בשנת 1979 פרצה באיראן המהפכה האִסלאמית, שהפכה את איראן החילונית והפרו-מערבית, הנשלטת על-ידי שליט יחיד - השאה (מלך) מוחמד רזא פהלווי, לרפובליקה אִסלאמית, תחת שלטונו של איש דת מוסלמי שיעי, האייתוללה (שהוא כינויו של מנהיג דתי בדרג גבוה אצל המוסלמים השיעים באיראן) חומייני.

המהפכה התבצעה בשני שלבים: בשלב הראשון פעלה ברית של אנשי שמאל, ליברלים ודתיים, שהדיחה את השאה ואילצה אותו לברוח מארצו. בשלב השני, שלעתים מכנים אותו המהפכה האִסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה חומייני.

קדמו למהפכה תהליכים של תסיסה חברתית, בעיקר בקרב השכבות העניות באוכלוסייה, שסברו כי השאה ומקורביו הרוויחו באופן אישי מן הקִדמה המערבית, ויצרו משטר מושחת. התהליך שהוביל למהפכה החל בפועל בשנת 1978, בסדרה של מחאות אלימות, שאחד ממניעיהן היה כתבה נגד האייתוללה חומייני, שגורש מאיראן בשנת 1964, ומאז חי בגלות. המחאות הגיעו לשיאן ב-12 בדצמבר 1978, כאשר כשני מיליון איש הפגינו ברחובות טהראן הבירה, ואנשי הצבא סירבו להשתמש באש חיה כדי לפזר את המפגינים.

בשנתיים הראשונות לאחר המהפכה התפתחה באיראן ממשלה עם שני מרכזי כוח: תנועת החרות, שפעלה ליצור ממשלה ליברלית חילונית, ואנשי הדת, בראשות האייתוללה חומייני, שהקימו את המפלגה הרפובליקנית האיראנית. שתי הקבוצות ניסו לשתף פעולה ביניהן, אבל ללא הצלחה.

היו אלה אנשי הדת שהצליחו להביא לסדר במדינה, כאשר החל בחודש מאי 1979, התאים המהפכניים בכל רחבי המדינה, שנודעו בשם משמרות המהפכה, הפכו למועצות מקומיות, וכך השתלטו, ברמה המקומית, על איראן כולה. עד מהרה הם השתלטו גם על בתי-הדין, ושפטו את אנשיו של השאה ואת בכירי הצבא שלו.

בעקבות המהפכה נוסחה באיראן חוקה חדשה, אִסלאמית, שיצרה בעבור האייתוללה חומייני את התפקיד של מנהיג עליון לכל חייו.

המהפכה מסמנת את תום התקופה הפרו-מערבית של איראן, שאפיינה את שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי, וכך גם את סופם של יחסי הקרבה בין ישראל ואיראן, שהתפתחו בתקופת שלטונו של השאה.

יש הרואים במהפכה האִסלאמית באיראן את תחילתו של עידן האִסלאם הפוליטי הלוחמני בעולם. דוגמה אחת לכך היא תמיכתה הפעילה של איראן בארגון החיזבאללה ובמלחמתו נגד מדינת ישראל, תמיכה שכוללת, בין השאר, הענקת מימון, אספקת אמצעי לחימה ואימונים צבאיים.