פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

כתיבת ההיסטוריה של היהודים בצרפת במלחמת העולם השנייה היא חלק מהתפתחות רחבה יותר - התפתחות יחסן של המערכת הפוליטית והאוניברסיטאית הצרפתיות אל משטר וישי ואל מקומו בהיסטוריה ובחברה הצרפתית. מבחינה זו היא קשורה ללב הזהות הלאומית הצרפתית אבל נוגעת גם לקווי היסוד האמנסיפטוריים, שהוטלו בספק עם החקיקה האנטישמית בתקופה זו. המפגש בין שתי רגישויות אלה, הצרפתית והיהודית, או העימות ביניהן, מספקים את המסגרת הכללית להתפתחות ההיסטוריוגרפיה העוסקת בסוגיית משטר וישי והיהודים. שאלות המפתח בנושא זה - מקומה של החקיקה האנטישמית בדינמיקה הפנימית של המשטר, תרומתו של משטר וישי לפתרון הסופי, ועמדת דעת הקהל הצרפתית - כולן קשורות ללב לבן של שתי רגישויות אלה.

הדיון בגורל שגזר משטר וישי על יהודי צרפת הותאם להיסטוריוגרפיה הכללית של המשטר. הפרשנויות הגלובליות קבעו את נושאי המחקר וסיפקו את מסגרת ההסברים הספציפיים. עם זאת, ככל שהתקדמה ההבנה של מרכיבי המדיניות האנטישמית של וישי בכתיבתם של ההיסטוריונים השתנה מעמדו של הנושא מסוגיה שנדונה במוסד מחקר שולי, לנושא מרכזי בדיון ובפרשנות.

ההידחקות לשוליים בתקופה שלאחר המלחמה

קשובים ל"קריאות הבלתי פוסקות לשכחה" בתקופה זו של "הדחקת וישי", השתתפו היהודים באופן פעיל ב"העלאתה על נס של תנועת התנגדות שזכתה למעמד של מיתוס". כך, למשל, גם ההיסטוריון רמון ארון (Raymond Aron), שהיה סבור לאחר השחרור שהחקיקה האנטישמית נכפתה על הצרפתים על ידי הגרמנים, סבר כי "וישי הייתה פרשייה בסוגריים בתולדות צרפת, אפיזודה חולפת במסגרת המלחמה", ויש להתחבר מחדש עם דפוסי החיים שלפני המלחמה. בתהליך דומה לתהליך ששימש בעבר לפקידת השתתפותם של היהודים במלחמותיה הגדולות של צרפת, הופיעו הפרסומים הראשונים על מקומם של היהודים בתנועת ההתנגדות.

למעשה, גישה שונה לא הייתה מתקבלת. עדויותיהם הרבות של ניצולי המחנות, אשר הופיעו מייד עם שחרור צרפת, לא זכו להדים. הגדרת היהדות כאמונה דתית ומעמדם האזרחי של היהודים בחברה הצרפתית מנעו התייחסות ייחודית לגורלם, התייחסות שהייתה אפשרית רק במחיר של שימוש בהגדרות המקובלות על הנאצים, שצרפת ה"אמיתית" פסלה. היהודים מוזגו במכלול, ותולדותיהם נדחקו לשוליים.

היה זה "המרכז לתיעוד יהודי בן - זמננו", (Centre de Documentation Juive Contemporaine), שנוסד באפריל 1943 בעיר גרנובל, שפתח באיסוף המסמכים הזמינים ופרסם את הכרכים הראשונים העוסקים בגורלם של יהודי צרפת בתקופת המלחמה. כרכים אלה, שהחלו לצאת לאור בשנת 1945, סוקרים את נוסחי החוקים האנטי - יהודיים, עוסקים בניתוחם הדקדקני, מפרסמים את המסמכים הגרמניים ומציגים כרוניקה של מחנות המעצר בצרפת. הם מדגישים חד משמעית את שיתוף הפעולה בין הרשויות הגרמניות לבין הרשויות הצרפתיות. ממשלת וישי מואשמת בהתקפלות אל מול לחצי הגרמנים ובחיקוי מתרפס של המנצחים: החוק מ- 3 באוקטובר 1940, המגדיר את מעמדם של היהודים, כמוהו כתשובה על הפקודה הגרמנית מ- 27 בספטמבר, וכך גם יתר נוסחי החוקים. שנאת הזרים של אנשי וישי, שמוצאה בחוגים האנטי - דרייפוסרים, שירתה אפוא יותר מאשר גזענות - היא שרתה את מטרות הגרמנים, שביקשו להציג את הצעדים שננקטו נגד היהודים כמדיניות צרפתית. זה השלד של עבודות אלה, המתבססות ברובן הגדול על מסמכים גרמניים.

כנגד הברבריות הגרמנית נהוג להציג את העמים האיטלקי והצרפתי, אשר באותם הימים השכילו, למרות מנהיגיהם והשחיתות שאפיינה את שלטונם, להתנגד לאנטישמיות. ואכן, כך הוצגו הדברים - מחאת דעת הקהל הצרפתית האותנטית, שלבשה צורות מפתיעות ביותר, היוותה בלם רב עוצמה לשרשרת הוויתורים של אנשי וישי השפלים. תגובת הצרפתים לכפייתו של הטלאי הצהוב, אותה "גרילת כוכבים, שהרוח הצרפתית והרוח היהודית מיהרו כל כך להתמזג ולהתלכד בה, שמה ללעג את האסטרטגיה הגרמנית האימתנית", מיטיבה לסמל את גישתם הכללית; כמו כן, "רגשותיו ההומניטריים של הצרפתי הממוצע" השפיעו, בחשבון אחרון, על הטיית מדיניותה של ממשלת וישי; ולבסוף, "סערת ה'רזיסטנס' פיזרה את חלום הבלהות הזה".

אבל כך אומר לנו ליאון פוליאקוב, מראשוני מקבצי המסמכים ומחוקרי "המרכז לתיעוד יהודי בן זמננו" (CDJC): המחקרים הללו "אינם מגיעים אלא לידיהם של כ- 200 עד 300 מנויים, ברובם הגדול יהודים מגויסים כהלכה. הם לא נמכרו באף חנות ספרים ואף מבקר לא יכול היה להתייחס אליהם". כלומר, גם אם אנו מוצאים בפרסומים אלה מידע חשוב, וזאת בשלב מוקדם מאוד, הם מוגבלים בתפוצתם ומגיעים לקהל צר מאוד, קהל שולי.

ובכל זאת, כעבור עשור (בשנים 1955- 1960) מקבץ ז'וזף ביליג (Joseph Billig), בסיכומו העוסק ב"נציבות הכללית לענייני יהודים" (Commissariat General aux Questions Juives), מרכיבים שיזינו בהמשך פרשנויות אחדות: הנציבות הכללית לענייני יהודים (CGQJ), שאינה בשום פנים ואופן גוף זר של הרשויות המנהליות, התמזגה לחלוטין במכונה האדמיניסטרטיבית הצרפתית. לצעדים שנקטו הגרמנים באזור הכיבוש הייתה השפעה סוחפת, שהתחברה עם הכוחות של משטר וישי. והרי מדיניותו של וישי שילבה התרפסות בהכרזה גאה על היותו מקור האנטי - יהדות הצרפתית. שיתוף הפעולה עם הגרמנים לא כיסה מעולם על מדיניות של הצלה, ותפקידן של תנועות ההתנגדות הזעירות, שצצו בשלב האחרון של המלחמה, לא היה אלא תפקיד משני. כל אלה התבססו על מסמכים רבים. ז'וזף ביליג יעמוד בהמשך על תופעת היריבות בין שני סוגי המדיניות האנטישמית, הצרפתית והגרמנית, שהתחרו זו בזו או השלימו זו את זו לסירוגין. אבל מסקנותיו אינן נשמעות מעבר לחוג המגלה בהן עניין. ההיסטוריה היהודית נתפסת בימים אלה כאקסוגנית.

להיסטוריוגרפיה הכללית של משטר וישי דינמיקה משלה. רובר ארון מתאר את המדיניות האנטי - יהודית על סמך קו הטיעון המרכזי שלה. נושא הפתרון הסופי אינו מופיע אלא בעקיפין, וייחודיותה של החקיקה האנטישמית מסתתרת אי שם בתוך מכלול של אמצעי דיכוי. התפתחות החקיקה האנטישמית מוצגת כאחת התוצאות של הקצנת הנטיות הדיקטטוריות וכיישור קו עם הפקודות הגרמניות, שראש הממשלה פייר לוואל הוא גדול מוציאן אל הפועל. הנושא היהודי, הוצג אם כן כשולי, תיאור שממשיך ומשקף את דרכי הצגתו בתקופת המלחמה: והרי הגרמנים נתפסו אז כיוזמיה הישירים של מדיניות זו על פרקיה השונים.

הנושא שולי כל כך עד שכנס "הקרן הלאומית למדעי המדינה" (Fondation Nationale des Sciences Politiques), שנערך בשנת 1970 בנושא מדיניותה של ממשלת וישי הראשונה, כלל אינו מזכיר את מדיניותו האנטישמית של משטר וישי. הכנס הוקדש כולו למדיניות הפנים של המשטר. העובדה כי נושא האנטישמיות כלל לא נידון בכנס, קשרה אותו בהכרח למדיניות הגרמנית ולחוגים הקיצונים של משתפי הפעולה הפאריסאים.

העבודות הראשונות בנושא השואה (כך בטקסט המקור בצרפתית, Shoah, מושג שחדר לשפה הצרפתית בעיקר עם סרטו של קלוד לנצמן) אינן זורות אור שונה מאוד על השתלבות מדיניות וישי עם מטרות הגרמנים. גרארד רייטלינגר (Reitlinger), המתאר את ממשלת וישי הראשונה כמבצעת מסורה במיוחד של המדיניות הגרמנית, תולה את הכישלון היחסי בשליחתם של יהודי צרפת למחנות הריכוז בשימוש שעשה לוואל באסטרטגיית ההגנה על היהודים הצרפתים. ליאון פוליאקוב, סלחני פחות, הדגיש את הדחיפה שנתנה פה ושם ממשלת וישי ליוזמות החקיקה האנטי - יהודית, שהייתה לעתים נוקשה מפקודות הגרמנים.

הפרספקטיבה של ראול הילברג (Raul Hilberg) גם היא מתייחסת לפתרון הסופי כמכלול. כאשר הוא מתבקש להסביר את התוצאות "הלוקות בחסר", שהגרמנים השיגו בצרפת, בהשוואה למטרות שהוצבו, הוא מצטרף להסברו של רייטלינגר: "ממשלת וישי ניסתה לשמור על המשך תהליך ההרס במסגרת של גבולות מסוימים", כך הוא כותב, "גבולות אלה נועדו בעיקר לבלום את התפתחות התהליך כמכלול (…) כאשר גבר הלחץ הגרמני בשנת 1942 היהודים הזרים והמהגרים הופקרו לגורלם אך נעשה מאמץ להגן על היהודים בני הלאום הצרפתי. אסטרטגיה זו הצליחה חלקית". פרט למדיניות מעצר היהודים הזרים, אף לא אחד מן הצעדים הצרפתים אינו מוצג כאוטונומי.

התפנית ההיסטוריוגרפית חלה אצל אנרי מישל (Henri Michel ) עם הצגת ראשיתו של משטר וישי. בספרו וישי, שנת 40 (Vichy, année 40) שיצא לאור ב- 1966 הוא מציג את החלטותיה האוטונומיות של ממשלת וישי כתוצאה של אנטישמיות מקומית וכביטוי לשאיפה פוליטית לריבונות, המתקשרת לתפיסה מסוימת של שיתוף פעולה, שהיהודים היו קורבנותיה. המדיניות האנטישמית של המשטר שוב אינה במעמד של נספח. מעתה היא נכללת במסגרת ניתוח גלובלי של המשטר.

וישי, דעת הקהל: אנטישמיות משותפת?

בספרו של רוברט פקסטון (Robert Paxton) שיצא לאור ב- 1972, הודגשה לראשונה ייחודיותה של החקיקה האנטישמית של וישי, הקשורה לדינמיקה הפנימית של המשטר וכן לתהפוכות במדינה ובחברה, שמשטר וישי שאף לגבש בלי שום קשר ללחצים הגרמניים, שהופיעו רק מאוחר יותר. ספרו של פקסטון מסמן תפנית בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, שכן הוא מוציא את סוגיית "וישי והיהודים" מן הפריפריה ההיסטוריוגרפית. על מנת להפריך את התיאוריה של ארון, שעל פיה היה פטן מגן לצרפת ודה - גול החרב, בוחר פקסטון לשוב באחרית הדבר שלו אל בעיית גורלם של היהודים בצרפת, והופך אותה לנקודת מבחן. עבודתם המרכזית של מייקל מרוס ורוברט פקסטון (Michael Marrus & Robert Paxton) מ- 1981 נכללת במגמה זו. היא מתייחסת בפרוטרוט למדיניות ממשלת וישי כלפי היהודים, תוך שילוב תרומותיהן של שתי הגישות האחרות: גישת הדינמיקה של המשטר עצמו וגישת הפתרון הסופי.

המקור הצרפתי של החקיקה האנטישמית בממשלת וישי הראשונה מבוסס הפעם היטב. הוא מוצג במסגרת האידיאולוגיה הכללית של "המהפכה הלאומית", בתכנית הפוליטית הגלובלית של שיתוף הפעולה, שהיהודים משמשים בה מטבע חליפין, וברציפותה של האנטישמיות הצרפתית המעוגנת בחברה. שיתוף הפעולה בין הגרמנים לבין הצרפתים ברדיפת היהודים הרחיק לכת במיוחד, והמעצרים בשנת 1942 והגירושים למחנות המוות מצטיירים כהמשך של שורת אמצעים ששירתה את האינטרס הלאומי.

בהתבססותם על דוחות מושלי המחוזות, סוללים מרוס ופקסטון את הדרך לניתוח סוציולוגי של האנטישמיות בצרפת של שנים אלה, תוך הדגשת ממדיה ואמידת היקפיה. הם מציגים את התפנית שחלה בדעת הקהל בקיץ 1942 כחלקית, ומדגישים שרק מיעוט בהגמונות הצרפתית השמיע מחאה, שמיהר להזכיר באותה נשימה את תמיכתו במשטר. התנועות שהביעו תמיכה ביהודים נעלמו כשם שצצו. נוסף על כך, המכונה הביורוקרטית הצרפתית פעלה היטב. הפקעת רכושם של היהודים (אריזאציה) בוצעה במרץ. "הנציבות הכללית לענייני יהודים" שמספר פקידיה הלך וגדל כל העת, וזאת עד השחרור, זכתה לשיתוף פעולה מצד יתר הרשויות המינהליות. חילוקי הדעות שהתגלעו בינה לבין משרדי ממשלה שונים לא נגעו כלל לעיקרון של צעד זה או אחר כי אם לבעיות של הגדרת תחום הסמכויות או לעומס העבודה שנוצר כתוצאה מהוצאתם אל הפועל.

בניתוח שלהם מביאים מרוס ופקסטון גם ממד השוואתי והם מפרטים אותו בהמשך. הם מסבירים שכמו ביתר מדינות אירופה המערבית, פרט לדנמרק ולאיטליה, לא התנגדו הצרפתים לגרמנים, אלא שצרפת היא המדינה היחידה, יחד עם נורווגיה, שמראשית הכיבוש ניתן בה ביטוי לנטייה אנטי יהודית מגובשת ורבת עוצמה. יתרה מזו, מדגישים המחברים, החקיקה האנטישמית הופיעה בצרפת במסגרת של "מהפכה לאומית", שהתקבלה בברכה וזכתה לתמיכת מרבית האוכלוסייה, בעוד שבנורווגיה היא הייתה תוצר של ממשלת קויזלינג, שנכפתה בידי הנאצים ולא זכתה לפופולריות. אשר למספרם (הנמוך יחסית, בהשוואה ליתר מדינות אירופה המערבית) של הקורבנות שגורשו מצרפת, מרוס ופקסטון מייחסים אותו לא לאסטרטגיה היפותטית של הגנה שזכתה להצלחה, כי אם לסופה של המלחמה. הגרמנים, שקבעו את סדר העדיפויות ביישום הפתרון הסופי, המשיכו להכתיב את קצב גירוש היהודים.

תיאור ההתפתחויות בחקיקה האנטישמית והשתלבותה במדיניות וישי, המלכוד שבשיתוף הפעולה והשלכותיו על הפתרון הסופי נעשו מקור לציטוט ברוב העבודות שנכתבו בהמשך. אבל בתזה של מרוס ופקסטון החברה כולה שותפה למדיניות זו, וכאן נשמע הד לדבריה של זוסה שייקובסקי (Zosa Szajkowski), שנוסחו כך ב- 1966: "כיוון ש- 70,000 משפחות צרפתיות נהנו במודע מהחרמת רכוש היהודים, לא ניתן להפריד באופן מוחלט בין העם הצרפתי לבין משטרם של פטן ולוואל."

ראשון לערער על אמיתותו של תיאור זה של דעת הקהל בצרפת היה סרז' קלרספלד (Serge Klarsfeld). קלרספלד נודע בעבודותיו הקודמות שבהן פירט ותיאר בדקדקנות את "משלוחי היהודים" השונים שגורשו מצרפת אל מחנות המוות. במאמץ זה להגדיר את חלקו של משטר וישי בפתרון הסופי בוחן קלרספלד מחדש את השינוי בדעת הקהל שחל בקיץ 1942, שהשפעתו קבעה את ההתפתחות המאוחרת במדיניות המשטר כלפי היהודים. "ממשלת וישי תרמה ביעילות לאבדנו של רבע מיהודי צרפת, והצרפתים מצדם תרמו ביעילות להצלתם של שלושת הרבעים הנותרים", כך הוא כותב.

מאז פורסם שנוי תיאורם של מרוס ופקסטון, של חברה הנושאת כולה באחריות, במחלוקת. גילויי הסולידריות שהפגין חלק מן האוכלוסייה מקיץ 1942 ואילך מודגשים, ובצדק. אדישותם הכללית של הצרפתים בשנתיים הראשונות למשטר וישי היא בעיה שטרם הוסברה. האתגר שהעמידו, אם כן, שני ההיסטוריונים האמריקנים בפני הצרפתים, תרם למיקום סוגיית וישי והיהודים במרכז המחקרים החותרים ליתר גלובליות.

משילוב הנושא במחקר אל מרכזיותו בתודעה

ואכן, אין להעלות עוד על הדעת מחקר של היסודות האידיאולוגיים של "המהפכה הלאומית" בלי התייחסות לאנטישמיות מטעם המדינה. שאיפת ההרחקה (exclusion) נעשית מאפיין מרכזי של המשטר; היהודים, לצד הבונים החופשיים, הרפובליקנים הספרדים, הקומוניסטים או הזרים, הם קורבנותיו העיקריים. אין להעלות עוד על הדעת את חקר עולם הדמויים הפוליטי במשטר וישי בלי התייחסות למיתוס הקונספירציה היהודית.

מדיניות וישי כלפי היהודים היא אחד ההיבטים של "מדיניות ההימור והוויתור", המגדירה את דרכי שיתוף הפעולה עם הכובש הגרמני. תכנית הפקעת רכושם של היהודים לטובת הצרפתים מצטרפת ליעדים הכלכליים של הרציונליזציה התעשייתית. אין להעלות עוד על הדעת כתיבה של הביוגרפיה של פטן או של לוואל שאינה עומדת על תפקידם הספציפי במדיניותו האנטי - יהודית של המשטר. בכתיבתו של מארק פרו (Marc Ferro) מצטייר המרשל פטן כאנטישמי מתון, אדיש לגורל היהודים, שהיה אחראי ישירות לחקיקה שאומצה, אלא שבקיץ 1942 דאג להציל את היהודים הצרפתים כשהוא מקריב את היהודים הזרים וחסרי האזרחות. לפי פרשנותו של פרד קופפרמן (Fred Kupferman), גם לוואל נושא באחריות ישירה, אבל זו נובעת במידה רבה יותר מחישוב פוליטי קר. בדיקת פעילותה של האדמיניסטרציה הצרפתית בתקופת וישי כוללת באופן טבעי גם פרקים על הדרך שבה בוצעו החוקים האנטישמיים שעליהם הוחלט, כפי שעולה מספרו של מרק - אוליביה ברוך (Marc- Olivier Barunc) (1977). שאלת היהודים בצרפת בזמן המלחמה כבר מקובלת כאבן יסוד של המשטר, וכיום היא עומדת במרכזם של מחקרים אחדים. המעמד המרכזי שניתן לסוגיה נובע במידה רבה מן ההתפתחויות שחלו במעמדה של השואה בזיכרון המערבי ומן הדיונים על ייחודיותו של הנאציזם. הוא נשען בצורה חד משמעית על תפיסה חדשה של ממדי השמדת היהודים, הפונה בהתמדה אל המצפון המערבי.

בצרפת ניזונה שאלת היהודים גם מדרישותיו החדשות של זיכרון יהודי המבוסס על זהות מופגנת יותר. כמו כן, היא אחד הביטויים לתופעה המכונה בפי אנרי רוסו (Henry Rousso) "הפאזה הכפייתית של תסמונת וישי". היא זוכה לעידוד באמצעות אקטואליות משפטית סוערת, המבוססת על אי תחולת ההתיישנות על הפשעים נגד האנושות, להבדיל מכל הסוגים האחרים של פשיעה.

שאלת היהודים בצרפת בזמן המלחמה ניזונה גם מן הכיוונים החדשים המנחים את ההיסטוריוגרפיה הכללית של המשטר. ריבוי מסמכי הארכיונים, המאמצים הנעשים כדי להתגבר על התיאורים החד ממדיים של ימים עברו ולעמוד על היבטיה הדקים של דעת הקהל בשנים ההן, עלולים ליצור תמונה אמביוולנטית: המעבר דרך היחס אל היהודים מאפשר שלא להיכנס למלכודת זו. בתנאים אלה מקבלת ההתייחסות אל הדעה שאומצה ביחס לחקיקה האנטישמית ערך של מבחן לאמידת המרחק שבין מגזר זה או אחר באוכלוסייה לבין המשטר.

באופן זה נעשית "מדיניות ההרחקה השיטתית והגזע" סימן ל"קפיצה איכותית", שמשטר וישי מייצג לעומת המשטרים הקודמים, כפי שעולה מדבריו של פייר מילזה (Pierre Milza) בספרו פשיזם צרפתי, עבר והווה מ- 1987. פייר בירנבאום (Pierre Birnbaum), בספרו מיתוס פוליטי: הרפובליקה היהודית (1988), מקשר בין גורל היהודים בצרפת לבין גורלו של המשטר הרפובליקני: ממשלת וישי, האשמה ב"ביטולן הן של הצורה הרפובליקנית של המדינה והן של תולדה ספציפית יותר, כלומר, של הענקת שוויון זכויות ליהודים ושילובם במדינה", מגלמת את צורתה הסופית של התופעה המכונה בפיו "אנטישמיות פוליטית".

לסיום, פייר לאבורי (Pierre Laborie) מעלה בספרו דעת הקהל בצרפת תחת וישי (1990) את שאלת היחסים שבין דעת הקהל הצרפתית לבין היהודים לדרגת "דגם של סיטואציה", בדומה לגישתו לתנועת ההתנגדות (Resistance). בניגוד למרוס ופקסטון הוא שולל כל קשר סיבתי בין האנטישמיות של הרוב, שהייתה אז עניין מקובל, לבין בחירותיו הפוליטיות של השלטון. הוא מבחין, ובמובן זה השאלה היהודית אינה ייחודית, באינרציה של דעת הקהל, ב"גישה הדוגלת במדיניות של המתנה מרוחקת", שאינה מעידה על תמיכה ושותפות. לאבורי מצטרף כאן לתהייתו של יהודה באואר, אשר עמד ב- 1978 על סתירה זו: אוכלוסייה צרפתית אנטישמית, שחשה לעזרת היהודים ברצון כאשר עודדו אותה לנהוג כך. הוא ראה בהתנהגות זו ביטוי לזרמים המנוגדים ששלטו בדעת הקהל.

"כדאי מאוד להיסטוריונים של המהפכה להטות אוזן לקריאותיו החצופות של העם קשה העורף", כך כתב פרנסואה דלפש (Francois Delpech) והוסיף: "מאז ומתמיד שיקף מעמדם של המיעוטים את הדינמיקה החברתית ואת האמת של העמים במהימנות".

אכן, ההיסטוריוגרפיה נוקמת בהיסטוריה. היהודים נדחקו לשוליים על ידי ממשלת וישי; גורלם נתפס כמשני בדעת הקהל של אוכלוסייה שהתרכזה בקשייה היום יומיים, בקרב הממסד הקתולי שנשבה בקסמי הקמתו של סדר מוסרי חדש; הוא נתפס כמשני אפילו בעיני מרבית תנועות ההתנגדות בהשוואה למטרה הגלובלית שהוגדרה כשחרור צרפת. כך גם בעיני בעלות הברית, שהיו עסוקות בשאיפתן לנצח במלחמה. התוצאה הטרגית של דחיקת הנושא לשוליים היא שקובעת עכשיו, תחת מהלומותיו של זיכרון תובעני, את מקומו של חקר הגורל שנגזר על היהודים בזמן המלחמה בלב לבה של ההיסטוריוגרפיה העוסקת בתקופה זו.