפורי,43 או אנשי קפאדוקיה בציפורי.44 רוב הידיעות על העולים לארץ-ישראל באות מן הספרות התלמודית, וכמובן שלרוב אנו שומעים על חכמים שעולים לבדם או יחד עם משפחותיהם; אולם, לא מעטות הידיעות על עלייתם של אנשים אחרים מלבד החכמים. יש שאדם מכר את נכסיו אך בסוף לא עלה,45 ויש שעלה ו'לא נתדייר'.46 במקום אחד אנו קוראים על שתל – כלומר אדם שקיבל קרקע בורה לשתול בה מטעים, ולאחר מכן יש לו זכויות מסויימות בקרקע למשך שנים מספר – המודיע שברצונו לעלות ולקבל בבת אחת את ערך השבחותיו.47 בימים כתיקונם יש שעלו מתוך געגועים לארץ-ישראל ומתוך רצון לקיים מצוות רבות שלא ניתן לקיימם בגולה, כגון הלכות טהרה ו'המצוות התלויות בארץ'. אך ישנן גם עליות שקשורות בהתעוררות כללית לעלייה, כגון לפני מרד בר-כוכבא. באותם הימים אנו שומעים על 'עולי גולה' שבאו מסוריה להתיישב בירושלים48 ובכרוניקה אחת – על הוריו היהודיים של נח האפיסקופוס שעלו מבבל כדי להתיישב בירושלים.49 החכמים אמרו דברים רבים בשבח יישובה של הארץ. ומצויות מסורות על ההתרגשות הרבה שאחזה בחכמים ברגע שהגיעו לארץ-ישראל ונגעו באבניה ובעפרה 'שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהלים קב, טו).50 הם גם היו בטוחים בערכה של תורת ארץ-ישראל בהשוואה לזו של בבל וחכמים בבליים שעלו לארץ-ישראל חוזרים ומכריזים 'שאין לך חכמה כחכמת ארץ ישראל''.51 על רבי זירא מסופר בתלמוד הבבלי שעם עלייתו ישב מאה תעניות שישתכח הימנו תלמודה של בבל.52 אף בהלכה שבמשנה ובתוספתא יש ביטוי ממצה לערך שבעלייה לארץ: 'הכל מעלין לארץ-ישראל ואין הכל מוציאין, אחד נשים ואחד עבדים', ומפורשים הדברים בברייתא בתלמוד הבבלי: 'הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות; כופין אותה לעלות; ואם לאו – תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות; כופין אותו לעלות, אם לאו – יוציא ויתן כתובה'.53 במסורת הבבלי אנו מוצאים לעתים הסתייגות מה מן העלייה, ואף דברים בוטים נגד העלייה לארץ, כאמרתו של רב יהודה, ראש ישיבת פומבדיתא בסוף המאה ה- 3: 'כל העולה מבבל לארץ-ישראל עובר בעשה שנאמר "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה'"' (ירמיה כז, כב). לפיכך תלמידים שבקשו לעלות התחמקו מלהפגש עמו.54 אולם, דברים אלה אינם נובעים מהתנגדות לעלייה כשלעצמה – שכן רב יהודה עצמו היה ממחבביה הגדולים של ארץ-ישראל – אלא, מחמת גלי עלייה המרובים ובהם תלמידים צעירים לאחר נישואיהם שעלו בלא נשותיהם ושהו זמן ניכר בארץ, זנחו את נשותיהם וגרמו להרס המשפחה. חכם אחד כותב לרב יהודה כי התלמידים העולים לארץ ושוהים בה זמן רב קיימו בעצמן: 'ויתנו הילד בזונה והילד מכרו ביין וישתו' (יואל ד, ג).55 ואמנם מרובות העדויות על גיטין הנשלחים מארץ-ישראל לבבל.56 עלייתם של חכמים ותלמידים מבבל שמתחילה כבר בדור אושא, מתרבה בדורו של רבי יהודה הנשיא (שלהי המאה ה- 2 וראשית ה- 3), ומגיעה לשיאה בדורות הראשונים של האמוראים. רבים מהם עלו ושהו מספר שנים ולאחר מכן חזרו לבבל; אולם, רבים מהם עלו ונשתקעו בארץ. בימי רבי יהודה הנשיא עלו לארץ והשתקעו בה רבי חייא ובניו,57 וכן רבי חנינא ובנו ואחרים.58 כנגד זה, קרוביו של רבי חייא, רבה ורבה בר חנא, עולים, שוהים בה פרק זמן, נסמכים בידי הנשיא וחוזרים לבבל.59 במיוחד רבו החכמים שעלו מבבל בדור השני של האמוראים, בימי פעילותו הארוכה של רבי יוחנן, וביניהם כאלה שעלו רק ללמוד. יש להניח שהשפעה רבה על תנועה זו היתה לאישיותו של רבי יוחנן שזכה להערכה רבה בשל גדולתו בתורה. בין החכמים שעלו לארץ-ישראל היו אנשים מבוגרים ומפורסמים כרבי חייא בר יוסף שהיה חכם מפורסם בבבל ומתקן תקנות בדיני ממונות בעירו בסיכרא, שעל החדקל.60 גם בארץ תפס מקום חשוב ומצאנוהו יושב בדין לצדו של רבי יוחנן, זמן מה לאחר שעלה הזמין אליו את אשתו וביקש שילווה שלושה תלמידים.61 אמנם רוב החכמים העולים ששמם נזכר בספרות מוצאם מבבל. אבל מצויים חכמים עולים מרחבי האימפריה הרומית ואף מן המזרח, כגון 'רבי אבא קרתיגנאה (כנראה מקארתגו). רבי חיננא קרתיגנאה, רבן יודן גלייה, רבי יודן קפודקייה, רבי יוסי מדאה, רבי יעקב ארמנייא', ואחרים. אולם, נראה שמעולם לא היה קשר כה הדוק ותכוף בין ארץ-ישראל ואחת התפוצות כקשרים בין ארץ-ישראל ובבל בסוף ימי התנאים והדורות הראשונים לאמוראים. תלמידים וחכמים מבבל עולים לארץ וחכמים מארץ-ישראל יורדים, הם ה'נחותי' (היורדים) לעתים קרובות ומביאים מתורתה של ארץ-ישראל ומקביעותיה בהלכה. כידוע נערכו שני התלמודים במאה ה- 4 וה- 5; התלמוד הירושלמי נערך ברובו בטבריה במחצית השניה של המאה ה- 4, והתלמוד הבבלי – במרוצת המאה ה- 5. שני התלמודים מעידים על הקשרים ההדוקים בין ארץ-ישראל והתפוצה הגדולה בבבל. העדויות אינן מתמצות רק באיזכורים המרובים של מעשי עלייה, ביקורים ואגרות, אלא התלמודים עצמם מעידים על טיבם של הקשרים. ישנן כידוע הבדלים מרובים בין שני התלמודים, אולם גם המשותף ביניהם רב הוא, ויש שהם נראים לקורא כשתי נוסחאות של מקור משותף, של בית-מדרש אחד – דבר שהוא פרי הקשרים התכופים והמגוונים. לא רק שנזכרים חכמים ארצישראליים בתלמוד הבבלי וחכמי בבל בירושלמי, אלא יש דברים של חכמים ארצישראליים הנכרים בבבלי ואינם בירושלמי, כשם שמובאים בירושלמי דבריהם של חכמי בבל שאינם בתלמוד הבבלי. גם לאחר חורבן הבית היתה עלייה-לרגל לירושלים לשם ביקור בחורבות המקדש, זכר לימים כשעמד המקדש וישראל עלו בשלושת הרגלים. העלייה לא היתה להקריב קרבנות או לאכול קדשים שבטלו הלכה למעשה עם החורבן, אלא לשם תפילה וביקור בעיר הקודש וכדי לתת ביטוי לגעגועים לעיר ולמקדש שחרבו כדברי המדרש: "הנך יפה עיניך יונים" (שיר השירים ד, ב); מה יונה זו אף-על-פי שאת נוטל גוזליה תחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף-על-פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלוש רגלים בשנה'.62 מרובים התאורים, בעיקר בספרות המדרשית, של העלייה-לרגל לאחר החורבן, אלא שאין לדעת אם עולי-הרגל הם רק תושבי ארץ-ישראל, או שמא גם מחוצה לארץ היו עולים לבקר בירושלים. המסורות על חכמים ופשוטי עם שעלו לירושלים יודעות לספר רק על יהודים תושבי ארץ-ישראל, אולם לפחות מדרש אחד63 שבו מוזכר ר' אלעזר בן שמוע, בן דור אושא, מספר על אדם שהתחבא בחוף הים עד ש'הגיע זמן שישראל עולים לרגל לירושלים'. מדרש זה רואה שיהודים באים בספינה כדי לעלות לרגל לירושלים.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
