| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
השנים המיוסרות של הרפובליקה הויימארית מתוארות גם כשנות שפע ופריחה חסרת תקדים באומנויות ובספרות הגרמנית, תקופת פריקלס של ממש. נדמה שהרפובליקה, שנולדה מתוך הלם המלחמה והמהפכה, איפשרה קיום של חיים פנימיים נסתרים אך מלאים, שבתוכם חייתה גרמניה אחוזת תקווה, שחשה עצמה לגמרי בנוח בעולם של מדיניות דמוקרטית ותרבות מודרנית. כפי שהעיר ההיסטוריון פטר גיי, בתקופה זו האנשים שנחשבו בגרמניה כמוקצים (outsiders) הפכו לפתע להיות מקובלים (insiders). נראה היה שכל אלו שעד אז נמנעה מהם הכניסה למרכזי הפוליטיקה והתרבות הממוסדים בגרמניה התפרצו פנימה והגיעו לעמדות מרכזיות. משום כך הייתה התרבות הויימארית מזוהה בתודעתם של רבים עם האנשים שמבחוץ, ובעיקר עם היהודים – הזרים בהא הידיעה – שמילאו תפקיד חשוב ובולט כמעט בכל תחומי התרבות והציבור ברפובליקה. תומס מאן, שהיה שותף לתפיסה זו, כתב ב- 1923 על 'הרוח הספרותית-ביקורתית של הדמוקרטיה באירופה, שייצגו בגרמניה, מעל לכל, היהודים'.1 בתקופת ויימאר חלה גם התגברות דרמטית של הכוחות הריאקציונריים והאנטי מודרניסטיים בגרמניה, כוחות אשר הביטו במוקצים – בתרבותם ובמדיניותם – בשאט נפש זדוני. עבור רבים מאלה שהרפובליקה פגעה ברגשותיהם סימל היהודי – הזר והמודרניסט חסר התקנה – את כל אשר תיעבו, ואליו כיוונו את זעמם. וכך קרה שהאנטישמיות הפוליטית והגזענית, אשר צצה ועלתה במאה הקודמת ואשר הפכה למורסה בגוף הפוליטי של גרמניה ובתרבותה, התפרצה בחמת זעם חסרת תקדים. 'שאלת היהודים' (Die Judenfrage) נעשתה בעיה דומיננטית, אובססיווית כמעט, שמרבית חוגי החברה עסקו בה בהרחבה. המונח מן המאה הי"ט, 'השאלה היהודית', קיבל בתקופת הרפובליקה הויימארית דחיפות בלתי רגילה והשפיע בגניבת הדעת על ידידיה הנאמנים ביותר של הדמוקרטיה והסובלנות האזרחית, שלא היו ערים לכך שבמונח עצמו טמונה דעה קדומה. מכאן הפרדוקס המכאיב של החוויה הויימארית עבור היהודים: כאשר הפכו היהודים סוף סוף לשותפים מלאים בתרבות הגרמנית ובחיים הציבוריים, הוטל ביתר שאת הספק בעצם זכותם לעשות זאת. פרדוקס זה פרץ לתודעתם של יהודי ויימאר במלוא העוצמה. מיטלטלים בין חרדה לגאווה, היו היהודים שותפים לא אחת לתפיסה שהם ממלאים תפקיד ייחודי בתרבות התקופה. כבר מראשיתה של הרפובליקה חסרת המזל הם פירסמו מה שנראה כסדרה אינסופית של מאמרים וספרים, המדגישים את 'תרומתם' של היהודים לאומנות ולספרות בגרמניה ולמדעי הרוח והטבע. הסופר והעיתונאי הציוני גוסטב קרויאנקר (Krojanker,1945-1891) ציין בהקדמה לספר 'יהודים בספרות הגרמנית: מסות על סופרים עכשוויים' (1922), שספר כזה 'לא היה אפשרי רק לפני עשור'. עד אז סברו יהודים ופילושמים כאחד שמפעל כזה אינו מכובד ופסול מבחינה מוסרית. בהיותם מחויבים להשקפה הליברלית, שהתרבות מטיבה צריכה להיות אדישה למקורו האתני או הדתי של אדם, הם ראו בכל ניסיון לציין יהודים באופן מיוחד תרגיל שמוטב להשאירו לאנטישמים. אולם בשנים האחרונות, קבע קרויאנקר, התגלו מודעות יהודית חדשה וגאווה, שאיסוריו של הדור הקודם אינם מקובלים עליהן. ספר זה, שעסק ביהודים בספרות הגרמנית – כרך מהודר בן 359 עמודים – אמור היה לשמש 'הוכחה לשינוי דרסטי'. לטענת קרויאנקר, חייבים להכיר בעובדה שהתרבות הגרמנית מורכבת מאלמנטים רבים: צפון גרמניים, אוסטריים, שוואביים, שלזים – וגם יהודיים. לכל אחד קול ייחודי ולגיטימי משלו היוצר את המקהלה, הלוא היא התרבות הגרמנית. יתר על כן, הרגיע קרויאנקר את קוראיו: 'כשם שלאנטישמיות השפעה מעטה על ההתבוננות העצמית של היהודי, אשר יצרה דרך הסתכלות שונה, כך קטנה גם יומרתו של ספר זה לרצות ללחום בה'. לכשיגיעו הגרמנים להכרה ב'קשר העמוק [של היהודים] לתרבות הגרמנית, שאינו ניתן להתרה', יהא עליהם להוקיר את היהודים כאזרחים אחים חרף שונותם.2 בספרו של קרויאנקר הופיעו דיוקנאות מפורטים של עשרים ושלושה סופרים יהודים גרמנים, ובהם מקס ברוד, אלפרד דבלין, פרנץ קפקא, ארתור שניצלר ופרנץ ורפל; כל דיוקן נכתב על-ידי מבקר אחר. במבוא לספר הכיר קרויאנקר בעובדה שרשימה זו היא שרירותית ואפשר שאפילו אינה מייצגת. ניתן היה להרחיבה בנקל, בעיקר משום שאל שורות הסופרים היהודים הלכו וניתווספו בשנות העשרים של המאה הכ' סופרים כגון ויקי באום, ליאון פויכטונגר, אמיל לודביג, יוזף רוט, קורט טוכולסקי, פרידריך וולף ושטפן צווייג, שספריו של כל אחד מהם היו בשעתם בין רבי המכר הגדולים. קרויאנקר כלל בספרו סופרים יהודים מפראג ומוינה במספר לא מבוטל, כדי לאשש את התפיסה שה'גרמנית' חורגת מעבר לגבולותיה של גרמניה גופה. תפיסה זו בדבר תחום התרבות הגרמנית (der deutsche Kulturbereich) אומצה ביצירות שהופיעו זמן קצר לאחר מחקרו של קרויאנקר, כמו, למשל, בספרו של היינריך רוזין (Rosin) על היהודים ברפואה (1926) וביצירתו של ארנולד צווייג על השחקנים היהודים (1927). צווייג (Zweig,1968-1887), שהיה סופר אקספרסיוניסטי פופולרי, חיבר גם מחקר שאפתני עוד יותר, שעל מניעיו האפולוגטיים התוודה ללא בושה. בשבתו בגלות בפריז, לאחר מנוסתו מפני הנאצים בסתו 1933, חשב צוויג בצער כי כל שיש בידו לעשות הוא מעין סיכום מפורט של ההתנסות היהודית בגרמניה, מעין 'מאזן של יהדות גרמניה', ובהתאם לזאת כך קרא למחקרו, שהתפרסם באמסטרדם ב- 1934. במסגרת הרהוריו על גורלה של יהדות גרמניה מתחילת תקופת ההשכלה והאמנציפציה ועד לשעותיה הטרגיות האחרונות, סקר צווייג בגאווה מופגנת את תרומתם של היהודים לרוב האספקטים של חיי התרבות בגרמניה. לפיכך נכללו בו פרקים על רופאים, ממציאים, חוקרים במדעי הטבע, מתמטיקאים, פיסיקאים, פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים, אומנים, מוסיקאים וסופרים, כולם יהודים. לחלקים אחרים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
