| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בראשית המאה התשע-עשרה הייתה ארץ-ישראל אזור נידח בתוך כלל שטחיה של הקיסרות העות'מאנית. חבל ארץ זה, חסר חשיבות בעיני השלטון, נתון היה בידי שליטים מקומיים, מדולדל מבחינה חברתית ומפגר כלכלית בשל מלחמות פנימיות בין שיח'ים כפריים. השינוי ביחסו של הממשל העות'מאני לארץ-ישראל החל באמצע המאה התשע-עשרה לערך. בהדרגה בוטלה שיטת הממשל הפאודלית שהייתה נהוגה בחלקים שונים בקיסרות העות'מאנית, ובכלל זה בארץ-ישראל, והונהגו רפורמות שלטוניות חדשות. תקופה זו, השנים 1876-1839, ידועה בשם 'תקופת התיקונים' – 'התנט'ימאת'. הצבא העות'מאני קיבל צביון מודרני והופרד לחלוטין ממערכת המנהל האזרחית, המנגנון הפקידותי אורגן מחדש, אומצו קודקסים משפטיים אירופיים והוקמה מערכת משפטית ממלכתית עצמאית חדשה.55 אולם השינויים בקיסרות לא היו רק תוצאה של רפורמות בממשל, אלא גם – ואולי בעיקר – תוצאה של חדירת המעצמות הזרות לשטחה של האימפריה העות'מאנית. התרחבות האינטרסים הזרים באימפריה בכלל, ובארץ-ישראל בפרט, הביאה להקמתן של קונסוליות רבות, שביטאו את מידת מעורבותן של המעצמות האירופיות בקיסרות העות'מאנית. הקונסוליות נהנו ממעמד אקס-טריטוריאלי, ונתיניהן זכו לזכויות יתר, שעוגנו בהסכמים משפטיים בין המעצמה לשלטון המרכזי בקושטא. הקונסוליות קיימו שירותי דואר עצמאיים ועסקו בפעילות כלכלית מגוונת, אך החשובה בזכויות הייתה זכות הקפיטולציות, ולפיה הוכרו נתינים זרים שהקונסוליה ייצגה את ארץ מוצאם, כבני חסותה. נתינים זרים אלו הוצאו למעשה מסמכות שיפוטה של האימפריה העות'מאנית. הקונסוליות, ששקדו על השגת זכויות ויתרונות נוספים, כרסמו למעשה בריבונות האימפריה והיו גורם מעודד שדחף לפתיחת שערי ארץ-ישראל ליזמות חדשות ולחדירת השפעות אירופיות.56 ערב תקופת 'העלייה השנייה' כבר הייתה ארץ-ישראל למקום שחל בו שיפור ניכר בתנאי המחיה, והמודרניזציה חדרה לכל שטחי החיים. הימצאותם של המקומות הקדושים לנצרות בארץ האיצה ביתר שאת את התהליכים האלה, שכן הנוכחות האירופית הייתה מורגשת יותר בארץ מבמקומות אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית. הנוכחות המוגברת של מעצמות אירופה הביאה שיפור ניכר בתנאי הביטחון והתחבורה. צליינים, תיירים, אנשי דת ומיסיונרים, חוקרים ואנשי עסקים, ובסופו של דבר גם מהגרים, החלו להגיע לארץ במספרים שהלכו וגדלו.
המנהל העות'מאני בארץ-ישראל שיקף ביסודותיו ובעקרונותיו את המשטר העות'מאני בכללותו, כפי שגובש ברפורמות של אמצע המאה התשע-עשרה. ב- 1864 חולקה האימפריה ליחידות מנהליות גדולות וקטנות, שבראשן מושלים ממונים מטעם הממשל בקושטא. היחידה הגדולה ביותר, הפלך (וילאיית), שבראשה הוואלי, חולקה למחוזות: סנג'אק או מותצרפלק, ובראש כל אחד מהם עמד מותצרף. המחוז חולק לנפות (קזא), שבראש כל אחת מהן כיהן קאמיקאם. הנפות פוצלו ליחידות קטנות יותר – התת-נפות (נאחייה) והכפרים (קריה), שבראשן עמדו נבחרים מבני המקום: מודיר ומח'תאר.57 ארגון המִנהל בארץ-ישראל לא היה שונה מהמבנה הכללי שהונהג בקיסרות, אלא בדבר אחד. הארץ לא הייתה יחידה מנהלית אחת, אלא חולקה לשתי יחידות נפרדות. דרום הארץ ומרכזה היוו את מחוז ירושלים, שהיה עצמאי ולא נכלל בכל פלך אחר, אלא היה קשור ישירות לקושטא. במחוז זה נכללו הנפות יפו, עזה, חברון באר-שבע ושנים מספר גם נצרת; האזור האחר, צפון הארץ, היה חלק מפלך ביירות ובו המחוזות שכם, עכו וביירות. מכל המושלים ביחידות המנהליות המחוזיות נבחרו רק המוח'תארים והמודירים בידי התושבים המקומיים. לתפקידי המִנהל הבכירים יותר מונו אנשים מבחוץ שאינם בני המקום, בצו הסולטאן. מדיניות עות'מאנית זו שיקפה את המגמה, שלא למנות לתפקידי מושלים אישים שיש להם שורשים באזור ושעלולים להיות מושפעים מאינטרס זה או אחר. לצד המושלים מונו במחוזות כמה בעלי תפקידים, שהיו עצמאיים ולא כפופים ישירות למושל. כך למשל הייתה הפרדה בין המושלים לבין המערכת הצבאית, שראשיה היו כפופים למפקדה העליונה בדמשק. גם המערכת המשפטית הייתה עצמאית. היא הייתה מבוססת על בתי דין ממלכתיים חילוניים, שדנו בעניינים אזרחיים ופליליים והסתמכו על קודקס חוקים אזרחי קיים ועל קובצי חוקים אחרים שאומצו מאירופה. רק ענייני האישות נשארו בטיפולם של בתי הדין המסורתיים. מערכת בתי הדין הממלכתיים התפרסה על פני כל חלקי הארץ, אך כאמור חוקיה לא חלו על תיירים, מתיישבים ועוברי אורח אחרים שזכו לחסותן המשפטית של הקונסוליות מתוקף הסכמי הקפיטולציות.
בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה החלו להסתמן במשק מגמות של צמיחה כלכלית. התפתחות זו הייתה תוצאה של שני גורמים: שיפור המסגרת המוסדית וסדרי הממשל והמנהל של הממשל העות'מאני וכן פעילות הקונסוליות הזרות, שקידמו את ענייניהם של נתיניהם בארץ ויצרו אקלים נוח לפעילות עסקית ומשפטית, אשר הגבירה את הביטחון לנפש ולרכוש. בראשית המאה העשרים, משנת 1900 ועד 1914, הואצו במידה ניכרת תהליכי הצמיחה הכלכלית והמודרניזציה בארץ-ישראל. הזינוק הכלכלי היה המשכה של הגאות הכלכלית של אמצע שנות התשעים של המאה התשע-עשרה, 'אז גברה במידה ניכרת הפעילות הכלכלית הריאלית וגדלו במהירות התנועות הבין לאומיות של מוצרים והון'.58 בתחום התחבורה המודרנית היה מצבה של ארץ-ישראל טוב למדי. מספר גדל והולך של חברות ספנות אירופיות כללו את נמלי הארץ בלוח ההפלגות הסדיר שלהן, ובשנת 1892 נחנכה מסילת הרכבת ירושלים-יפו, שהייתה מסילת הברזל הראשונה באזור. ארץ-ישראל הייתה מצוידת בקשרי טלגרף ובשירותי דואר, ומלבד השירות הממשלתי העות'מאני פעלו בארץ עד סוף תקופת 'העלייה השנייה' שירותי דואר נוספים של אוסטריה, איטליה, גרמניה, צרפת ורוסיה. ההתפתחות בתחום התחבורה הביאה למפנה במסחר הפנים, אך בעיקר בסחר החוץ, שהיה רווחי מאוד לעוסקים בו. התעשייה הארץ-ישראלית בשלהי התקופה הייתה ברובה תעשייה של עיבוד תוצרת חקלאית, קמח, יין, שמן וסבון. למעשה, רוב התעשייה לא הייתה אלא בתי מלאכה, כלומר יחידת ייצור קטנה ומשפחתית ללא פועלים, או לחלופין, מעסיקה מספר מועט של פועלים. בתקופת 'הזינוק הכלכלי' (1900 ואילך) קמו בתי מלאכה למוצרי מתכת, שמקצתם עסקו גם בייבוא מנועים וציוד מגוון אחר. שניים מהם, שבלטו בגודלם, היו בית המלאכה של האחים ואגנר הגרמנים ובית החרושת של ליאון שטיין ביפו. הצלחתם נבעה בעיקר מן הביקוש למשאבות ולמנועים בעקבות התפשטות ענף הפרדסנות. בשיא הצלחתם העסיק כל אחד מהם יותר ממאה פועלים.59 נוסף על השינויים האלה גבר הביקוש לתוצרת חקלאית עקב הגידול העירוני. בשנים 1914-1880 גדלה אוכלוסייתן של שש הערים הראשיות בארץ-ישראל בשיעור שנתי של שלושה אחוזים בממוצע. הכפר הארץ-ישראלי לא הצליח לספק את הביקוש הגדול של יושבי העיר לדגנים, אך בכל האמור בתוצרת חקלאית אחרת – ובייחוד בירקות ובפרות – סיפקו הכפרים את מלוא הביקוש לערים הגדולות. הענף הבולט ביותר בהתפתחותו באותן שנים בארץ-ישראל היה ענף מטעי פרי ההדר.60 עקב התהדקות קשרי הספנות עם אירופה התפתח מאוד ייצוא פרי ההדר משנות השישים שלל המאה התשע-עשרה ואילך. בשנות השמונים כבר היה קשר מסחרי ישיר וקבוע בין ארץ-ישראל לבריטניה, ובמחצית הראשונה של שנות התשעים החל לפעול קו ספינת מיוחד להובלת הפרי מיפו לליוורפול. בזכות ההדרים עלתה חשיבותו של נמל יפו והתרחבה פעילותו. בד בבד צמחו ענפים שסיפקו לענף ההדרים מוצרי עזר ושירותים – משאבות, תיבות לאריזה, הובלה לנמל, מסחר ובנקאות.61 התפתחות החקלאות השפיעה השפעה ניכרת על הכפר המסורתי, שכן הביקוש לפועלים שכירים – הן מצד תושבי הערים הן מצד המגזר החקלאי – גדל. כך למעשה נוצרה תוספת הכנסה, שאפשרה את העלאת רמת החיים. יתר על כן אותם הפועלים שעבדו בפרדסנות במושבות (אצל הגרמנים וכן אצל היהודים) הכירו מקרוב שיטות ייצור מודרניות, כלים משוכללים, זנים חדשים וסגנון צריכה שלא היו רגילים אליו בכפריהם. 'טבעי הדבר אפוא שהם מיהרו ליישם מושגים אלה במקומות מגוריהם'.62 חרף השינויים בתחום הכלכלה ובמעמדה של ארץ-ישראל חשוב לציין שבשלהי התקופה העות'מאנית – ערב הגעתם של מהגרי 'העלייה השנייה' – עדיין הייתה זו ארץ ענייה ונחשלת, הנתונה בעיצמה של צמיחה כלכלית. צמיחה זו הביאה בעקבותיה גם לבעיות ולקשיים, בעיקר בתחום רכישת הקרקעות, תחום אשר הפך לבעייתי ומורכב מאוד וכן הביאה לידי התנגשויות ולידי תחרויות בשוק העבודה.63
עד שנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא הגבילו העות'מאנים את חופש הכניסה והישיבה ברחבי האימפריה, אשר היה מעוגן בהסכמי הקפיטולציות. מחופש כניסה וישיבה זה נהנו גם יהודים שהגיעו לארץ כיחידים ובקבוצות. אולם לקראת סוף המאה התשע-עשרה חלה תמורה יסודית בגישתו של הממשל העות'מאני להגירה היהודית. בשנת 1881 נקבעה לראשונה מדיניות עות'מאנית כלפי ההגירה היהודית. בעקבות הפוגרומים שפקדו את יהודי רוסיה החלו רבים לבקש ויזה לארץ-ישראל מהקונסול הטורקי באודסה. הקונסול שעמד לפני הבקשות הרבות להענקות אשרות, נרתע מלקבל עליו את האחריות ופנה לקושטא בבקשה לקבל הנחיות מפורשות. הפנייה של הקונסול הטורקי הולידה מדיניות חדשה שאסרה לתת אשרות כניסה לארץ-ישראל, אך אפשרה את כניסתם לאזורים אחרים ברחבי הקיסרות העות'מאנית אם כי בקבוצות קטנות.64 המדיניות העות'מאנית עוצבה בהשפעתם של שני גורמים: האחד, חשש שריכוז יהודים בארץ-ישראל עלול להביא לידי היווצרותו של גורם בדלני לאומי נוסף באזור, שעלול לתבוע בעתיד זכויות על ארץ-ישראל. העות'מאנים חששו שלאחר בואם ייסדו היהודים ממשל עצמי ויקימו כנופיות מורדים נגד השלטון כפי שקרה בבולגריה ובארמניה.65 הגורם האחר שעיצב את המדיניות החדשה היה החשדנות כלפי נוכחות המעצמות הזרות בארץ. רובם המכריע של המהגרים היהודים לארץ-ישראל היו נתיני מעצמות אירופיות, ומתוקף זכויותיהם בהסכמי הקפיטולציות הם זכו לחסותן. לכן ראה הממשל העות'מאני בהתיישבות היהודים משום קיצוץ נוסף בריבונותו בחבל ארץ זה. חששו היה שגידול האוכלוסייה היהודית בחסות מעצמה זו או אחרת יביא בעתיד להתערבות יתר בענייניה של הקיסרות ואף לתביעה לחסות של ממש על השטח ועל אוכלוסייתו.66 בסוף שנת 1900, ערב הגעתם של מהגרי 'העלייה השנייה', גובשה סופית מדיניות ההגירה העות'מאנית, לאחר שחלו בה שינויים מספר לאורך שנות התשעים של המאה התשע-עשרה. מדיניות זו נשארה בתוקפה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועיקרה היה איסור התיישבות יהודית בארץ-ישראל, אך הותר על פיה לבקר בארץ לתקופה של עד שלושה חודשים:
אמנם מדיניות זו נותרה בעינה עד פרוץ מלחמת העולם, אולם עיקר הקושי של השלטון העות'מאני היה נעוץ באי-יכולתו לאכוף את ההוראות וההגבלות. אחד הגורמים המרכזיים היה חוסר היעילות והשחיתות במנגנון העות'מאני. לרשות הנמל לא עמדו די פקידים ושוטרים שיקפידו על אכיפת הנהלים, וחלקם אף קיבלו שוחד מהמהגרים אשר אפשר את כניסתם שלא כחוק. גורם אחר שאפשר את כניסת המהגרים על אף המדיניות המוצהרת היה עזרת הקונסולים שנרתמו לטובתם. הקונסולים ועוזריהם סייעו ליהודים להיכנס לארץ בדרכים בלתי לגאליות. הם ניצלו את הסכמי הקפיטולציות, נתנו למהגרים היהודים ערבויות שווא, שיקרו ואף זייפו למענם מסמכים. כשהגיע יהודי חסר דרכון או בעל דרכון פגום הם סיפקו לו תעודות חדשות או ערבויות אחרות שלא הותירו בידי פקידי הנמל כל בררה אלא להכניסו לארץ. 'במקרה של יהודי כלשהו הבא ואינו נושא עמו דרכון, או שצריך לערער על דרכונו, צצה מפי המתורגמנים או הקוואסים [שומרי הראש של השגרירות] של הקונסוליה האמירה "האדון הקונסול ערב" ומביא את הפקידים העות'מאנים לידי שתוק גמור'.68 לעתים הורדו היהודים מן האניות אל הסירות של הקונסוליות הזרות, וברציף עברו את ביקורת הדרכונים, מלווים בשליח הקונסוליות, שנציגיהן היו מוכנים להעניק להם את הערבויות המבוקשות. אם כן, בפועל כמעט כל יהודי שרצה להיכנס לארץ-ישראל יכול היה לעשות זאת ללא שום קושי ומגבלה, חרף מדיניות ההגירה המוצהרת. מי שנתקבלו בבעיה יכלו לחזור ולהיכנס לארץ דרך הערים חיפה או ביירות, שהיו נוחות יותר למעבר כיוון ששם הקפידו על אכיפת החוק פחות מביפו. * * * מהגרי 'העליה השנייה' הגיעו לארץ-ישראל בשלהי תקופת הקיסרות העות'מאנית בעיצומה של צמיחה כלכלית שספק אם איש מהמהגרים העניים שהגיעו לארץ הרגיש בה. שירותי התחבורה, הדואר והטלגרף פעלו בארץ היטב וביעילות ואפשרו את התפתחותו של מסחר פנים וחוץ שהיה בעיקרו בידי סוחרים מקומיים אשר הקשו את כניסתם של מתחרים חדשים לשוק. נוכחות השלטון בארץ הורגשה הרבה יותר מבעבר, פעולותיו השפיעו באופן ניכר על התפתחות הארץ, וחלקו ביצירת תנאי ביטחון טובים באמצעות כוחות משטרה וצבא היה רב. הגעתם של המהגרים היהודים נבעה לא רק מהתהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שחלו עליהם ודחפו אותם להגר מארצות מוצאם, אלא גם מכוח משיכתה של ארץ-ישראל, שנלווה אליו חוסר יכולתו של הממשל העות'מאני לאכוף את ההגבלות שהטיל על ההגירה היהודית ולעמוד בפני התערבות המדינות הזרות בארץ-ישראל לטובת המהגרים היהודים.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
