האירוע החשוב ביותר שאירע בין 1974-1982, היה כינון הסכם השלום, בין ישראל בהנהגת ראש הממשלה מנחם בגין, לבין מצרים בהנהגת הנשיא מחמד אנואר א-סאדת, במאי 1979.

עד אפריל 1982 השלימה ישראל את פינוי צה"ל והיישובים שהוקמו בחצי-האי סיני. המאחז הישראלי בחוף טאבה מדרום לאילת פונה כעבור מספר שנים. רצועת עזה נותרה תחת ממשל צבאי ישראלי. רוב שטח סיני פורז מכוחות צבא מצריים. כדי לפקח על הפירוז הוקם, תחת סמכות ארה"ב, "כוח רב-לאומי" בן כמה אלפי חיילים.

בזירה המזרחית נותרו בידי ישראל הגדה המערבית ורמת הגולן.

הסכם המסגרת שנחתם בקמפ דיוויד בספטמבר 1978, אשר ממנו צמח באביב 1979 הסכם שלום-קבע בין ישראל למצרים, קבע גם מיתאר לכינון שלום בין ישראל והפלסטינים בגדה המערבית וברצועת-עזה, בלוח זמנים של שש שנים מיום אשרור הסכם השלום בין ישראל ומצרים בחודש מאי 1979. שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן גרסו כי מדינת ישראל יכולה לארגן בחירות לרשות שלטון-עצמי פלסטיני. ראש הממשלה, מנחם בגין, ורוב שריו סירבו להתחיל במימוש תהליך זה. חוגים בממשלת ישראל ניסו, לשווא, לטפח משתפי-פעולה פלסטינים, בדמות "אגודות-כפרים", שיסכימו לארגן מעין שלטון-עצמי "מטעם". ויצמן ודיין התפטרו מהממשלה במהלך 1980. בגדה וברצועה הורגשו רחשי תסיסה.

במקביל התחוללו שיפורים ניכרים בתהליך התעצמותו של צה"ל, בעיקר בחיל השריון ובחיל האוויר. בתקופה זו ביצע צה"ל שני מבצעים מרשימים - שחרור חטופי ישראל מהשבי הכפוי באנטבה שבאוגנדה (יולי 1977) והשמדת הכור הגרעיני העיראקי "אוזיראק" (יוני 1981). שני המבצעים התבססו על העצמה האווירית החדשה של ישראל ועל כשרון התחבולה, התחכום והתעוזה של צה"ל.

הפצצת הכור הגרעיני העיראקי עוררה את עניין מאזן האימה הגרעיני במזרח התיכון. בידי ישראל היה פוטנציאל ואף רמזה כי לעולם לא תהא הראשונה שתכניס אותו. קברניטי ישראל הבינו כי אם יצליחו העיראקים להנפיק ראשי-נפץ גרעיניים, לא ייווצר מאזן-אימה גרעיני הדדי ומנטרל אלא אימה גרעינית שתפחיד את ישראל הקטנה, הרבה יותר מאשר יופחד העולם הערבי מאימת אופציה גרעינית ישראלית.

כבר במהלך 1971 החלה הזירה הלבנונית להתחמם, מחמת פעילות גוברת של טרור פלסטיני בהנהגת אש"ף, שהעביר את רוב כוחותיו ללבנון ומיקם את מפקדתו בביירות, לאחר שגורשה מעמאן בספטמבר "השחור" 1970. בין השנים 1971-1981 הפעיל אש"ף יוזמות טרור נגד ישראל בארבע זירות: בגדה המערבית וברצועת עזה, בתחומי "הקו הירוק" (דוגמת רצח ילדי ביה"ס מצפת שהתארחו במעלות תרשיחא באפריל 1974, או נחיתת שמונה מחבלים בחוף ת"א והשתלטותם על מלון סבוי), בהפגזות של מרגמות וקטיושות של יישובי-ספר, ובפיגועי טרור נגד יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם (דוגמת רצח הספורטאים הישראלים באולימפיידת מינכן בספטמבר 1972, רצח ארבעה נוסעי אל-על בשדה-התעופה של איסטנבול באוגוסט 1976, חטיפת מטוס אייר-פראנס ובו נוסעים ישראליים מאתונה לאוגאנדה ביוני 1976, פיצוץ מטען חבלה בשגרירות ישראל באל-סלבדור בדצמבר 1979).

בעשר השנים הללו הפליא צה"ל את פשיטות התגמול והמנע נגד יעדי המחבלים בלבנון ונגד מטרות ממלכתיות לבנוניות, במגמה להרתיע את המחבלים וללחוץ על הממשל הלבנוני לשתק או להגביל את פעילויות המחבלים.

בשבת ה-11 במרס 1978, חדרה קבוצת מחבלים פלסטינים לחוף שמדרום לקיבוץ מעגן מיכאל, רצחה צלמת, השתלטה על אוטובוס על כביש ת"א-חיפה, נחסמה ליד צומת הקאנטרי-קלאב בתל-אביב, רצחה 35 מנוסעי האוטובוס ואזרחים נוספים, והושמדה ע"י כוחות משמר הגבול. צה"ל הגיב בפעולת-תגמול מקיפה בדרום לבנון, בין 15-21 במרס ("מבצע ליטאני"), במהלכה השתלט צה"ל על כל דרום לבנון, עד נהר הליטאני, לבד מהעיר צור ומחנות הפליטים שמסביב לה. השטח טוהר, זמנית, ממחבלים פלסטיניים. לפני פינוי כוחותיו טרח צה"ל לאפשר לקצין הלבנוני-נוצרי, סעד חדאד, לכונן רצועת-בידוד טריטוריאלית רצופה, מחוף הים התיכון ועד מורדות החרמון, וכוחותיו הנוצריים-שיעיים אימצו את התואר: צבא דרום לבנון (צד"ל). ברצועה זו ומצפון לה, עד הליטאני, התפרס כוח משקיפים מיוחד של או"ם. מהיערכות התחלתית זו פרצה מלחמת לבנון ביוני 1982.

*אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל - דוקטור להיסטוריה כללית, צבאית ומזרח תיכונית. שירת בפלמ"ח ובצה"ל 28 שנים. שימש בתפקידי פיקוד שונים. כתב ספרים תורתיים לצה"ל.

קישורים:

אתר צה"ל

אתר חיל האויר