מרטין לותר

לותר היה בנו של עובד מכרות מצליח, נצר למשפחת איכרים, שהחל ללמוד באוניברסיטת ארפורט כשהיה בן שמונה-עשרה. הוא סיים את תוכנית הלימודים האריסטוטלית בזמן שיא, קיבל תואר בוגר אוניברסיטה בשנת 1502, ותואר מוסמך אוניברסיטה בתחילת שנת 1505. בעצת אביו נרשם לפקולטה למשפטים, הנתיב המקובל לקריירה רווחית ואחראית בשירות הכנסייה או המדינה. ואז, ביולי 1505 , נקלע לותר לסערת ברקים, וברק מפיל אימה פגע בקרקע לידו. לותר, אחוז אימת מוות ואולי גיהינום, זעק, "אן הקדושה, עזרי לי ואהיה לנזיר." הוא מילא את נדרו, ועוד קודם לסוף אותו חודש הצטרף למסדר הנזירים המנדיקנטים של אוגוסטינוס הקדוש. את השנים הבאות ציינו פרקי זמן של מצוקה רוחנית ופסיכולוגית מחריפה. בשנת חייו האחרונה תיאר לותר עצמו, במלים פשוטות מאוד, את הבעיה שהביאה אותו אל סף הייאוש וחילול השם: "אף שחייתי חיי נזיר לבלי דופי, הרגשתי כמי שחוטא בפני האל, ומצפונו נוקפו מאוד. לא יכולתי להאמין כי מעשי הכפרה שלי יפייסו אותו. לא אהבתי, כן, שנאתי את אל הצדק המעניש חוטאים, ובהסתר, אם לא מתוך חילול הקודש... כעסתי על האל." ³ האל הוא אל צדק. ולותר האמין במידה שווה של ודאות כי הוא עצמו חלש, לא-טהור וחוטא, וכי מאמציו הנואשים להיות ראוי לגאולה נידונו לכישלון. חרד כולו למראה הפער בין העליבות של "מעשיו הטובים" כנזיר לבין דרישת האל שיחיה חיי צדק, נרעד לותר לנוכח הסיכוי לרשת גיהינום, שבעיני עצמו היה ראוי לו.

בסופו של דבר, ברדיקאליזם של הגאונות, מצא לותר שלוות נפש על-ידי שינוי מוחלט של הבעיה. הוא הועבר ב- 1511 מארפורט לעיר הקטנה ויטנברג, בסקסוניה האלקטורלית, ובשנת 1512 מונה למשרת פרופסור לכתבי הקודש באוניברסיטה החדשה בעיר. הוא הירצה על ספר בראשית (אוקטובר 1512 – יולי 1513 ), על ספר תהילים (אוגוסט 1513 – אוקטובר 1515 ) ולבסוף על איגרת פאולוס הקדוש אל הרומיים (נובמבר 1515 – ספטמבר 1516 ). את השראתו מצא בדברי פאולוס:

לבסוף, בחסדי האל, אחרי שהגיתי יומם וליל, שעיתי להקשרן של המלים, דהיינו "כי בה נגלתה צדקת אלוהים ממקור אמונה למען נחיה באמונה, ככתוב 'וצדיק באמונתו יחיה.' " [אל הרומיים א: 17 ]. או אז התחלתי להבין כי צדקת האלוהים היא זו אשר על-פיה חיים הצדיקים בחסד האל, דהיינו האמונה. וזו משמעותה: צדקת האל מתגלית בבשורה, דהיינו אותו צדק פאסיבי שבו האל המלא רחמים מצדיק אותנו באמונה, ככתוב, 'צדיק באמונתו יחיה'. כאן חשתי כמי שנולד מחדש ובא אל גן-העדן עצמו בשעריו הפתוחים.⁴

רעיון האל הקנא והזועם נמוג מפני אל מלא רחמים. המאבק האנושי להרוויח את הגאולה פינה מקום לפאסיביות מוחלטת, ביטחון ואמונה בישו. צדקת האל הפכה לזיכוי חינם של האשמים. התוצאה היתה דוקטרינה שהשלכותיה היו הרות אסון לכנסייה, לאמונה ולהלכה הנוצרית המסורתית, כמות שהתפתחו בין המאות התשיעית לשש-עשרה לספה"נ.

תורתו של לותר מתמצה בשלוש נוסחאות: sola fide ("באמצעות האמונה לבדה"), sola scriptura "באמצעות כתבי הקדש לבדם") ו- sola gratia ("באמצעות החסד לבדו"). הן מגדירות מערכת יחסים בין אדם לאלוהיו, שבה מייחסים לאל הרבה ככל האפשר ולאדם מעט ככל האפשר. האדם חלש ורע בלא תקנה.

אין זה רק היעדרה של תכונת הרצון [כתב לותר] ולא רק היעדרו של האור בתבונה, של המידה הטובה בזיכרון; אלא היעדרה המוחלט של צדיקות כלשהי ושל יכולתם של כל הכוחות, של גוף ונפש, של האדם כולו, פנימה וחוץ. יתר על כן, יש בו באדם נטייה ברורה לרע, סלידה מפני הטוב, שינאה לאור ולחוכמה, ששון לנוכח השגיאה והאפלה, מנוסה מפני מעשים טובים ותיעוב כלפיהם, דהרה אל הרוע. ⁵

Sola fide מדגישה את אפסותה של התבונה ואת עליונותה של ההתגלות. יתרה מזאת, היא עומדת על כך שהאמונה לבדה היא הגואלת את האדם ומצדיקה אותו בעיני האל. דוקטרינה זו, של הצדקה באמצעות האמונה לבדה, הינה אבן היסוד של הפרוטסטנטיות הקלאסית. מקורותיה העיקריים בכתבי הקודש הן שתי אימרות נודעות של פאולוס: "כי בחסד נושעתם עקב אמונתכם ולא מידכם היתה זאת לכם כי מתת אלוהים היא: לא בשכר מעשיכם פן יתהלל איש" (אל האפסיים, ב: 9-8 ); וכי בישר חרצנו לאמר באמונה יצדק איש מבלעדי המעשים אשר על-פי התורה" (אל הרומיים, ג: 28 ), אדם אינו ניצל בזכות עצמו. לאדם כשלעצמו אין זכות כלשהי. דבר מכל מה שיעשה בכוח עצמו ומכוח רצונו לא יקרבו לאל. לו היה האל צודק בלבד, היו כל בני-האדם ארורים; אבל האל גם מלא רחמים. ברחמיו, הניתנים בלא סיבה ואשר איש אינו יכול לעשות דבר על-מנת להימצא ראוי להם, הוא בוחר באופן מיסתורי מתי-מעט לגאולה. אלה הם הנבחרים, שיועדו מראש להיגאל. הם נמצאים צדיקים – ומשום כך גם ניצלים – בזכות האמונה; והאמונה עצמה היא מתת חסד הניתנת בלא סיבה. לפיכך, כשאומרים כי אדם נמצא צדיק מכוח האמונה לבדה, משמע הדבר שהגאולה היא תהליך עלום שאין לאדם כל שליטה בו, ואשר מעלותיו ומעשיו הטובים אינם ממלאים בו כל חלק. האדם אינו יכול לפעול למען גאולתו הוא.

Sola scriptura הינו מקרה ספציפי של sola fide . זו קביעה מוחלטת כי המקור היחיד לאמת הדתית הינו דבר האל כפי שהתגלה בכתבי-הקודש. וכתבי-הקודש הם מקור מוסמך משום שהם משכנו המוגדר של דבר האל, התיעוד הכתוב של התגלותו של האל בישו, הערוץ דרכו מגיע האל אל מי שבחר להעניק להם את חסד האמונה.

Sola gratia הינה הכללה של sola fide . החסד והטבע נתפסים בשני ניגודים שאין ליישבם זה עם זה. האדם מטבעו אינו יכול לדעת את האמת או לרצות בטוב בלא עזרת החסד. התבונה האנושית מעוותת ועיוורת. בלא סיוע, האינטלקט כבול באפלה; ידיעת מה שהינו אלוהי באה מן החסד לבדו. הרצון האנושי שבוי גם הוא. האדם מטבעו חופשי לבחור רק בין מידות שונות של חטא; רק החסד לבדו יכול להעניק לו חירות נוצרית, החירות לבחור בטוב בלבד. כל הכוח, כל הטוב, כל המידות הטובות באים מחסדי האל; כל הרשע, החולשה והרוע באים מן הטבע, ובמיוחד טבע האדם. "אפשר שדוקטרינה זו," אמר לותר, "נראית קשה ואכזרית, אבל היא מלאה נועם; משום שהיא מלמדת אותנו לבקש בענווה כל סיוע וגאולה, ולא מתוך עצמנו, אלא מבחוץ, באמצעות האמונה בישו המושיע."

בין 1517 ל-1520 – בהדרגה, באקראי, בלחץ המאורעות – גילה לותר את הרדיקליות הטמונה בדוקטרינת הסליחה המתוקה-אכזרית שלו. נדהם אך איתן, מצא לותר את עצמו מנהיגה של מתקפה מהפכנית על הכנסייה הקתולית.

הכנסייה הרומית-קתולית היתה אירגון מונרכי, סקרדוטלי* וסקרמנטלי**.
כוחה הארצי הצטמצם מאז המשברים של גלות אביניון והסכיזמה במאה הארבע-עשרה; אך בתחום האמונה והמוסר, תביעותיה של הכנסייה הרומית נעשו חובקות-כל ומונרכיות באופן מובהק. תיאורטיקנים אפיפיוריים זיהו את הכנסייה האוניברסלית עם הכנסייה הרומית, ואת הכנסייה הרומית עם האפיפיור העומד בראשה כמלך עליון. כפי שהכנסייה האוניברסאלית לא יכולה לשגות באמונה ובמוסר, כך גם פסיקותיו של האפיפיור, הגדרותיו ופרשנויותיו, חסינות מטעות. יתרה מזאת, הכנסייה עצמה – המוגדרת מעתה כהיררכיה של הכמורה ובראשה האפיפיור, אותה "אימפריה" הנשלטת על-ידי החוקים והצווים המונרכיים של האפיפיור – תבעה לעצמה מונופול על החסד. חסדו הגואל של האל פועל באופן אובייקטיבי ובלבדי באמצעות הסקרמנטים: טבילה, אישוש (קונפירמציה), אווכריסטיה (מיסה, סעודת הקודש), כפרה, משיחה לכהונה, נישואין והמשיחה האחרונה. הכמורה, מצידה, לקחה לעצמה מונופול על עריכת הסקרמנטים. הכוהן, הנבדל מן ההדיוטות באות בל-יימחה של המשיחה לכהונה, ניחן – על-פי הדוקטרינה של הטרנסובסטנציאציה (המרת המהויות) – בכוח מופלא, הנמנע אפילו מן המלאכים, להפוך את היסודות של הלחם והיין באווכריסטיה לגופו ולדמו הממשיים של ישו. אין זה מקרה, שהדוקטרינה של הטרנסובסטנציאציה היתה התרומה היחידה של ימי הביניים לדוגמה הכנסייתית, המיסה היתה לב לבה של הסקרדוטיות והסקרמנטריות. כאשר הכומר חזר על המלים "זה הוא גופי", הוא המיר את המהות של היסודות לגופו ולדמו של ישו, ואילו היסודות המקריים, כל התכונות הנתפסות על-ידי החושים, נותרים אלה של הלחם והיין. הוא חולל בכל פעם מחדש את האינקרנציה ואת הצליבה: אלוהים התגשם בבשר, וישו מת כקרבן על המזבח למען גאולתו של האדם. רק באמצעות התיווך של הכומר יכול היה החסד הזה להגיע אל ההדיוטות. על יסוד זה עמדו כוחה של הכמורה ומעמדה הייחודי של הכנסייה בחברה.

מחאתו הראשונית של לותר היתה נגד שטרי המחילה – האינדולגנציות. אינדולגנציה היתה העברה, באמצעות האפיפיור, של הזכות העודפת שהצטברה אצל ישו, הבתולה והמלאכים, אל האדם החוטא כדי לחון אותו מהעונשים על חטאים שהוא עתיד להתייסר עליהם בכור המצרף, כולם או מקצתם. בימיו של לותר כבר קבעה הדוקטרינה האפיפיורית כי העברות כאלה של אשראי אלוהי יכולות להועיל לא רק לחיים, אלא גם למתים. לותר, שהאמין כי האדם נמצא צדיק מכוח האמונה לבדה, התכחש לטענה כי לקדושים אשראי עודף או כי זכות יכולה להיצבר לשימוש עתידי. הוא דחה את הטענה כי לאפיפיור סמכות על כור המצרף. ולבסוף, הוא הוקיע את שטרי המחילה כמוסד מזיק בעליל, משום שטמנו בחובם תחושת ביטחון מזויפת וסיכנו את גאולת האדם. רק דבר ישו, באמצעות האמונה, יכול להביא שלווה ומחילת עוונות. "אבל אדם שאינו מאמין בדבר האל, גם אם יזכה במיליון מחילות מפי האפיפיור עצמו... לעולם לא יידע שלוות נפש." ⁷ תשעים וחמש התזות נגד שטרי המחילה פירסמו את לותר בן-לילה.

התזות אכן היו מעשה ידיו של מתקן. שלוש מסכתות הרסניות, שפירסם לותר ב- 1520 , מכתב גלוי אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית, השבייה הבבלית של הכנסייה, ועל חירותו של הנוצרי – היו כולן מעשה ידי מהפכן. לותר תקף בהן כל הנחה חשובה עליה הושתתה הכנסייה המדיאבלית. הוא קבע כי המועצות (הקונצילים) של הכנסייה האוניברסאלית טעו. הוא כינה את סמכות האפיפיור "המצאה אנושית", והכחיש את חסינותו של האפיפיור מטעות בענייני דוקטרינה. במחי יד אחת התכחש לסקרמנטים של הקונפירמציה, הנישואין, הכפרה, המשיחה לכהונה וטקס המשיחה האחרונה. בהתכחשותו לסקרמנט המשיחה לכהונה, ביקש לותר לקעקע את ההבחנה בין השדרה הרוחנית (האפיפיור, הבישופים, הכמורה והנזירים) לבין השדרה החילונית (נסיכים, אדונים, סוחרים, אומנים ואיכרים), את ההבחנה בין כומר להדיוט, ובמליו הוא, לשים קץ "לרודנות הנתעבת של הכמורה על העם." תחת זאת חזה לותר כהונה של כלל המאמינים. מאחר שלכל אלה היו טבילה אחת, היו כולם נוצרים באותה מידה, חברים באותה מידה בשדרה רוחנית אחת, כוהנים כולם. ההבדלים לכאורה בין הכמורה להדיוטות היו, לדעתו, המצאה אנושית גרידא. וחשוב מכל, כשהגדיר מחדש את טקס האווכריסטיה, הנחית לותר מכה אנושה על עצם הכוח הסקרדוטלי. הוא התכחש להיותה של המיסה מעשה קורבן, חזרה על הקורבן שהקריב ישו על הצלב. הוא התכחש לדוקטרינה של הטרנסובסטנציאציה. הוא התכחש להנחה כי הסקרמנט עובד, כפי שהאמינו התיאולוגים בימי-הביניים, בזכות המעלות והכוח הטמונים בו מעצם מהותו. הואיל והאמונה לבדה מצדיקה בני-אדם, הרי שיעילותו של הסקרמנט הינה פועל יוצא של אמונת המקבל. והאמונה שעשתה את הסקרמנט יעיל הינה אמונתו של האדם, ושלו בלבד. אלוהים נותן את האמונה במישרין לאדם. ולשם כך אין צורך בשום מתווך, מלבד הבשורה של כתבי-הקודש. הנפש האנושית של כל אדם ואדם ניצבת לבדה בפני מושיעה ובוראה.

* סקרדוטלי – מן המלה sacerdos , בלטינית "כוהן". כלומר, כנסייה "כוהנית", שבה לכוהן יש מעמד מיוחד של קדושה

**סקרמנטלי - אף היא מן השורש הלטיני sacer, "קדוש". הסקרמנט הוא טקס פולחנ היוצר קשר על-טבעי בין המאמין לאל, מעין "צינור" המעביר מן החסד האלוהי אל האדם

3,Luther's Works, Vol. XXXIV , Ed. By Harold J. Grimm (Philadelphia, 1957) pp. 336-37

4. שם, ע' 337

5. Martin Luthers Weke,Kritische Gesamtausgabe, 7 Vol LVI (Weimar

p. 312(1938

7 Luther's Works, Vol. XXXI. Ed. By Harold J. Grimm (Philadelphia, 1957) pp. 100-101.