פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

סיפור קורותיה של צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה ובתוכו גורל יהודי אזור זה בתקופת השואה מתחיל מיד עם פרוץ המלחמה בשנת 1939. בעקבות פלישת צבא גרמניה לפולין הכריזו צרפת ובריטניה ב-3 בספטמבר 1939 על מלחמה עם גרמניה משום שהיא לא נענתה לדרישתן להוציא את כוחותיה מפולין.

הכרזה זו עוררה גל של פטריוטיות צרפתית בקרב יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה (אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה), אולם למעשה לא עשו צרפת או מדינות אחרות פעולות צבאיות כלשהן , ותקופה זו זכתה לכינוי "מלחמת הדמה". בה בעת יהודי לוב, אשר היו תחת שלטון איטלקי מאז 1911, לא הושפעו מפרוץ המלחמה ואף לא מהחקיקה האנטי-יהודית שנחקקה באיטליה בסוף שנת 1938.

השינוי הגדול במצבם של יהודי צפון אפריקה החל במאי 1940 לאחר כיבוש צרפת. ב-10 במאי תקפו הגרמנים בכוחות גדולים את מערב אירופה, וצבא גרמניה הצליח להבקיע במהירות את קווי ההגנה הצרפתיים. הצרפתים, שאיבדו חלק גדול מצבאם, נסוגו מול העליונות הגרמנית באוויר וביבשה, וב-14 ביוני נכבשה פריז. אנרי פליפ פטן, מצביא צרפתי וגיבור מלחמת העולם הראשונה, הועמד בראש ממשלה חדשה שהוקמה ופתח מיד במשא ומתן על כניעת צרפת. ב-22 ביוני 1940 חתמה צרפת הסכם שביתת נשק עם גרמניה הנאצית, והמדינה חולקה לשני אזורים: בחלק הצפוני שלטו הגרמנים, והחלק הדרומי נמסר לממשלת פטן. ממשלת פטן קבעה את בירתה בווישי.

מושבות צרפת בצפון אפריקה, ובהן מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, נשארו בתחומה של "צרפת הלא כבושה" של וישי, וצבא צרפת, למעט הגנרל שרל דה-גול ונאמניו שהקימו באנגליה את כוחות צרפת החופשית, הוכפף לפטן. באזורים אלו, ממש כמו בצרפת, זכה פטן בתמיכה עצומה של האוכלוסייה האירופית, ומרבית הפקידים במוסדות השלטון מילאו את הוראותיו במלואן, בהן גם את הוראותיו שנגעו למעמד היהודים.

בעבור ממשל וישי, אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה היוו רצף אחד שבו התגוררה אוכלוסייה יהודית גדולה בצד רוב מוסלמי שנאמנותו לצרפת מוגבלת ומיעוט אירופי אנטישמי. לכן לא רק שהפעילות האנטי-יהודית ביטאה את תפיסת העולם של משטר וישי, היא אף שימשה כלי להשבעת רצון האוכלוסייה האירופית ולהשגת אהדת האוכלוסייה המוסלמית. היהודים לעומת זאת סברו כי חוקי הגזע שנכפו עליהם הונהגו בלחץ הגרמנים, ועל כן על אף הפגיעה במעמדם וברכושם הם לא התכחשו לנאמנותם לצרפת.

כבר בראשית מאי 1940 גברה ההסתה נגד היהודים בצפון אפריקה והיהודים הואשמו בין השאר בהתעשרות מן המלחמה "שגרמו אחיהם בני עמם באירופה". מדי פעם אף התקיפו מוסלמים וצרפתים ריכוזי יישוב יהודיים, ובהם נפגעו בתי עסק ועוברי אורח יהודיים.

הרוחות נרגעו במידה מסוימת רק לאחר שבמסגרת "הסדר החדש" של וישי הוצאה סדרת חוקים שהבדילה את היהודים משאר תושבי צרפת ובכללם גם את יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. ב-7 באוקטובר 1940 הוצא צו אשר ביטל את פקודת כרמיה ובכך שלל מהיהודים, למעט כמה חריגים כגון בעלי עיטורים צבאיים, את אזרחותם הצרפתית. כמה ימים לאחר מכן פורסם "תקנון היהודים בצרפת" אשר הגדיר יהודי כל מי ששלושה מסביו היו יהודים או מי שרק שניים מהם היו יהודים אך היה נשוי לבן זוג יהודי. צו זה אסר על היהודים לעבוד במנהל הציבורי, בהוראה, בבתי משפט, בצבא, באמצעי התקשורת ועוד. באלג'יריה מומש התקנון במלואו, ואילו במרוקו ובתוניסיה הוא הוחל במידה מתונה בשל נסיבות מקומיות: במרוקו הוא מומש בפועל רק למי שדתו יהודית; כך היה גם בתוניסיה שבה הפעיל המושל הכללי את חוקי הגזע רק לאחר חודשים ארוכים.

בסוף שנת 1940 פתחו הבריטים במתקפה נגד הכוחות האיטלקיים בצפון אפריקה כדי להסיר את איום הכיבוש ממצרים ומתעלת סואץ. גרמנים פחדו כי הכוחות האיטלקיים בלוב לא יוכלו למתקפה הבריטית ושלחו אליה בפברואר 1941 כוחות גדולים אשר הדפו את הבריטים לגבול מצרים. עקב כך חלה הרעה במצב של יהודי לוב: ההסתה כנגד יהודים גברה, והיהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הבריטים.

בשנים 1942-1941 פורסמו בצפון אפריקה צווים אנטי-יהודיים נוספים והם מומשו במהירות. כך למשל הוקם באלג'יריה משרד להפקעת נכסים יהודים (אריזציה), הוגבל אחוז היהודים במקצועות חופשיים ובמוסדות להשכלה גבוהה (נומורוס קלאוזוס), ותלמידים יהודים הורחקו ממוסדות החינוך היסודיים והתיכוניים. עומק הפגיעה של יהודי צפון אפריקה השתנה ממקום למקום. אם באלג'יריה הושפעו לדוגמה מרבית שכבות האוכלוסייה היהודית מהחוקים המפלים, הרי במרוקו הצטמצמה הפגיעה ליהודים העירוניים אשר היו להם קשרים רבים לתרבות הצרפתית. בלוב הוצאו מרבית הצווים האנטי-יהודיים במחצית השנייה של שנת 1942, ובהם גם חובת עבודת כפייה לבני שמונה עשרה עד ארבעים וחמש.

בלוב ובתוניסיה הוקמו מחנות מעצר וכפייה ואליהם נשלחו יהודים בלבד, לעתים על משפחותיהם, כמו שקרה למשל בג'אדו שבלוב. כמו כן במהלך המלחמה הגיעו לצפון אפריקה אלפי פליטים יהודים אשר נתפסו על ידי השלטונות המקומיים בחשד שעסקו בפעילות עוינת ונשלחו על פי רוב למחנות הסגר באלג'יריה ובמרוקו. מחנות אלו היו מיועדים לנתיני אויב למי שנחשד שהם מתנגדי משטר, והוכנסו אליהם יהודים ולא יהודים כאחד.

היהודים הועבדו במשך שעות רבות ובמזג אוויר קשה, וכל הפרת סדר גררה עונשים. את המחנות ניהלו קצינים צרפתיים של לגיון הזרים (באלג'יריה ובמרוקו), איטלקיים (בלוב) ואיטלקים וגרמנים (בתוניסיה), ומצבם של האסירים היהודים נגזר על פי רוב מהתנהגות השומרים. כך למשל לעתים קרובות לא היה יחס השומרים האיטלקים לעצורי מחנות ההסגר חמור כמו יחסם של הגרמנים ושל הצרפתים אשר לא הסתירו את שנאתם ליהודים. אף על פי כן ועל אף ההבדלים האלה בין המחנות, הביאו תנאי החיים הקשים - המחסור במים, התזונה הלקויה והמחלות הרבות - לידי מותם של רבים.

בראשית 1942 פתחו הגרמנים במתקפה חדשה בצפון אפריקה, ובתוך חודשים ספורים הגיעו כוחותיהם עד למאות קילומטרים ספורים מארץ ישראל. אך בזכות הכוחות הבריטיים והחשיבות המשנית שייחסו הגרמנים לחזית הים התיכון, הובס צבא גרמניה בנובמבר 1942 בקרב אל-עלמין. בד בבד עם עצירת תנועת הגרמנים מזרחה, נחתו כוחות אמריקניים וכוחות של צרפת החופשית בצפון אפריקה וכבשו את מרוקו ואת אלג'יריה (מבצע לפיד).

בתגובה נכנסו כוחות גרמניים ואיטלקיים לתוניסיה, ויהודיה היו ליהודים היחידים בצפון אפריקה שהתנסו בכיבוש גרמני ישיר. בתוך שבועיים החל האס-אס לנקוט צעדים חריפים נגד האוכלוסייה היהודית. כך למשל גויסו אלפי יהודים לעבודת כפייה באיום שבית הכנסת המרכזי ייהרס ובני ערובה יהודיים יוצאו להורג. תכניותיהם של הגרמנים לכלוא את כל היהודים במחנות ריכוז ולהכריח אותם לשאת טלאי צהוב לא יצאה לפועל, אך היהודים נדרשו לשלם סכומי עתק לשלטונות הנאצים.

רק במאי 1943 הצליחו בעלות הברית לכבוש את תוניסיה, ובכך תם הכיבוש הגרמני הממשי בצפון אפריקה, אך השפעותיו המשיכו להתקיים. עוד בסוף שנת 1942 התירו בעלות הברית לאנשי משטר וישי לשעבר לנהל את המדינות ששוחררו, והם הותירו את החוקים האנטי-יהודיים על כנם. לאמיתו של דבר, לא רק שמשטר וישי נשאר על כנו, אלא שבמקומות רבים הפגיעה ביהודים אף גברה לאחר שהם הואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים ועם הבריטים.

רק במרס 1943 בוטלו חוקי הגזע, בעקבות לחץ ארצות הברית, אך ביטול פקודת כרמיה נשאר על כנו במשך חצי שנה נוספת. יתר על כן, יהודים רבים נותרו במחנות המעצר עד קיץ 1944. בסופו של דבר העלו מעשים אלו שאלות קשות בדבר מקומם של היהודים בחברה הצרפתית ובאומות המוסלמיות ואף חיזקו את המגמות הציוניות בקרב יהודי צפון אפריקה. בה בעת הביאה השתלטותן של בעלות הברית על צפון אפריקה לידי פגיעה ניכרת בכוחות צבא גרמניה ואף אפשרה את פלישת הכוחות הבריטיים והאמריקניים לסיציליה ביולי 1943. בספטמבר 1943 נחתו כוחות בעלות הברית באיטליה, ובכך נפתחה חזית דרומית - אם כי מצומצמת - באירופה.

לקריאה נוספת:
תוניסיה
אלג'יריה

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד