המאורעות באפריל 1936

בשנת 1935 ותחילת 1936 נמשכו התהליכים שאפיינו את המחצית הראשונה של שנות השלושים - עלייה יהודית מוגברת, שגשוג כלכלי והתגברות המתח הפוליטי בין יהודים לערבים. ככל שהלך היישוב היהודי והתפתח כך הקצין המאבק הערבי נגדו ונגד מדיניות הממשלה, שנחשבה בעיני הערבים פרו ציונית מובהקת. בשלהי 1935 וחורף 1936 כבר דמתה ארץ-ישראל לחבית של אבק שריפה שעמדה להתפוצץ בכל רגע. באזור הצפון ביצעו קבוצות ערביות מזוינות, בראשות השיח' עז אל-דין אל-קסאם כמה מעשי טרור, ובנובמבר 1935 הגישו נציגי רוב המפלגות הערביות לנציב העליון ארתור ווקופ תזכיר ובו דרשו להפסיק לאלתר את העלייה היהודית. לאסור העברת קרקעות ערביות ליהודים ולכונן ממשלה דמוקרטית. כדי להפחית את המתח הציע ווקופ לממשלה הבריטית להיענות חלקית לתביעות הערבים בנושאי עלייה והתיישבות, ולכונן מיד את המועצה המחוקקת. בעקבות פעילות מדינית נמרצת מצד ראשי הסוכנות החליטה
הממשלה הבריטית לדחות את הקמתה של המועצה המחוקקת, החלטה שהחריפה את יחס הערבים לשלטונות המנדט והגבירה את המתח בין היהודים לערבים.

ב-15 באפריל 1936 נרצחו שני יהודים בכביש טול כרם-שכם בידי שרידי קבוצתו
של השיח' אל-קסאם, שנהרג ב- 20 בנובמבר 1935 עם שלושה מאנשיו בקרב עם
כוחות הביטחון הבריטיים על-יד הכפר יעבד, סמוך לג'נין.
[16 באפריל] יום לאחר מכן רצחו אנשי ארגון ב, גוף בראשותו של אברהם תהומי,
שפרש מן "ההגנה" ב- 1931, בתור נקמה שני ערבים באזור פתח תקווה.
ב-19 באפריל תקף המון ערבי עוברי אורח יהודים ביפו ורצח תשעה מהם. האירועים האלו
היו תחילתם של מאורעות דמים שנמשכו בשני פרקי זמן ובעוצמות שונות.
ב-20 באפריל פרצה שביתה ערבית כללית שהחלה בשכם והתפשטה לערים הערביות האחרות.
ב-25 באפריל הוקם "הוועד הערבי העליון" בראשותו של המופתי אל-חאג' אמין אל-חוסייני.

עם הקמתו החליט הוועד הזה לקרוא להמשך השביתה עד שיתמלאו דרישותיהם של הערבים כפי שהציגו בנובמבר 1935. השביתה לוותה במעשי אלימות נגד השלטונות ונגד יהודים בערים, בכבישים, בשדות וביישובים הכפריים. בכמה מקומות נאלצו תושבים יהודים שישבו ביישובים מבודדים או בשכונות מוקפות ערבים, כגון ביפו, לנטוש את בתיהם ולחיות בתור פליטים ביישובים יהודיים.
אנשי יפו נפלו על שכם אנשי תל אביב. אנשי ירושלים העתיקה על ירושלים החדשה, ויש עוד מקומות חלשים בערים ובכפרים הצריכים עזרתם - אם אין אני לי מי לי?" סיכם בן-צבי בפנקסו את המצב החדש שנתהווה ביישוב.

היישוב היהודי בתקופת המאורעות

שלא כבעבר, לא באו המאורעות האלו בהפתעה גמורה לציבור היהודי, ושלא כבמאורעות תרפ''ט לא נתפס הפעם ארגון ,"ההגנה" לא מוכן. במחצית הראשונה של שנות השלושים נתנה הנהגת היישוב לארגון משקל חשוב בסדר העדיפויות של היישוב. ארגון "ההגנה" הפך לגוף לאומי-כללי, נתון למרותם של המוסדות הלאומיים. הארגון עבר שידוד מערכות כללי, מספר חבריו גדל והוא נצטייד בנשק. עם פרוץ המאורעות מילאה "ההגנה" תפקיד מרכזי במאמציהם של המוסדות הלאומיים להגן על היישוב ולאפשר לו לקיים חיים תקינים. פעילותם של המוסדות הלאומיים נחלקה לשניים - פעולה מדינית וטיפול במצוקתה של האוכלוסייה היהודית. הפעילות המדינית הייתה נתונה בעיקרה בידיה של הסוכנות היהודית, ואילו הוועד הלאומי טיפל בבעיות היום-יום. מתחילת המאורעות נדרש בן-צבי למצב החדש. מצד אחד ביקש להבטיח את המשך הספקתם של השירותים ליישוב ואת קיום מערכות הבריאות, החינוך והעזרה הסוציאלית, ומן הצד האחר טיפל בנושאים שהזמן גרמם - הוא ספד לחללים הראשונים, ביקר את הפצועים, קיבל דיווחים ממקומות שונים ברחבי הארץ על מצבם הביטחוני והכלכלי, ונפגש עם אישי השלטון, ובראשם הנציב העליון, כדי ללחוץ עליהם לעשות לשיפור מצב הביטחון ולסייע בטיפול בפליטים היהודים ובנזקים שנגרמו לרכושם. בכינוס מיוחד של מליאת הוועד הלאומי, שנתכנס בתל אביב כשבועיים לאחר פרוץ המאורעות בהשתתפותם של נציגי כל המגזרים ביישוב, נתן בן-צבי ביטוי לתחושות ביישוב לנוכח האירועים האלימים ומדיניות הממשלה, ובהמשך דבריו סקר את פעולותיו של הוועד הלאומי בראשותו מאז פרצו האירועים החמורים (תעודה מס' 74 - ראה בספר). עוד עמד על הבעיות שנוצרו בעיריית ירושלים, ושפגעו בשיתוף הפעולה בין חברי מועצת העירייה משתי העדות שנמשך מאז הבחירות לעירייה ב-1934, שבמהלכן נבחרו לראשונה במספר שווה שישה חברי מועצה ערבים ושישה יהודים ובהם בן-צבי.

מערכת היחסים בריטים-ערבים-יהודים

למרות השתדלותם של מנהיגי היישוב להביא להפסקת האלימות, על-כל-פנים לצמצמה, לא השתנה המצב ואף החמיר. ככל שהתברר לערבים שהממשלה אינה מתכוונת להיענות לתביעותיהם המדיניות, כך הלך וגבר הטרור של הקבוצות הערביות המזוינות נגד כוחות הביטחון הבריטיים ונגד היישוב היהודי. כשפרצו המאורעות נקט הנציב העליון, בגיבויו של שר המושבות אורמסבי-גור, מדיניות תגובה מתונה ולא ניסה לדכא את המהומות באמצעים תקיפים, כפי שדרשו מפקדי הצבא. גם מדיניות השפיטה והענישה, מדיניות שעל-אף התקנות לשעת חירום שהתקין ווקופ היתה פייסנית וסלחנית, לא סייעה למיגור הטרור. מתחילת המאורעות ועד אמצע חודש יוני הגיע מספר ההרוגים היהודים ליותר משלושים ומספר הפצועים ליותך ממאה. עשרות אלפי עצי פרי ואלפי דונמים של תבואה הושמדו, ונגרם נזק רב לרכוש יהודי בערים וביישובים הכפריים. הנסיעה בכבישים הפכה למסוכנת ובקרב היישוב היהודי שררו תחושות של חוסר ביטחון ודיכאון. לאחר חודשיים של טרור שיגר בן-צבי לנציב העליון מכתב ובו תבע לנקוט אמצעי ענישה חריפים, ובכלל זה עונש מוות, על מי שנמצאו אשמים בטרור. וענישה קיבוצית של כפרים שמהם יצאו טרוריסטים (תעודה מס' 75 - ראה בספר).

פעילות מוסדות היישוב

ככל שנמשכו המאורעות כך גברה הדאגה בקרב הנהגת המוסדות הלאומיים. לא היתה זו עוד התפרצות קצרת מועד אלא מרד לאומי של ממש, מערכה רצופה ומאורגנת המנוהלת בידי הנהגה לאומית סמכותית. הדאגה גברה משהחליט הקבינט הבריטי ב- 18 במאי 1936 למנות ועדת חקירה מלכותית בעלת סמכויות רחבות לחקור את שאלת ארץ-ישראל על כל מרכיביה ולהציע פתרונות מעשיים לעתידה המדיני של הארץ. בדיונים המדיניים שנתקיימו ביישוב לקראת בואה של הוועדה נשבה רוח של פייסנות כלפי הערבים מתוך רצון להביא להפסקת האלימות על סכנותיה הביטחוניות והמדיניות אבל גם בעקבות כוח העמידה שגילה הפעם הציבור הערבי ומפני שביקשו להציג עמדה מתונה לפני דעת הקהל העולמית גם בן-צבי גילה גישה מתונה יותר ונכונות רבה יותר להתחשב בתביעות הלאומיות של הערבים. כבר בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, במחצית חודש מאי, הביע בן-צבי נכונות להגיע לפשרה עם הערבים שתכלול ויתורים בשאלת המידות של העלייה היהודית. אך עם זאת פסק שהמרד לא יאריך ימים: "המופתי יודע את הסוד כי לערביי ארץ-ישראל אין מסורת של מרד ואין ניסיון צבאי וטכני הדרוש לכך", טען. אלא שהמציאות טפחה על פניו. לא זו בלבד שהמרד נמשך אלא שהוא אף החמיר. בדיון שנתקיים במרכז מפא''י כחודש לאחר מכן צעד בן-צבי צעד נוסף בנכונותו לפשרה עם הערבים בעניין הגבלת העלייה (תעודה מס' 76 - ראה בספר) בדיון שהיה במאי דיבר על עלייה של מיליון יהודים בתוך עשר שנים בתור תנאי להסכמה על ויתור כלשהו, אך לאחר חודש נוסף של מאורעות קשים מיתן את דרישתו לכדי מחצית: "ברור שבמצב של מהומות לא נשיג מאומה", קבע.

לאור הטרור המתמשך הפעילו המוסדות הלאומיים לחץ על השלטונות. הדבר הביא ביולי 1936 לשינוי במדיניות הביטחון של הממשלה - הצבא הוגדל והוחמרו אמצעי השפיטה והענישה, וגייסו מאות יהודים לשורות הנוטרים, כוחות העזר המשטרתיים, ובכללם גפירים ושוטרים
מיוחדים שעסקו בשמירה על היישובים היהודיים. ככל שנמשכו השביתה והאירועים האלימים כך למד הציבור היהודי, בהנהגת המוסדות הלאומיים, להיערך ולהתמודד עם הקשיים שעוררו המאורעות, להמשיך בחיי היום-יום ולהגן על עצמו מתוך שמירה על עקרון "ההבלגה" שקבעה הנהגת היישוב בתור קו מנחה לפעולות ארגון "ההגנה". המדיניות הזאת קבעה שאין מגיבים בטרור נגד טרור ואין פוגעים בערבי באשר הוא ערבי אלא במבצעי הטרור בלבד או לשם הגנה עצמית. את מצבו של היישוב לאחר שלושה חודשים של מאורעות תיאר בן-צבי במכתב לעיתונאי יוסף העליון.(תעודה מס' 77 - ראה בספר).